ביום חמישי האחרון התקיימה "שיחה קשה" בין נשיא ארצות-הברית, ג'ו ביידן לראש-הממשלה, בנימין נתניהו. בשיחה הזהיר ביידן כי אם ישראל לא תבצע מיידית שינוי משמעותי בנושא הסיוע ההומניטרי, ארה"ב לא תוכל להמשיך ולתמוך בה.
האמריקאים סירבו להבהיר מה המשמעות של הפסקת התמיכה, אך מהתחייבותו של נתניהו ניתן להבין כי האזהרה נגעה לכלי הסיוע החשובים באמת שארצות-הברית מעניקה לישראל – הגנה מהחלטות במועצת הביטחון ואולי גם עצירת הסיוע הצבאי.
האמריקאים סירבו להבהיר מה משמעות הפסקת התמיכה, אך מהתחייבות נתניהו נראה כי האזהרה נגעה לכלי הסיוע החשובים שארה"ב מעניקה לישראל – הגנה במועצת הביטחון ואולי עצירת הסיוע הצבאי
בתחילת המלחמה נתפסה ישראל כצד הצודק במלחמה וזכתה לגיבוי גורף של ארצות-הברית ומדינות מערב-אירופה. התמיכה הזאת הצטמצמה ככל שהמלחמה התארכה ומספר הנפגעים גדל.
בדצמבר התהפך הגלגל ומאז העויינות כנגד ישראל והלחץ לעצירת המלחמה הלכו וגברו. למרות זאת, לישראל יש יכולת להמשיך ולפעול כל זמן שארצות-הברית עומדת לצידנו ומספקת את המטרייה הכפולה של סיוע צבאי והגנה מהחלטות מועצת הביטחון באמצעות שימוש בזכות הווטו.
אחיזת חמאס ברצועה
אחת הסיבות לאובדן האמון מצד האמריקאים היא העובדה שישראל עד היום לא הציגה שום תוכנית מעשית ל"יום שאחרי" המלחמה. ברשומה שפורסמה ב-16.11 ב"זמן ישראל" הערכתי, כי במידה שישראל לא תגבש תוכנית כזאת, חמאס ייהנה מהוואקום ויחדש במוקדם או במאוחר את שליטתו ברצועה.
התהליך הזה קורה בימים אלה, והוא גם הסיבה העיקרית להתעקשותה של ישראל כי לא תתאפשר חזרה של תושבים לצפון הרצועה. באזור זה ביצעה ישראל את הטיהור המשמעותי ביותר של שלטון חמאס. אולם מכיוון שאף גורם לא תפס את מקומו של חמאס, חזרת תושבים לצפון תוביל לחזרה סמויה של אנשי חמאס רבים, וכתוצאה מכך בהמשך לחידוש השליטה שלו באזור זה ובפועל בכל הרצועה (מפני שברפיח ובמידה חלקית גם במרכז הרצועה, חמאס שולט גם כיום).
אחת הסיבות לאובדן האמון האמריקאים היא שישראל לא הציגה עדיין תוכנית מעשית ל"יום שאחרי". בעבר הערכתי, כי אם ישראל לא תגבש כזו, חמאס ייהנה מהוואקום ויחדש את שליטתו ברצועה
נתניהו סירב במשך זמן רב לדון בתוכנית ל"יום שאחרי". המשמעות של תוכנית כזאת היא קבלת החלטה לגבי עתידה של רצועת עזה, מי יהיה הגורם שישלוט בה וכיצד ישראל צפויה להתנהל אחרי סיום המלחמה.
בנובמבר-דצמבר שיגר נתניהו לאוויר סרטונים והצהרות על כך ש"רצועת עזה לא תהיה פתחסטן ולא חמאסטן", המשמעות היא שברצועה לא ישלוט חמאס (כמובן) וגם לא הרשות הפלסטינית.
