על הגרעין הישראלי לא מדברים.

בשנות החמישים הוקמו הקריה למחקר גרעיני סמוך לדימונה, והמרכז למחקר גרעיני שורק. מה נעשה בהם? אנחנו לא יודעים (מלבד כמה פרסומים זרים), ומכיוון שאנחנו לא יודעים, אנחנו גם לא מדברים על כך.

בישראל לא מדברים על הגרעין למרות שמדובר במרכזים בהם נעשה משהו גרעיני (משהו – כי כנראה מדובר במחקר, אבל גם ייתכן שמדובר בפיתוח נשק. אנחנו פשוט לא יודעים); למרות הסכנות שמציב הגרעין (כמו שראינו לא כל כך מזמן בפוקושימה, יפן); למרות שכיום מדובר במוסדות הנמצאים לא רחוק ממקומות ישוב; ולמרות שבעולם הדיון בשימוש באנרגיה, מחקר וכמובן נשק גרעיני הוא דיון ציבורי נפוץ ולגיטימי.

הדיון בגרעין הישראלי הוא לא רק לגיטימי, אלא יותר מכך, הוא חשוב והכרחי.

את הדוגמה לנזק הפוטנציאלי של קשר השתיקה אפשר לראות בפרסום קטן ונחבא מהזמן האחרון. בחודש שעבר פורסמה ידיעה על חדירה למחשבי הכור האטומי בדימונה. על פי הפרסום, האקרים מארגון "אנונימוס" טענו כי חדרו למחשבי הכור בדימונה וגנבו אלפי מסמכים שכוללים חשבוניות, תכתובות, מצגות ועוד. נציגי "אנונימוס" טענו כי פעולתם לא סיכנה את תושבי הסביבה.

על פי הפרסום, האקרים מארגון "אנונימוס" טענו כי חדרו למחשבי הכור בדימונה וגנבו אלפי מסמכים שכוללים חשבוניות, תכתובות, מצגות ועוד. נציגי "אנונימוס" טענו כי פעולתם לא סיכנה את תושבי הסביבה

נכון לרגע כתיבת שורות אלו, החדשות הללו היכו גלים בכלי התקשורת. אבל ראוי כי נדע, האם החדירה הזו התקיימה? האם באמת לא מדובר במידע שמסכן את תושבי אזור דימונה? כנראה שלא נדע דבר, אלא אם אנשי "אנונימוס" יפיצו את המסמכים שגנבו, לטענתם.

האירוע הזה צריך להטריד את כולנו. אסון פוקושימה, שנגרם בשל אסון טבע, התרחש לא כל כך מזמן – במרץ 2011. הכור עצמו אמור היה להיות מסוגל לעמוד ברעידת אדמה בעוצמה שהיכתה אז באזור – ולא עמד. הכור גם החל לפעול במהלך שנות השבעים – כחמש עשרה שנים לאחר פתיחתם של הכורים הישראלים.

אסון השבעה באוקטובר, אסון הר מירון, אסון הכרמל – לכאורה אינם קשורים לכורים בשורק ודימונה, אך הם קשורים מאוד. מדובר במקרים בהם הזנחה ומחדל הם תוצר של ניהול כושל ורשלנות פושעת. כמעט חצי שנה (חצי שנה!) שחלפה מאז השבעה באוקטובר, מתברר עד כמה כשל הצבא וכשלה הממשלה בכל מה שהוביל לאסון, בטיפול באסון זה, ואפילו בדשדוש המתמשך בעזה.

ייתכן שהכור בדימונה והכור בשורק מתנהלים היטב. ייתכן שלא. ייתכן ששני הכורים הללו, שנבנו בשנות החמישים של המאה הקודמת, מתוחזקים היטב. וייתכן מאוד שלא. ייתכן שהאנשים המנהלים ומפקחים עליהם הם הטובים ביותר, אך הרקורד של ממשלת ישראל – בעיקר הנוכחית – בפיקוח ממשלתי ובמינויים, לא מעודד לחשוב שדווקא שם, באותם מקומות עלומים, דברים מתנהלים בצורה מופתית.

ייתכן שהכור בדימונה והכור בשורק מתנהלים היטב. ייתכן שלא. ייתכן ששני הכורים הללו, שנבנו בשנות החמישים של המאה הקודמת, מתוחזקים היטב. וייתכן מאוד שלא

החשש כי תקלה תביא לאסון אינו מופרך. תקלה שתקרה בשל הזנחה, תקלה שתקרה בשל חדירת האקרים (שאולי מתאפשרת בשל הזנחה או תפיסות מיושנות), תקלה שתקרה בשל כוח אדם לא מיומן או בשל דרישה פוליטית מופרזת. מכיוון שהכל במחשכים, ומכיוון שדבר לא ידוע לנו – אין לנו מושג.

לא מדובר רק בחשש מתקלה. מדובר במה שאנחנו רוצים לעשות בגרעין – סוגיית הגרעין, המדוברת במדינות שונות, צריכה להיות מדוברת גם בישראל. למה שלא נדון במדיניות הגרעין הישראלית? האם אנחנו רוצים שיהיה למדינתנו נשק גרעיני? ואם יש, כמה אנחנו רוצים שיהיה? מה נהלי השימוש בנשק זה?

ישראל נשאבה למלחמת דשדוש והפסד בעזה על ידי ממשלה חסרת אחריות, ראש ממשלה כושל המפסיד בכל סקר ונאשם במשפט ושמועות על מצבו הבריאותי מתרוצצות – האם לא ראוי כי נדון בנהלי השימוש בנשק גרעיני ישראלי?

קצת מפחיד לחשוב שברגע אחד מנהיג כושל הנתון במצוקה בריאותית ופוליטית יכול להחליט החלטה גורלית עבור מיליוני ישראלים ומיליונים נוספים. ובנוסף, האם אנחנו רוצים חשמל שיופק מגרעין – כמו שיש במדינות מערביות רבות?

מה שבטוח הוא שאנחנו בוודאות רוצים לוודא כי האנשים הממונים על המרכזים בשורק, בדימונה ועל הוועדה לאנרגיה אטומית הם באמת האנשים הטובים ביותר – ולא מקורבים לשר או חברי המרכז. אנחנו פשוט לא יודעים – אין לנו מושג. ובמדינת ישראל, עמימות צריכה להטריד.

אנחנו בוודאות רוצים לוודא כי האנשים הממונים על המרכזים בשורק, בדימונה ועל הוועדה לאנרגיה אטומית הם באמת האנשים הטובים ביותר – ולא מקורבים לשר או חברי המרכז. אנחנו פשוט לא יודעים – אין לנו מושג

הטענה כי טבעם של ארגונים ממשלתיים להתנוון מחוברת למציאות. אך במקרה הישראלי היא מחוברת במיוחד. כמובן, האירונה זועקת משום שהימין הכלכלי הוא שטוען כי ארגונים ממשלתיים מתנוונים – והנה ממשלות הימין הן המנוונות הגדולות של השירות הציבורי.

בכל מקרה – אסון המירון, אסון הכרמל, שבעה באוקטובר ועוד שלל מקרים מדגימים לנו את מגבלותיהם, התנוונותם ומחדליהם של ארגונים ממשלתיים – בכללם צה"ל הגדול והחזק.

החדשות האחרונות, ויהיו נכונות או שגויות, מראות כי פיקוח ציבורי ושקיפות הכרחיים לגבי הגרעין הישראלי. אנחנו חייבים לקיים דיון ציבורי על הגרעין הישראלי כדי למנוע את האסון האפשרי, אבל גם כדי לדבר על האפשרויות – למשל לאנרגיה גרעינית.

אנחנו חייבים לדבר על כך כי אין לנו כל אמון בממשלות ישראל, ובעיקר בזו הנוכחית, וזה כולל את כל מי ששריה ממנים. אבל גם אם מחר תתחלף הממשלה – עדין יש לדון בשאלות הללו ולא להניח להימשכות מדיניות העמימות. הממשלה הכושלת הנוכחית רק מבהירה כמה הדיון קריטי – אבל הוא הכרחי אתה ובלעדיה.

בשל מדיניות העמימות, כל השאלות הללו נותרות חסרות מענה. והדבר נראה לנו סביר – אבל הוא לא. כאמור, במדינות רבות בעולם מתקיימים דיונים ערים בדיוק בנושאים הללו. למעשה, בכל דמוקרטיה שיש בה שימוש כלשהו בגרעין – במחקר, בנשק או להפקת אנרגיה. וטוב שכך.

במדינות רבות בעולם מתקיימים דיונים ערים בדיוק בנושאים הללו. למעשה, בכל דמוקרטיה שיש בה שימוש כלשהו בגרעין – במחקר, בנשק או להפקת אנרגיה. וטוב שכך

מדיניות העמימות אולי הייתה נכונה בעבר – היא בוודאי לא נכונה היום. חלק מהמאבק על הדמוקרטיה הישראלית הוא גם המאבק על שקיפות. ומקומה של השקיפות הוא גם לגבי הגרעין הישראלי.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.