מסביב גואים גלי הכאוס והכעס, הבלבול והתסכול, הסקרים והשקרים. ביניהם אנו מנסים לנווט את דרכנו החוצה מהסערה ההיסטורית שאל תוכה הושלכנו. והנה צף לנגד עינינו שיר קטן, צנוע כמו סירת נייר של ילד, ובבת אחת הצליח לרסק את מה שעוד נותר מהלב השבור.

קוראים לו "אבא בוא". כתבה, הלחינה ושרה אותו נונו (שם הבמה של נעמי אהרוני גל), שהמריאה אל התהילה על ענני פופ מצמר גפן מתוק, בבוקר ציח וצח, שבסיומו היא תפגוש קיוט-בוי שיעשה לה פיק ברכיים, כשהדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שתהיה נשא קורונה ותסתובב בשרונה – שאין שם אף אחד גם ככה, אז זה לא משנה – ותדביק משלחת של תיירים מרומא עם כוס שרדונה.

היו פעם ימים כאלה, אך הם חלפו. כי בסוף כל שיר פופ עליז שאתם שרים בעברית, מחכים בן יפה שנולד על כתף הכרמל, יורם שנשאר בן עשרים ושניים מאותו הכפר שאחד מהם נשאר מעבר לגדר.

היו פעם ימים כאלה, אך הם חלפו. כי בסוף כל שיר פופ עליז שאתם שרים בעברית, מחכים בן יפה שנולד על כתף הכרמל, יורם שנשאר בן עשרים ושניים מאותו הכפר שאחד מהם נשאר מעבר לגדר

נונו הכירה את יונתן דיטש כשהייתה ילדה. הוא האח הגדול של חברתה הטובה, קלי דיטש. בתיכון, יונתן הכיר את מורן, השניים התאהבו והפכו לזוג, וזמן קצר לפני חתונתם, גילו שמורן חולה בסרטן שהוגדר על ידי הרופאים סופני. אחרי תשע שנים של מאבק במחלה ואחריו סדרה של טיפולי פוריות – נולד ארי. היום בן שנתיים.

בשבעה באוקטובר יונתן ומורן היו בחופשה במלטה. הם חזרו לארץ במהירות, יונתן התגייס והצטרף לצוות שלו בעזה. הוא נפל בקרב, ביום הראשון של חנוכה. נונו כתבה והלחינה את השיר במכה אחת, עוד בימי השבעה. "הוא פשוט יצא ממני", היא סיפרה. השבוע הוציאה אותו, והוא מוקדש לזכרו של יונתן דיטש.

רס"ם (במיל') יונתן דוד דיטש ז"ל, שנפל ברצועת עזה ב-7 בדצמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

"אבא בוא" של נונו מזכיר לנו איך נשמעת אמת בעולם של זיוף רגשות, ואיך נשמעות כנות ורגישות בעולם שטוף בקלישאות ופאתוס.

תמיד ניצחנו
ככה אנחנו גם כשהתדרדרתי
החזקנו החזקנו
כיסא ליד המיטה
שניים – אני ואתה

תמיד ניצחנו
ככה אנחנו, שנים שניסינו
חיכינו, חסכנו
כיסא ליד המיטה
שניים – הפכנו שלושה

והוא קורא
אבא אבא אבא אבא בוא
כל המילים בעולם וזאת הראשונה בשפתו
אבא אבא אבא אבא בוא
כל הצלילים בעולם לא יצרו מנגינה כמו זו

תמיד ניצחנו
ככה אנחנו
דפיקה על הדלת
הפעם הפסדנו
כיסא ליד המיטה
שניים – אני…

והוא קורא
אבא אבא אבא אבא בוא
כל המילים בעולם וצריכה לומר
אבא לא פה
אבא אבא אבא אבא בוא
כל הצלילים בעולם
לא יביאו שתיקה כמו זו
אבא אבא אבא אבא בוא
אבא לא פה

ב"אבא בוא" נונו מתארת ושרה בחסכנות ובאיפוק מרשימים את הסיפור של מורן ויונתן דיטש. ובכל פעם שהיא שרה "אבא אבא אבא אבא בוא", כל אחד מאיתנו מוזמן להיזכר איך הוא היה פעם פעוט, שמייחל לאבא שיבוא וירים אותו על הידיים. ומי שהוא בעצמו הורה – לא יכול שלא לחשוב על ילדיו הקטנים קוראים מהעריסה לאבא שיבוא ויחבק.

בכל פעם שנונו שרה "אבא אבא אבא אבא בוא", כל אחד מאיתנו מוזמן להיזכר איך הוא היה פעם פעוט, שמייחל לאבא שיבוא וירים אותו על הידיים

כל צער העולם ברצף ההברות התינוקי הזה: א-בא א-בא א-בא א-בא בוא.

אבא לא פה.

גם כשכתבה פופ קליל ומחויך היה את נונו ברמות. כבר אז היא הפגינה רגישות גבוהה למילים ולמצלול. על כן אני מניח שכשסיימה את השיר העצוב הזה, היא הייתה ערה למשמעויות הרבות הנוספות שמתחבאות בקפלי המילים שבחרה – אבל מכאן והלאה הפרשנות היא שלי ועל אחריותי בלבד.

תקשיבו איך נונו מבטאת בעדינות את המילים "הפעם הפסדנו", רגע אחרי שמגיעה "דפיקה על הדלת". בשיר הדפיקה היא זו של נושאי הבשורה הרעה, הנוקשים על הדלת של משפחת דיטש, כדי להודיע שיונתן נפל בעזה. ההפסד בשיר הוא של מורן וארי, שעד עכשיו ניצחו בכל המאבקים והפעם הפסידו, כשאיבדו לתמיד את אבא יונתן, שכבר לא פה.

נעמי אהרוני-גל (נונו) (צילום: צילום מסך, ערוץ 12)

אבל אני שומע גם את הדפיקה על הדלת של כולנו בשבעה באוקטובר. כש"הפעם הפסדנו" כאומה. והקריאה לאבא אבא אבא בוא, שלא נענית בשיר, היא לא רק של ארי הפעוט שהתייתם מאביו, אלא גם של כל מי שנקלעו לסופת האש והאלימות בשבעה באוקטובר, והתחננו לאבותיהם שיבואו להציל אותם. וזו גם הקריאה של כל מי שברגעי מצוקה עוד מייחלים לאבא גדול כזה שיבוא ויושיע, ומתאכזבים שהוא לא מגיע.

הקריאה לאבא אבא אבא בוא, שלא נענית בשיר, היא לא רק של ארי הפעוט שהתייתם מאביו, אלא גם של כל מי שנקלעו לסופת האש והאלימות בשבעה באוקטובר, והתחננו לאבותיהם שיבואו להציל אותם

אנחנו הרי חיים בחברה שמטפחת כל העת את פולחן דמות האב. אלה מאיתנו שמאמינים באלוהים קוראים לו "אבינו מלכנו" ומתחננים אליו "אבא תרחם". אלה מאיתנו שעובדים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מונים "בתי אב" בישראל, הגם שבאלפי בתים יש רק אמא, שבזקנתה – אם יהיה לה מזל – אולי תוכל להתרווח בחדרה שבבית האבות ולהקשיב לאבטיפוס (זו בדיחת אבא, אני יודע. לא הצלחתי להתאפק. אין בדיחות אמא).

ואולי זה גם המפתח לתסביך האב הלאומי, שמלווה את חיינו עם בנימין נתניהו, האיש שהתבגר בצילו של אב גדול ומטיל מורא (שבעצמו חקר וכתב על "אבות הציונות"), ובבגרותו לא הצטיין במיוחד כאבא (את בתו הוא לא גידל, את בנו הוא לא חינך), עלה לשלטון אחרי "רצח אב" מטאפורי ומאז התאמץ ואף הצליח לשכנע את מעריציו הרבים, שהוא ראוי לתואר המחייב "אבי האומה".

גלית דיסטל-אטבריאן, שרת ההסברה שלו לשעבר, כינתה את נתניהו "אבי האומה" בפומבי, והסבירה שזו הסיבה שחסידיו מגלים כלפיו נאמנות כזו ויוצאים להגן עליו כשהוא מותקף, כמו שילדים טובים מגינים על אביהם. אחרי השבעה באוקטובר היא התחרטה על כך.

"הייתי שרה חרטאבונה" | גלית דיסטל-אטבריאן עושה חשבון נפש בריאיון בלעדי לליאור קינן – ומכה על חטא: "לא אגיד היום שנתניהו הוא אבי האומה, לא אחרי הטבח הזה"https://t.co/YzhQ8Cyg78@LiorKenan pic.twitter.com/4cviHzdLjb

— חדשות 13 (@newsisrael13) December 31, 2023

הכתרתו של נתניהו כ"אבי האומה" נערכה בשנה שעברה, כהתרסה ילדותית אל מול רבים מאיתנו שמגלים חשדנות בריאה כלפי האובססיה המשפחתית הזו, בכל מה שנוגע לניהול ענייני המדינה. אלה שכבר שנים מסתובבים בין מוקדי מחאה בתחושה קשה שאם בכלל ראוי להתייחס לראש ממשלה כאל "אבא", הרי שבמקרה שלנו מדובר באבא מכה, קפריזי, אגוצנטרי, נרקיסיסט, לא מתפקד.

אבא שצריך לדווח עליו לרשויות הרווחה שהוא ייבש.

אבא שלא מחכים שיבוא, אלא צועקים שילך.