בהיעדר גורם שלטוני, אחת הבעיות הקריטיות שהתגלו הייתה בנושא חלוקת הסיוע ההומניטרי. המשאיות שהוכנסו באישור ישראל נבזזו ונשלטו על-ידי אנשי חמאס ושימשו את אנשיו ואת משתפי הפעולה שלהם בין האזרחים. בדרך זאת הבטיח חמאס את שימור כוחו כגורם החזק ברצועה. הסיוע שימש בראש ובראשונה לתחזוק אנשיו והיתר הועבר לאזרחים. השליטה בסיוע יצרה מצב בו האוכלוסייה תלויה בו לחלוטין.
כדי לנסות ולהתמודד עם המצב האבסורדי בו ישראל מכניסה סיוע המחזק את חמאס, גובשו מספר פיילוטים ניסיוניים שהתגלו ככישלון צורב. באחד מהם קיבלה את האחריות על "קו חלוקה" חמולת דורמוש, שאושרה על-ידי השב"כ כחמולה עצמאית שאינה קשורה לחמאס. תוך ימים ספורים הוצא מוכתר החמולה להורג על-ידי חמאס. ניסיון אחר לאבטחת השיירות על-ידי צה"ל הסתיים בהסתערות המפורסמת של מאות עזתים ובהם אנשי חמאס רבים על המשאית.
לאחרונה פורסם כי קבינט המלחמה אישר כניסה ניסיונית של אנשי הרשות הפלסטינית לאחד האזורים לצורך חלוקת הסיוע, אך התנאי של נתניהו היה ששליחי אבו-מאזן לא יהיו חמושים. בהתאם לכך אבטחו שליחי הרשות את חלוקת הסיוע כשבידיהם אלות בלבד, רובם נרצחו על-ידי חמאס וגם הניסוי הזה הסתיים בכישלון.
באחד הניסיונות הכושלים, חמולת דורמוש קיבלה אחריות על "קו חלוקה", לאחר שאושרה ע"י השב"כ כחמולה עצמאית שאינה קשורה לחמאס. תוך ימים ספורים הוצא מוכתר החמולה להורג ע"י חמאס
כל האירועים הללו התרחשו בצפון הרצועה, האזור בו התבצעה הפעולה האפקטיבית ביותר של ישראל. העובדה שכל גורם שהעז להרים ראש נרצח על-ידי אנשי חמאס, מעידה עד כמה אחיזתו חזקה גם כיום.
השלכות הכניעה לסמוטריץ' ובן גביר
הסירוב המוחלט של נתניהו להכנסת אנשי הרשות הפלסטינית, קשור בעיקר לפחדיו מאיתמר בן-גביר ומבצלאל סמוטריץ', שעדיין חולמים כי בסיום המלחמה חמאס ימוגר וילדים ישראלים יחפים יטיילו ברחובות עזה. הבעיה היא שאצל הפלסטינים יש רק שני כוחות אמתיים, חמאס ופת"ח, והניסיון המלאכותי לייצר גורם אחר מוביל לפתרונות הזויים ולא מעשיים.
בתוך כך נפתח חלון הזדמנויות לפחות לסוגיית חלוקת הסיוע, ארגון WCK (המטבח המרכזי העולמי) החל להפעיל מערך סיוע מסיבי של משלוחי מזון ומטבחי שדה. במימון הפרויקט הענק הייתה אמורה לסייע ממשלת האמירויות, המדינה הערבית הידידותית ביותר לישראל כיום.
בתחילת השבוע תקף כוח צה"ל, כתוצאה מזיהוי שגוי, את רכבי הסיוע של הארגון. בתקיפה נהרגו 7 פעילים, כולם ממדינות מערביות, ידידותיות לישראל. בעקבות האירוע הודיע הארגון שהוא משעה את פעילותו ובהתאמה גם בדובאי הודיעו שהם עוצרים את המימון.
הסירוב המוחלט של נתניהו להכנסת אנשי הרשות הפלסטינית, קשור בעיקר לפחדיו מבן-גביר וסמוטריץ', שעדיין חולמים כי בסיום המלחמה חמאס ימוגר וילדים ישראלים יחפים יטיילו ברחובות עזה
מי ייקח אחריות על תושבי הרצועה?
