במדינת ישראל, מדינה שהתמודדה עם טרור ומלחמות לאורך כל תולדותיה, קיים נרטיב דיכוטומי בכל הקשור לאידיאולוגיות ימין ושמאל. לפיו, אלו המחזיקים באידיאולוגיית הימין, המאופיינת פעמים רבות בשימוש בכוח צבאי והרתעה, נתפסים כריאליסטים. זאת בעוד, שאידאולוגיית השמאל, המדגישה באופן מסורתי הסתמכות על דיפלומטיה וקידום שלום, נקראת לעיתים קרובות נאיבית. אולם, קישור פשוט זה אינו מצליח ללכוד את המציאות מלאת הניואנסים.

נרטיב זה תופס כחלשים ונאיבים את אלו ששואפים להימנע ממדיניות של שימוש בכוח –  ודוחק אותם לקצוות השמאל של המפה הפוליטית בישראל. זאת בעוד שהבייס המיליטנטי, שמדגיש את הצורך בעצמאות והרתעה צבאית, נתפס כחזק. במיוחד כשאותם פוליטיקאים מהימין מדברים על הצורך שלא להסתמך על אף אחד מבחוץ ולא להיות מושפעים מביקורת בינלאומית.

נרטיב זה תופס כנאיבים את השואפים להימנע ממדיניות שימוש בכוח, ודוחק אותם לקצוות השמאל של המפה הפוליטית. בעוד שהבייס המיליטנטי, המדגיש את הצורך בעצמאות והרתעה צבאית, נתפס כחזק

אותם פוליטיקאים מהימין זוכים לאהדה כשהם נעמדים נגד כל היושבים בגולה, הקוראים לפתרון מדיני, ומייחסים להם חוסר הבנה של המצב בשטח, במיוחד בעתות מלחמה. כך, לדוגמה, יש שראו את ביטול המשלחת של ישראל לארה"ב לאחר שארה"ב לא הטילה וטו במועצת הביטחון על קריאה להפסקת אש, כמיצג כוח מרשים ואמיץ שצריך לעודד.

אני מאתגר את התפיסה הבינארית הזו ומציע אחת הפוכה – דווקא להאמין כי קבוצות הטרור שאנו מתמודדים מולן ניתנות להרתעה על ידי כוח, זו אמונה נאיבית. קבוצות אלו בהרבה מקרים משתמשות באנשים שאין להם מה להפסיד, כדי לקדם אידיאולוגיה שלא תורתע על ידי שימוש בכוח וכנראה רק תחריף בעקבותיו.

טיעון נפוץ בשיח הפוליטי בישראל הינו שגם אם נוריד את מוביל ארגון הטרור, יבוא המשוגע הבא בתור להחליפו. טיעון זה אינו רחוק מהמציאות, וממחיש את ההרתעה כפתרון חלקי לטווח קצר.

במציאות שכזו היו אלו דווקא הסכמי השלום, שנולדו לאחר הצגת הכוח הצבאי המרשים של מדינת ישראל כגון ההסכמים עם מצרים וירדן, שהתגלו כיעילים ביותר בהבטחת ביטחון ארוך טווח עבור ישראל. הסכמים אלה הוכיחו כי ביטחון קבוע יכול להיות מושג באמצעות הנוסחה: כוח צבאי + פתרון דיפלומטי ואסטרטגיה מדינית = ביטחון ויציבות.

דווקא להאמין כי קבוצות הטרור מולנו ניתנות להרתעה ע"י כוח, זו אמונה נאיבית. קבוצות אלו משתמשות באנשים שאין להם מה להפסיד, כדי לקדם אידיאולוגיה שלא תורתע ואף תחריף בעקבות שימוש בכוח

יודגש, אין לי ספק שצבא חזק ומרתיע בעל מנגנונים יציבים לעצירת איומים הוא הכרחי בשכונה המסוכנת שבה אנו חיים. ישראל חייבת לשמור ולפתח צבא חזק המסוגל להפיל איומים ולשמור על גבולותיה. זאת במיוחד לאחר אסון השבעה באוקטובר, שהוכיח כמה הביטחון השוטף שלנו לקה בחסר.

אולם, טענתי היא שמדיניות צבאית, במיוחד בעת מלחמה, הינה טקטית בלבד. הטקטיקה הצבאית יכולה להוביל להזדמנויות אסטרטגיות והיא חייבת להיות במיטבה לשם כך, אבל היא איננה יכולה להיות ה-אסטרטגיה. שימוש בכוח צבאי חייב להיות מושלם על ידי דיפלומטיה אסטרטגית ומשא ומתן בכדי להבטיח את הביטחון לטווח הארוך שכולנו כה צמאים אליו.

גם האמונה שלא צריך להסתמך על אף אחד מבחוץ, שמסתכמת בביטוי הישראלי הנפוץ "אם אין אני לי מי לי?" הינה אמונה נאיבית. גם אם אסכים לכך שעלינו לשאוף לעצמאות מוחלטת ושגורלנו יהיה בידינו, המציאות פשוט לא מאפשרת זאת. אלמלא הברית שלנו עם האמריקאים, שמטילים וטו על החלטות נגדנו,  במועצת הביטחון ומסייעת לנו בחימוש ובממון, ולולא קשרינו עם מדינות מערביות אחרות שחולקות אתנו ערכים ותפישות עולם, כבר מזמן היינו נאלצים להתפשר על דברים שנכפים עלינו.

נכון, יש לנו את הזכות להגן על עצמנו ועל כך אין חולק ברוב העולם המערבי. אולם, למרבה הצער, אין לנו את היכולת לעשות זאת בעצמנו. המחשבה שאנחנו יכולים ליזום תקיפה באיראן באופן עצמאי או אפילו לנהל מלחמה ארוכת טווח בשתי חזיתות ללא הגיבוי והסיוע הצבאי שמגיע מבחוץ זוהי מחשבה נאיבית לחלוטין.

מדיניות צבאית, במיוחד בעת מלחמה, הינה טקטית בלבד. הטקטיקה הצבאית יכולה להוביל להזדמנויות אסטרטגיות והיא חייבת להיות במיטבה לשם כך, אבל היא איננה יכולה להיות ה-אסטרטגיה

ריאליסט אמיתי מבין שגורלנו תלוי בהרבה מובנים בבני בריתנו ובראשם מעצמת ארצות הברית. עלינו לשתף איתם פעולה, להימנע מעימותים פומביים מולם ולעזור להם לעזור לנו כמה שאפשר, בדיוק הפוך ממה שממשלתנו עושה כעת.

האסטרטגיה חייבת להיות כזאת שגורמת לאויב להבין שיש לו מה להפסיד, שיש לו בשביל מה לחיות חיים בשלום. רק כך, הרתעה יכולה להיות אפקטיבית, וכזאת שמובילה את האויב לשקול מחדש את האידיאולוגיה שלו ולהגיע לשולחן המשא ומתן.

שלום, למרות כל הקשיים שבדבר, לא עושים עם חברים אלא עם אויבים, שלהם אין רצון להילחם יותר. אין בי שום ציפייה ששני הצדדים לאחר הסכם יאהבו אחד את השני וגם אין לי צורך בכך. באותה נשימה, אינני מאמין ביכולת של כוח ופתרונות צבאיים להיות יעילים לביטחון לטווח רחוק או ביכולת שלהם להרתיע גורמים שאינם ניתנים להרתעה על ידי כוח. להפך, אותם גורמים מוזנים מכוח שמופנה נגדם – כדלק להדלקת מדורה גדולה יותר.

מעגל האלימות מלבה את עצמו באופן אינסופי. כדי לשבור את המעגל, אנו חייבים בסופו של דבר להגיע לשולחן המשא והמתן עם מנוף של כוח צבאי חזק ותכנון מדיני עוד יותר חזק, על מנת לקבוע מדיניות ברורה להמשך דרכנו ולהבטחת ביטחוננו.

ניקח את מקרה הבוחן העכשווי של המלחמה הצודקת של ישראל כנגד גורמי הטרור בעזה. הוכחנו ואנו מוכיחים במהלך המלחמה את הכוח הצבאי שלנו באמצעות לחימה טקטית מרשימה שמתבצעת במהלך תקופה טראומטית ואחרי כישלונות צבאיים ומדיניים עצומים. הכוח הצבאי הזה חייב להיות מלווה בתוכנית מדינית ודיפלומטית ליום של אחרי. כזאת שאיננה מסתכמת בדף אחד, שהיא יצירתית ומקדמת גורמים מתונים בצד השני, ותוך שיתוף פעולה עם בני הברית שלנו וניצול ההזדמנויות והאינטרסים הקיימים מול מדינות מתונות יותר במזרח התיכון.

מעגל האלימות מלבה את עצמו באופן אינסופי. כדי לשבור את המעגל, אנו חייבים בסופו של דבר להגיע לשולחן המו"מ עם מנוף של כוח צבאי חזק ותכנון מדיני עוד יותר חזק, לקיבוע מדיניות ברורה להמשך דרכנו

ריאליזם כולל הבנה פרגמטית של הנוף הגיאופוליטי ושל טבעם הרב-גוני של האיומים הביטחוניים. בסופו של דבר, המטרה שלנו צריכה להיות לשבור את מעגל האלימות ששורר באזורנו כבר יותר מדי זמן. רק על ידי קבלת גישה הוליסטית ומתוחכמת המאזנת בין כוח צבאי ליישום דיפלומטי, אנו יכולים לעצב נתיב אל עתיד מאובטח ומשפיע יותר עבור ישראל ואזרחיה.

עידו תמיר הוא קצין בשירות מילואים. לומד לתואר שני בממשל בהתמחות במדיניות ציבורית ושיווק פוליטי באוניברסיטת רייכמן. עמית בתכנית ארגוב למנהיגות ודיפלומטיה.