אנחנו כאן, הם עדיין שם

הפגנה לשחרור החטופים, תל אביב, מרץ 2024 (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)
Chaim Goldberg/Flash90
הפגנה לשחרור החטופים, תל אביב, מרץ 2024

בשבוע שעבר נחשפנו כולנו לעדותה המטלטלת של עמית סוסנה, שנחטפה מביתה בכפר עזה והוחזרה בהסכם – כפי שעדות זו פורסמה בעיתון ה"ניו יורק טיימס".

כמה שבועות לאחר חטיפתה לעזה, ובזמן שהוחזקה קשורה בחדר ילדים, תיארה סוסנה כיצד הותקפה מינית על ידי המחבל ששמר עליה: "הוא הגיע אלי, דחף את הנשק שלו לכיוון המצח שלי – והכה אותי", סיפרה. אז כיוון עליה השומר את נשקו, והכריח אותה לבצע בו מעשה מיני.

עדותה של סוסנה מצמררת ועוכרת שלווה. לא ניתן אלא להעריץ אותה על תעצומות הנפש שנותרו בה מאז נחטפה והוחזקה בשבי, ועל שמצאה כוחות לספר על דבר תקיפתה לפרטי פרטים.

עדותה של סוסנה מצמררת ועוכרת שלווה. לא ניתן אלא להעריץ אותה על תעצומות הנפש שנותרו בה מאז נחטפה והוחזקה בשבי, ועל שמצאה כוחות לספר על דבר תקיפתה לפרטי פרטים

באותה העת, יש בו בסיפור של עמית גם כדי לעורר אולי מחדש את המודעות לסיפוריהם של הנשים והגברים החטופים, הסיפורים שטרם סופרו. סיפוריהם של אלו שמוחזקים עדיין בשבי חמאס ועוברים בכל רגע נתון מדורי גיהינום בזמן שרבים מהם סובלים מפציעות פיזיות מורכבות, מתת תזונה, ומתנאים קיצוניים הפוצעים את הנפש פציעות עמוקות.

נסו רק לחשוב על עמית סוסנה בדקות, בשעות, בימים ובשבועות שלאחר תקיפתה, בזמן שהתוקף שלה נמצא כל העת לידה. על האימה. על החרדה. על המצוקה הקשה.

לא נשכח. צמד המילים הזה מהדהד סביבנו ללא הפסק. לא נשכח, ולא נסלח. אבל את האמת יש לומר – שכחנו. ולא סתם שכחנו, גם התרגלנו. החיים של רובנו, צריך לומר ביושר, ממשיכים. בוודאי אלו מאתנו שאין במעגל הקרוב אליהם מישהו שנרצח, או נחטף, או פונה. וככל שעובר הזמן ואירועי ה-7 באוקטובר מתרחקים מאתנו ומשתכחים מהלב, כך ממשיכים החיים של רובנו וביתר שאת. גם ככה קשה כאן היום יום, ועכשיו – קשה קצת יותר, אבל לא יותר מזה.

אפשר להבין את זה. חצי שנה זו חתיכת תקופה: ילדים חדשים באים לעולם. תארים מושלמים באוניברסיטה. מסעדות מתרוקנות ומתמלאות, נסגרות ונפתחות. רכוש חדש נקנה. חסכונות מצטברים. מקומות עבודה נעזבים ומאוישים מחדש. יצירות אומנות נוצרות – פסלים, ציורים, ספרים, סרטים. השמש זורחת בבוקר ושוקעת לעת ערב, וחוזר חלילה. אפשר להבין, אך אסור להשלים עם זה.

לא נשכח. צמד המילים הזה מהדהד סביבנו ללא הפסק. לא נשכח, ולא נסלח. אבל את האמת יש לומר – שכחנו. ולא סתם שכחנו, גם התרגלנו. החיים של רובנו, צריך לומר ביושר, ממשיכים

אדם קם בבוקר, ואינספור בחירות עומדות לפניו במהלך יום נתון. אולי יצליח לקום בשש ורבע, עם צלצול השעון המעורר, ואולי יחליט דווקא למשוך עוד קצת זמן במיטתו. וכשכבר יצליח לקום, מה ילבש היום – הג'ינס מאתמול ומשלשום זקוק לכביסה? אולי, ואולי לא. והחולצה הלבנה המכופתרת – מספיק מכובדת וממלכתית לישיבה שמתוכננת להיום? אולי. ומה תרצה הבת שלו בכריך לבית הספר? כרגיל, היא לא יודעת וקשה לה לבחור. יש חביתה, יש ירקות, יש גבינה בולגרית, יש חומוס – רק לבחור.

ובדרך לעבודה ימשיך ישר כדי להימנע מהפקקים כמובן, בדיוק כמו שהוייז מורה לו, או שמא הבוקר ישטוף סוף סוף את הרכב על הדרך. אולי, אולי לא. ובארוחת הצהריים – סלט? אולי מנה בשרית עם שתי תוספות? משהו עם פחמימות. בעצם אולי בלי. מהיום דיאטה. כן, אולי רק סלט. סלט, ופחית של זירו; בכל זאת, אלו ימים קשים וצריך להיות סלחניים.

ותיכף פסח. אולי ניסע? לא מה פתאום, איך אפשר. מה נעשה? יש חופש. והילדים. יש מלא חופש. אבל הטיסות יקרות גם ככה, ובכלל – איך אפשר לנסוע עכשיו בתקופה כזו. לא, מה פתאום. אולי רק לקמפינג? אולי. משהו קצר, בדרום. אולי למדבר. כן, זה אפשר.

כמה בחירות ביום אחד בודד. ואילו שם – אין בחירות. אין כלום. אובדן שליטה מוחלט כפי שהיטיבה לתאר זאת עמית סוסנה: מה אומרים. מה לובשים. מה עושים ואיך. מתי אוכלים, כמה ומה. מתי ישנים. מתי מתקלחים – אם מתקלחים. אין יום, ואין לילה. אין זמן. אין מרחב. אין אוויר. הגוף ככלי ריק שנועד אך ורק לספק את תאוותיהם וצרכיהם של החוטפים בני המוות. בני אדם קמים שם בבוקר ובוקר בהם לא קם, כבשירו של דוד אבידן.

כמה בחירות ביום אחד. ואילו שם – אין בחירות. אין כלום. אובדן שליטה מוחלט, כפי שהיטיבה לתאר סוסנה: מה אומרים, לובשים. מה עושים ואיך. מתי אוכלים, כמה ומה. מתי ישנים. מתי מתקלחים – אם מתקלחים

ואנחנו כאן. לא נשכח, עד שהתחלנו לשכוח. ולא נסלח, עד שנתחיל גם לסלוח. והיום מלא ברעש; המולה בלתי פוסקת של אנשים, של אירועים, של חוויות – החיים. ומפעם לפעם, כשאפשר בין לבין למצוא איזה רגע של נחת ולקחת נשימה עמוקה, הכל לפתע מתגמד ונדמה קטן וזניח. חסר משמעות. כי אנחנו כאן, והם עוד שם.

ד"ר יונתן אילן, מרצה בכיר וחוקר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקר עיקריים: התרבות הויזואלית על שלל גווניה (ובמיוחד צילום, טלוויזיה); חדשות וייצורן (ובככל זה ארגוני חדשות בזירה המקומית והבינלאומית); ארגוני מדיה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 703 מילים
סגירה