המצב הקיים מקרב את ישראל לרגע בו תצטרך לבצע את חלוקת הסיוע בעצמה או להרים ידיים ולהשלים עם הגעתו לחמאס. ככל שישראל משמרת את שליטתה בצפון הרצועה ואוסרת את חזרת התושבים, תוטל עליה תוך זמן קצר האחריות גם לניהול האזרחי. על-פי החוק הבינלאומי – באזור כבוש חייב הכוח השולט לספק לתושבים המקומיים "מזון, מים, רפואה, בטחון ומחסה".
במלחמת רוסיה-אוקראינה, בכל אזור שרוסיה כובשת היא ממנה מייד מושל מטעמה ומחלקת לאוקראינים תעודות זהות רוסיות. אף אחד לא מעלה על דעתו להעניק למאות אלפי עזתים פרס של תעודות זהות כחולות, הבעיה היא שככל שישראל מעוניינת לשמר את השליטה הביטחונית ואינה מעמידה גורם אזרחי שיהיה אחראי לתחום האזרחי, האחריות תיפול בתוך זמן קצר עלינו.
ישראל עלולה למצוא עצמה מקבלת אחריות על ניהול החיים בשטח בו נמצאים כיום 300 אלף תושבים מקומיים, ובהם עשרות אלפי אנשי חמאס גלויים ומוסווים.
כדי להימנע מתסריט כזה, יש לישראל רק שתי אפשרויות – לאפשר כניסת גוף שלטוני שאינו חמאס (הרשות הפלסטינית היא האפשרות הריאלית היחידה) או להוציא את כוחותינו מהשטח ולהסיר מאתנו את האחריות. נסיגה כזאת משמעותה הוודאית היא חידוש שלטון חמאס.
בהיעדר גורם אזרחי כמו הרשות הפלסטינית, ישראל עלולה למצוא עצמה מקבלת אחריות על ניהול החיים בשטח בו נמצאים כיום 300 אלף תושבים מקומיים, ובהם עשרות אלפי אנשי חמאס גלויים ומוסווים
ואיך כל זה קשור לרפיח?
ב-9.2 הצהיר נתניהו בפעם הראשונה כי הנחה את צה"ל להיכנס לרפיח. ההצהרה הייתה למעשה תחילתו של קמפיין חדש שבו רפיח החליפה את סיסמת "הניצחון המוחלט". מאז חזר נתניהו על הצהרות דומות אינספור פעמים. המופעים השונים כללו גם הבטחות על נכונותו להתעמת עם הממשל האמריקאי ועל כך ששום כוח לא יעצור את ישראל.
אך בינתיים חלפו חודשיים ודבר לא קרה. בזמן שחלף איבד צה"ל את המומנטום במלחמה, אותו הצליח לחדש בצורה מרשימה גם אחרי הפסקת האש בסוף נובמבר. התארכות השחיקה וריבוי הנפגעים צמצמו מאד את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל.
הפעולה ברפיח, שקיבלה בינתיים ממדים מיתולוגיים כאילו מדובר בכיבוש ברלין במלחמת העולם השנייה, נדחית שוב ושוב, ובסבירות גבוהה כלל לא תצא אל הפועל.
רפיח לא הייתה מרכז הכוח של חמאס, בימים שלפני 7.10 היו בה בסך הכול 250 אלף תושבים. היא הפכה לסוג של עיר מקלט (אולי יותר נכון לומר ארץ מקלט) שמרכזת לתוכה כ-1.5 מיליון מתושבי הרצועה, שנדדו אליה מצפון הרצועה ומחאן-יונס. באזור זה יש בית-חולים שדה שהקימה איחוד האמירויות, ישנם ארגוני סיוע בינלאומיים רבים שהקימו ערי אוהלים ומחלקים מזון לתושבים.
העובדה שיש מענה כזה בגזרת רפיח, כל אלה משחררים את ישראל באופן רשמי מאחריות אזרחית. המצב הקיים מאפשר סוג של פתרון ביניים שבו רוב האוכלוסייה ברצועת עזה אינה נמצאת תחת שליטה ישראלית, אלא מתרכזת ברפיח, ומצד שני ישראל מחזיקה בחלק מהשטח שבו אוכלוסייה מעטה יחסית.
הפעולה ברפיח, שקיבלה בינתיים ממדים מיתולוגיים כאילו מדובר בכיבוש ברלין במלחמת העולם השנייה, נדחית שוב ושוב, ובסבירות גבוהה כלל לא תצא אל הפועל. רפיח לא הייתה מרכז הכוח של חמאס
במידה שישראל תבצע פעולה ברפיח, בסגנון דומה לפעולות שבוצעו בצפון הרצועה ובחאן-יונס, למעשה אזור המקלט היחידי ברצועה יחדל לשמש ככזה.
פעולה כזאת תחייב החלטה מיידית בין שתי אפשרויות: הראשונה, ישראל לוקחת על עצמה אחריות מלאה על ניהול חייהם של יותר מ-2 מיליון עזתים, או לחלופין ישראל מסיימת את הפעולה, יוצאת מהרצועה ההרוסה, ובהיעדר גורם אחר, חמאס יתאושש תוך זמן קצר ויבנה מחדש את שלטונו.
הרג אנשי הסיוע של WCK מחריף מאד את ההתנגדות האמריקאית לפעולה ישראלית. האמריקאים הטילו ספק רב ביכולתה של ישראל לבצע פעולה גדולה ברפיח מבלי לגרום להרג המוני של אזרחים. מבחינתם הדאגה היא פחות למקומיים, אלא יותר דאגה ישירה לאלפי אמריקאים ואירופאים הנמצאים כיום ברפיח הצפופה כעובדי ארגונים בינלאומיים, המתפעלים את שירותי הבריאות, התברואה והמזון בערי האוהלים הענקיות, בבתי החולים ובמטבחי השדה שהוקמו.
זאת הסיבה שהאמריקאים דורשים מישראל לבצע פינוי מסודר של האוכלוסייה העצומה המרוכזת ברפיח. לא ברור מה התוכנית של ישראל, מפני שפינוי כזה נראה כבלתי-אפשרי. לאן יועברו מיליון וחצי איש? לחאן-יונס או לצפון הרצועה מהם פונו?
הרי במו"מ הקשה לשחרור החוטפים ישראל נלחמת על כך שלא יורשו לחזור לצפון יותר מאלפים בודדים. בשיחה בין רון דרמר וצחי הנגבי לבכירי הממשל הוצגה תוכנית פינוי שאורכה המשוער 4 שבועות. האמריקאים העריכו שהתוכנית לא מעשית וכי הפינוי ייקח זמן ארוך הרבה יותר.
פעולה ברפיח תחייב החלטה מיידית: או לקיחת אחריות מלאה לניהול חיי יותר מ-2 מיליון עזתים, או סיום הפעולה, יציאה מהרצועה ההרוסה, ובהיעדר גורם אחר, חמאס יתאושש במהרה ויבנה מחדש את שלטונו
פינוי המוני הוא תנאי מקדים מבחינת האמריקאים לפעולה גדולה ברפיח. ישראל אינה מחויבת לאישור אמריקאי על כל צעד ושעל, ולכאורה יכולה להתחיל בפעולה ברפיח, אלא שברור כי בצפיפות העצומה הקיימת שם, תוך ימים בודדים יהיו הרוגים רבים. לא רק מקומיים, אלא גם אירופאים ואמריקאים.
פגיעה כזאת תוביל בוודאות להחלטה של מועצת הביטחון על עצירת המלחמה, ארה"ב, ככל שהפעולה לא תהיה מתואמת איתה, לא תטיל ווטו במצב כזה.
הסבירות שישראל תצא לפעולה משמעותית ברפיח ללא התייחסות לדרישות האמריקאים נמוכה מאפס. אם יתקיים פינוי המוני שיארוך כחודשיים, הוא ממילא יהפוך את הפעולה ללא רלוונטית. בפינוי מהסוג ימלטו רוב אנשי חמאס (אולי יחד עם חלק מהחטופים) ותקום "רפיח חדשה" באזור הפינוי המיועד.
מעל כל אלה מרחפת האירוניה של המיתוס המנופח שיצר נתניהו סביב רפיח כאבן הסופית של "הניצחון המוחלט". אין גביע קדוש ברפיח, היא גם לא הייתה מרכז הכוח של חמאס לפני המלחמה. המרכזיות שלה נוצרה בגלל הפינוי ההמוני אליה. אם תתבצע כעת נדידה המונית לאזור אחר, הוא יהפוך למוקד החדש.
בשל כל אלה לא תהיה פעולה משמעותית ברפיח. אולי פעולות נקודתיות אותן ינסה לשווק נתניהו כאילו עמד בכל זאת בהבטחתו. אולם מחוץ לסרטוני הקמפיין, במציאות תמונת המצב הקיימת היא כמעט תמונת הסיום של המלחמה.
לא תהיה פעולה משמעותית ברפיח. אולי פעולות נקודתיות אותן ינסה נתניהו לשווק כעמידה בהבטחתו. אך מחוץ לסרטוני הקמפיין, תמונת המצב הקיימת היא כמעט תמונת הסיום של המלחמה
המצב הקיים, המפריד בין רפיח ליתר הרצועה, מאפשר סוג של פתרון חלקי, כאשר ישראל יכולה להימנע מאחריות על רוב תושבי הרצועה ומצד שני לשמר שליטה בצפון הרצועה בו נמצאת כיום רק 15% מהאוכלוסייה. גם מצב זה דוחק את ישראל לקיר ומקרב אותה לקבלת אחריות על חייהם של 300 אלף עזתים. אולם אין להשוות כאב הראש כזה לניהול חייהם של 2.2 מיליון איש.
כיבוש רפיח אינו מהווה את הניצחון המוחלט, אלא קרוב יותר לייצר את הכאוס המוחלט ולכן הוא גם לא יקרה. במקום סיסמאות ריקות והבטחות שווא על כך שאנחנו "כפסע מהניצחון" (מה קרה למוחלט?), עדיף להתמקד בהחזרת והצלת החטופים.
נתניהו 7.4.24: "אנחנו כפסע מהניצחון. אבל המחיר שנגבה מאיתנו כואב וקורע לב" pic.twitter.com/aIDVwLTOKr
— Yanir Cozin – יניר קוזין (@yanircozin) April 7, 2024
מצב זה לא היה הכרחי אילו ישראל, במקום לבזבז את הזמן, הייתה נערכת לפני מספר חודשים עם תוכנית ברורה ל"יום שאחרי" ובה גורם מוסכם שייקח את ניהול החיים ברצועה. במצב כזה האזורים בהם הסתיימה הפעולה היו עוברים לניהול אזרחי של אותו גוף, כאשר הצבא הישראלי נשאר בשטח ומשוחרר מעיסוק באוכלוסייה ובנושאים הומניטריים שאינם תפקידו.
האוכלוסייה ברפיח הייתה מנוידת לאזורים אלה, והצבא אכן היה משלים את הפעולה גם בדרום. המועמדת הברורה הייתה אמורה להיות הרשות הפלסטינית שרחוקה מלהיות גורם אידיאלי, אבל עדיפה בהרבה על חמאס.
כיבוש רפיח אינו ניצחון מוחלט, אלא קרוב יותר לייצר את הכאוס המוחלט, ולכן גם לא יקרה. במקום סיסמאות ריקות והבטחות שווא על כך שאנחנו "כפסע מהניצחון המוחלט", עדיף להתמקד בהצלת החטופים
אך גם אם הוטל וטו על הרשות, הייתה ישראל חייבת לגבש פתרון חלופי ולא רעיונות מגוחכים של חמולות מקומיות או פלסטינים עם אלות.
ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם