את השיר "הנה מוטלות גופותינו" כתב המשורר חיים גורי למחרת נפילת ל"ה חבריו בינואר 1948 בניסיונם להגיע לסייע למתיישבים הנצורים בגוש עציון. האסון הפך לאחד המיתוסים החשובים של מלחמת השחרור ולסמל הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים בהקשר של זיכרון הנופלים והנצחתם.

שתי השורות הראשונות מציינות את קווי המתאר של כל השיר – דברם של הנופלים:

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.
פֵָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים.

צורת הפנייה בגוף ראשון מציגה את הנופלים המספרים על עצמם ועל מצבם, ונועדה ליצור מעין אשליה כאילו הם קבוצה שעדיין חיה בתוך החברה וממשיכה להשתייך למסדר הלוחמים גם אחרי נפילתם.

צורת הפנייה בגוף ראשון מציגה את הנופלים המספרים על עצמם ועל מצבם, ונועדה ליצור מעין אשליה כאילו הם קבוצה שעדיין חיה בתוך החברה וממשיכה להשתייך למסדר הלוחמים גם אחרי נפילתם

יש בשיר תביעה של הנופלים מאלה החיים לזכור ולא לשכוח אותם, ובסיום, דימוי הנופלים השבים אלינו כפרחים אדומים כדם שנשפך. למרות שבשיר זה לא צוין, מראשית ימי המדינה התקבע הפרח האדום בשמו – דם המכבים – כמייצג את זכר חללי מערכות ישראל.

נזכרתי בשיר לשמע עדותה המזעזעת והמטלטלת של עמית סוסנה על קורותיה בשבי החמאס, שהייתה עדות אישית ראשונה שהעצימה את העדויות שכבר הושמעו על קורות יום האסון ומה שהתרחש לאחריו. אלא שבהבדל מהנפשות המדברות בשיר, עמית שבה חיה ונושמת מהתופת ויכולה לספר בפירוט את שחוותה על בשרה, חוויות  שעלולות להעיד על מקרים דומים שעוד יסופרו לאחר שובם של מי שישרדו את גיהינום שבי חמאס.

יש דמיון מצמרר בין ל"ה הנופלים ואלפי קרבנות טבח ה-7 באוקטובר. אלה ורבים מבין אלה נטבחו והושארו בשטח בשורות ארוכות מאוד; אלה ורבים מבין אלה נפלו קורבנות לבעיות זיהוי חמורות לאחר שעברו התעללויות קשות.

ההקשר הערכי של הל"ה, שנפלו כקבוצה אחת והם כאילו היו איש אחד ("הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה"), צריך לחול גם על חללי השבת הארורה, למרות שמדובר בסדרי גודל שונים לחלוטין של מספרי החללים ופיזורם בשטח. זאת מכיוון שהקרבנות נפלו בגלל מחדלי המדינה, ובתור שכאלה הקשרם הערכי הוא כשל קבוצה אחת.

לזה צריך להוסיף את העובדה כי באותו יום גם המלחמה בהקשרה הערכי, התנהלה במשך שעות רבות על ידי מי שאחזו בנשק בלי שקיבלו פקודות מלמעלה אלא בחרו בציווי הרצון לסייע לזולתם.

חלפו 76 שנים בין אסון הל"ה, שהתרחש בימים שלא הייתה לנו מדינה ריבונית והמלחמה התנהלה בצילו של שלטון זר, לבין אסוננו במדינה העצמאית עם צבא גדול ומודרני שייעודו להגן עליה, אבל למרבה הטרגדיה התאייד בשעת מבחן גורלית. בשני המקרים הטרגדיה התרחשה כיוון שלא נערכו לקראת סכנות החבויות מן העין. את פרטי אסון הל"ה חקרו במשך שנים בעוד שאירועי ה-7 באוקטובר מוכרים לנו מזמן אמת, אבל את רקעם צריך לתחקר ביסודיות.

בהבדל מהנפשות המדברות בשיר, עמית סוסנה שבה חיה ונושמת מהתופת ויכולה לספר בפירוט את שחוותה על בשרה, חוויות  שעלולות להעיד על מקרים דומים שעוד יסופרו לאחר שובם של מי שישרדו

סיפור נפילת הל"ה ב-15-16 בינואר 1948, היה רק אחד מסיפורי מלחמת העצמאות, אותם טיפחה המדינה בשנותיה הראשונות לגיבוש זהותה הלאומית. ה-7 באוקטובר 2023 הוא חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל בכך שגרם לפגיעה כואבת בזהותה הלאומית.

מהיום ואילך הציווי "לא עוד", אותו היינו משננים מדי שנה ביום השואה, לא יהיה יותר הגד מופשט אלא אמירה ממשית למראה הגופות שהיו מוטלות לנגד עינינו לאור יום בשורות מאד מאד ארוכות. הזהות הלאומית המחודשת המתחייבת
מטבע הדברים תזכור לעד את אירועי יום הדין ויש להניח כי יימצא האיש שישורר אותם במלים.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.