שני גברים מציבים דוכן עם שלט באחת הכיכרות המרכזיות של רחוב יפת ביפו ביום שישי אחר־הצוהריים. השלט מציג מספרים המראים את סכומי הכסף שמומלץ לתרום לצדקה, החל בח"י שקלים ומעלה. "זה מצווה לכבוד רמדאן", אומרים לי השניים ומהר מאוד מצטרפים אליהם נערים לחלוקת פלאיירים.
מדי פעם עוצר רכב ומניח שטר של כסף בידיים שלהם. הכסף נאסף על ידי עמותת יפו ולפי המסורת באסלאם, כל אדם שיש לו הון פנוי של מעל 20 אלף שקל מחויב לתרום 2.5%.
"השנה המצב מאוד קשה. בעבר הייתי עושה ארוחות חג לנזקקים, קונה ממתקים לילדים ובגדים לחג או משפץ בתים של אימהות חד־הוריות. השנה אין לי מאיפה לממן את זה, אז אני מתרכז רק בחלוקת חבילות מזון בסיסיות", אומר לי אחד מאנשי העמותה, שמטפלת בכ־500 משפחות יפואיות, לרבות נשים יהודיות.
גם זרם התרומות נחלש, לאחר שחלק מהמסעדות שבעבר תרמו, מתמודדות מתחילת המלחמה עם קשיים משלהם – וחלקן פתחו את שעריהן רק בימים האחרונים בגלל מיעוט לקוחות ומחסור בעובדים פלסטינים, שכבר לא יכולים להגיע.
צדקה היא מסממני חודש רמדאן שבו המאמינים אמורים להזדהות עם הרעבים ועם מי שאין להם. ליד דוכן התרומות ביפו נתלו גם כמה פוסטרים בברכת חג של עיריית תל אביב, אבל האמת היא שבסמטאות העיר ובעג'מי לא רואים את הקישוטים המסורתיים במרפסות ובחצרות. נראה שלילות רמדאן ביפו יהיו השנה הרבה יותר צנועים.
לוד: "לשים קישוטים יהיה הזוי"
בערב שבת האחרון בלוד, ליד רחבות המסגדים א־נור ברמת אשכול ואל־עומרי במרכז העיר, אפשר היה לראות תושבים רבים בדרך לתפילת תראוויח, שתימשך אל תוך הלילה. גם כאן, המרחב הציבורי חף מהגרילנדות החגיגיות בצורות של חצי סהר ומנורת שמן. "יש מלחמה, אין קישוטים", אומרת פידא שחאדה, פעילה פוליטית ולשעבר חברת מועצת העיר לוד.
"אנחנו ממילא לא יכולים לעשות שום דבר. בממשלה לא מקשיבים לנו ואי אפשר לצאת להפגנות כי המצב מורכב. אנשים מפחדים אז לא לשים קישוט זה המינימום שאפשר לעשות"
כמו כל המרואיינים שאיתם שוחחנו, גם לשחאדה אין עניין לחגוג השנה. לדבריה, היעדר הקישוטים הוא גם הצהרה פוליטית: "מה שקורה כרגע נראה לך נורמלי? הרוב חושבים שזה לא נורמלי שאנשים מתים מרעב (בעזה), אז לשים קישוטים על הבית יהיה הזוי.
"אנחנו ממילא לא יכולים לעשות שום דבר, בממשלה הזו לא מקשיבים לנו זה בטוח – ואי אפשר לצאת להפגנות כי המצב מורכב. אנשים מפחדים, אז לא לשים קישוט זה המינימום שאפשר לעשות".
יכול להיות שבערים המעורבות יש גם חשש לקשט ולהזדהות כערבים?
"דווקא היו דיונים וויכוחים ברשתות החברתיות, בהם עלתה טענה כאילו בערים המעורבות צריך כן לשים את הקישוטים כדי להוכיח שאנחנו קיימים ונמצאים. באופן אישי התנגדתי לטיעון הזה כי בעיני אין צורך להגיד שאנחנו קיימים כשיש אנשים שמתים בעזה. זה לא יראה טוב לא משנה מה. ההחלטה הייתה לא לקשט.
"עיריית לוד אף פעם לא עשתה חגיגות ודווקא הפעם ניסתה לגרום לאנשים לחגוג, אבל הקישוטים שלהם לא משמעותיים. אחרי שהתעייפתי מלבקש מראש עיריית לוד יאיר רביבו, כשהייתי חברת מועצה אני באופן אישי תרמתי פאנוס (מנורת רמדאן שאמורה להאיר את דרך המתפללים למסגדים, ע"ש), לקשט את רחבת המסגד. אין לנו הנהגה ערבית רצינית. אם הייתה כזו, היינו עתה ברחובות".
עכו: "הצום קל יותר, התחושה קשה"
כמו בלוד, כך גם בעיר המעורבת עכו. "בחברה היהודית יש עוד תחושה של חג ואנשים יוצאים, בחברה הערבית זה חודש רמדאן עצוב", אומר תייסיר חטיב, מהעיר המעורבת בצפון.
"זה אמור להיות חג משמח שמלכד את המשפחה עם הקישוטים והאווירה שמלווה את הצום. אף שהשנה הצום קל יחסית כי מזג האוויר משחק לטובתנו, הפעם התחושה הכללית היא של רמדאן קשה. בסמטאות העיר העתיקה ומחוצה לה לא תרגיש את החג. בדרך כלל מרגישים את השמחה ורואים קישוטים על חלונות ומרפסות ואין את זה הפעם, אם כי אני באופן אישי כן מקשט.
"אף שהשנה הצום קל יחסית כי מזג האוויר משחק לטובתנו, הפעם התחושה היא של רמדאן קשה. בסמטאות העיר העתיקה בעכו אין שמחה וקישוטים בחלונות ומרפסות"
"לא תראה את הסמל הכי חשוב – המנורה העתיקה ובתוכה שמן הזית שבאמצעותה האירו את הרחובות למתפללים לפני מאות שנים. בדרך כלל משפחות מצלמות את הארוחה שלהן והשנה לא ראיתי כמעט אף תמונה ברשתות החברתיות. אדם עם מצפון לא מעז לשים תמונה של אוכל כשבעזה אנשים מורעבים – וזה לא בגלל אסון טבע אלא בגלל מדיניות ממשלת ישראל.
"אנשים אומרים, 'השנה גרם אחד של אוכל לא ייזרק לפח הזבל כי תראו מה שקורה בעזה, אף פעם לא נעים לזרוק אוכל לפי האסלאם, אבל עכשיו עוד יותר".
חטיב מציין גם את האירועים החיצוניים שפגעו בתיירות ובמסחר בעיר ולא מאפשרים לא להתאושש: "מתווסף לזה גם העניין של המלחמה בצפון. רמדאן מרקט זה חיקוי של כריסמס מרקט ועכשיו השווקים ריקים בעוד שבדרך כלל הם משגשגים בתקופה הזו.
"עד שהתחילו להתאושש מהקורונה, הגיע 'שומר חומות' ועכשיו זה. עכו זו עיר תיירות עולמית. מילא אין תיירים מחו"ל, ישראלים באים פחות מסיבות אידאולוגיות של חרם – וחלקם מפחדים, ולכן זה פוגע".
מה מברכים ברמדאן?בגלל האווירה החגיגית ברמדאן, לפעמים מברכים בברכת "חג שמח". אך חודש רמדאן הוא חודש צום, ולכן ברכה שכזו…
Posted by תפדלו: חוויה בדואית ברהט Tafadalu: Rahat Bedouin Experience on Wednesday, March 20, 2024
"חג באווירה של כאב וצער"
אם לגבי פורים עוד היו דיונים והתחבטויות באשר לשאלה האם ואיך צריך לקיים תהלוכות עדלאידע ולשמוח, נראה שבחברה הערבית יש תמימות דעים: החודש הזה עדיין קדוש, אבל לא חגיגי. ברהט, למשל, מדברים על מצב רוח כללי של מועקה שלא אופייני לתקופה הזו, ולמרות הכול הם כן מזמינים את הציבור לסייר ולהתארח בעיר.
גם בכפר קאסם השווקים המפוזרים ברחבי העיר והסעודות יתקיימו כסדרן, עם תחושה קשה. "הכול מתנהל כשורה חוץ מהשמחה, הקישוטים והחגיגיות", אומר עזמי בדיר, יועץ ראש העיר.
"גם המלחמה, גם המצב הכלכלי וחוסר הוודאות לגבי התקציבים הממשלתיים, יחד עם הפשיעה שממשיכה להשתולל בימים אלה – כל זה מייצר עוד ועוד סיבות למה לא לחגוג"
"האזרחים הערבים בישראל שתקו ולא רצו להיגרר אז מתכנסים בתוך עצמם, רע להם עם מה שקורה בעזה וגם עם מה שקרה בשבעה באוקטובר ויש חשש שהמלחמה תתפתח לממדים יותר גדולים. אנשים חיים טוב ורוצים להמשיך ופתאום רואים שגם העולם הישראלי־יהודי יכול להיחרב בדקה, וזה מדאיג".
"ברמדאן ופסחא אין ממש חגיגות, העיריות לא מקשטות, זה חג באווירה של כאב וצער. אין קישוטים, אין את 'המרקט', אבל כן יש פעילות ספורט כמו טורניר כדורגל לצעירים בכל יישוב", אומר אמיר בשאראת, מנכ"ל ועד ראשי הרשויות הערביות.
"בתחילת השבוע הנוצרים מציינים את יום ראשון של הדקל (Palm Sunday), שבוע לפני הפסחא, ובדרך כלל עושים תהלוכות סביב הכנסיות עם ורדים ועצי זית, אבל בערים כמו חיפה ונצרת גם זה מוצנע השנה – טקס ותפילה כן, פחות חגיגות ומסיבות בלילות. כך היה גם בכריסמס, הכול בגלל עזה", הוסיף.
לדבריו, החברה הערבית חווה סופה מושלמת שלא משאירה הרבה מקום לשמחה: "גם המלחמה, גם המצב הכלכלי וחוסר הוודאות לגבי התקציבים הממשלתיים יחד עם הפשיעה שממשיכה להשתולל בימים אלה – כל זה מייצר עוד ועוד סיבות למה לא לחגוג".
"רוצים להצניע את החגיגיות"
"יש האטה בתנועה המסחרית, קונים רק מה שצריך", אומר עמל עוראבי, משפטן ופובליציסט מחיפה.
לצד ביטול השווקים היזומים בחלק מהרשויות המקומיות ("רמדאן מרקט"), הוא מציין שגם רשתות קמעונאיות דומיננטיות בחברה הערבית הורידו פרופיל, כך שאם בדרך כלל הן היו מחלקות פרסים ללקוחות בתקופה הנוכחית – עד כדי הגרלת רכבים – השנה הפרסומות שלהן צנועות ומדברות על איך להמעיט בבזבוז אוכל.
נוסף על כך, גם ארוחות האפטאר יהיו השנה מצומצמות: "בעבר הייתי מוזמן בשבוע הראשון של רמדאן לתשעה–עשרה אפטארים, השנה אפילו מוסדות רשמיים לא עושים אותן. בדרך כלל כל משפחה מזמינה חברים לארוחות גדולות, אני רואה שפחות עושים את זה הפעם – לא רוצים חגיגיות ומסתפקים במשפחה הגרעינית ומבקרים זה את זה".
אם לא תהלוכות וסעודות, תמיד אפשר לעלות לירושלים ומבחינתו של עוראבי, זה המוצא הכי סביר בעת הזו: "יש יותר רצון ומוכנות לנסוע לאל־אקצא. המדינה לא השאירה לנו משהו אחר שאפשר לעשות – לא לצאת להפגנות ולא להעלות פוסט לרשתות, אז אומרים, 'לפחות נשתוק ונלך להתפלל'.
"המלחמה לא משאירה מקום לשמחה או אסקפיזם. רמדאן במהותו הוא חודש שיש בו ערך של לחשוב על הזולת, אז אי אפשר להתנתק מהדבר הזה שקורה בעזה"
"אני רואה את זה בסביבה הקרובה אליי: הנסיעה לשם היא גם אקט פוליטי. מכל יישוב שאני מכיר יוצא בכל יום אוטובוס. המספרים לא ירדו למרות הקשחת ההגבלות על הגדה המערבית. זה קשור באווירה הציבורית שיצר איתמר בן גביר. הוא טען שביום שישי הראשון מספר המתפללים ירד ל־16 אלף והמספר האמיתי היה 40 אלף.
"אני לא דתי וכבר הלכתי לשם פעמיים, בתור צעד פוליטי. בפעם הראשונה נכנסתי למסגד ובפעם השנייה פשוט ישבתי בשער שכם ושתיתי תה, ואם יאמרו לי חברים שהם נוסעים – אני אלך שוב.
"אנשים רוצים להצניע את החגיגיות ומרגישים אימפוטנטים. המלחמה ומה שרואים בטלוויזיה וברשתות החברתיות לא משאירים מקום לשמחה או אסקפיזם. רמדאן במהותו הוא חודש שיש בו ערך של לחשוב על הזולת, אז אי אפשר להתנתק מהדבר הזה שקורה בעזה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם