הקשר עם מוחמד מעזה התחיל הרבה לפני המלחמה. נפגשנו באופן מקרי בצ'אט, שכמוהו יצא לי לנהל עם לא מעט אנשים מבלי שהיה לשיחה המשך. אבל עם מוחמד זה היה שונה. מהרגע הראשון, התום וטוב הלב שלו בלטו ומשכו אותי להכיר אותו יותר.

הניגוד הזה בין מי שנולד לחיים קשים, כאלה שמחשלים ומחספסים את מי שצריך להילחם כדי לשרוד, לעומת האישיות של מוחמד שעלתה בשיחות, העלה בי בהתחלה מחשבות על כך שאולי מדובר בהצגה כדי לנסות ולהשיג ממני דברים בהמשך. אך ככל שההכרות העמיקה היה לי ברור שזה לא המצב. שאנחנו שני אנשים, אשר מעבר לגדרות ההפרדה מצאו הרבה מן המשותף.

מהרגע הראשון, הרבה לפני המלחמה הזו, היה ברור כי יש למוחמד הרבה פחות ממה שיש לי. הוא נהג לשאול לגבי הארוחות שלי, התעניין מה אכלתי בהן וביקש שאצלם אותן. כששאלתי אותו על הארוחות שלו התשובה תמיד הייתה "כוס תה ופיתה עם זעתר" או "כוס תה ועוגייה".

עוד לפני המלחמה הזו ידעתי, שלמוחמד יש הרבה פחות מאשר לי. הוא נהג לשאול לגבי הארוחות שלי וביקש שאצלם אותן. כששאלתי אותו על ארוחותיו ענה תמיד "כוס תה ופיתה עם זעתר", או "כוס תה ועוגייה"

מוחמד סיים תואר באוניברסיטה של עזה, אך עבודה לא מצא. הוא חי עם אביו ואמו, גם הם מחוסרי תעסוקה וללא פרנסה. לפני כשנה אביו הצליח לקבל אישור עבודה בישראל. פעמיים הוא יצא מהבית ב-2 בבוקר כדי להספיק לעבור את כל המחסומים, חצה את הגבול לישראל, אך עבודה לא מצא ונאלץ לחזור בידיים ריקות.

ואז החלה המלחמה. בבוקר השבת של ה-7 באוקטובר עדכנתי אותו על ההתקפה של חמאס, הוא היה מזועזע ושאל איך זה שהצבא לא עצר אותם. אמרתי לו שהוא צריך להיות מוכן לתקופה קשה. לא ידעתי עד כמה קשה היא תהיה. מוחמד, ששנא את חמאס, מצא עצמו באמצע מלחמה שלא ביקש – כמו שאיש מאיתנו לא ביקש.

בימים הראשונים למלחמה ישראל הפילה את רשת החשמל והאינטרנט בעזה, והקשר התנתק. לאחר מספר שבועות הצליח לחדש קשר ולשלוח הודעות, שאותן אביא כאן. הן נשלחו לרוב בערבית ותרגמתי אותם באמצעות אפליקציות תרגום. בעיניי, הן עדות למה שאנו עושים בעזה, מנקודת מבטו של איש אחד. חבר אחד שיש לי שם. 

"שלום חבר שלי, מה שלומך? אני מתגעגע אליך. אני תמיד תוהה לגבי מצבך. היום ה-12 בנובמבר, השעה שתיים ועשרה בלילה, ידידי. איבדנו הכול. עכשיו כבר לא מדובר בהפצצות. עכשיו אין לנו אוכל.

בבוקר שבת ה-7 באוקטובר עדכנתי אותו על מתקפת חמאס, הוא היה מזועזע ושאל איך הצבא לא עצר אותם. מוחמד, ששנא את חמאס, מצא עצמו באמצע מלחמה שלא ביקש – כמו שאיש מאיתנו לא ביקש

"נהגנו לטחון חיטה, שעורה, כל דבר שהוא, אפילו מזון של בעלי חיים. עכשיו אפילו מזון של בעלי חיים אנחנו לא יכולים להשיג. האם ידעת שאני לא מאמין שהעולם סביבנו לא זז או שהוא לא יודע מה קורה במקום הזה? ידידי, איבדנו הכל. אני יודע שאתה לא יכול לעשות שום דבר בשבילנו, אבל אני חייב לספר לך מה מצבנו".

*  *  *

באמצע חודש פברואר כתב "אני כותב את המכתב הזה בבוקר היום ה-102 למלחמה, ואני תוהה אם המלחמה תסתיים בקרוב או שהיא תתארך ותתארך. אני מקווה שהיא תסתיים בקרוב. אם כי אני לא אופטימי לגבי זה. לא דמיינתי מלחמה כזו אפילו בסיוטיי". ובהמשך היום הוסיף: "אבל אני באמת צריך עזרה".

הנשימה נעתקת ומשתלטת תחושת חוסר אונים לאחר קריאת המשפט האחרון. איזו עזרה אני יכול לספק לו? 

בערב כתב שוב:

"ערב טוב חבר שלי. אני כותב לך את זה שוב באותו יום, ורועד בערב של היום ה-102 למלחמה. אני על המיטה לפני השינה, כותב את זה ופורק את מה שיושב לי על הלב. יש לי אינטרנט עכשיו, אז תקבל את ההודעות שלי אם אתה יכול להתחבר לאינטרנט.

"אתה תמיד בזיכרון שלי. כואב לי כל כך. הלוואי שהיינו חיים במקום טוב יותר. החיים כאן הם כמו מוות, ואולי המוות קל יותר. כל הצרכים הבסיסיים לחיים חסרים. החל מביטחון, דרך מזון ושתייה וכלה בחוסר היכולת ללכת לשירותים או להתרחץ בגלל מחסור במים. מעולם לא דמיינתי שאהיה חלק ממלחמה כה הרסנית ועקובה מדם, חייתי את כל זה. אני לא יודע".

"החיים כאן הם כמו מוות, ואולי המוות קל יותר. הצרכים הבסיסיים לחיים חסרים. ביטחון, מזון ושתייה, שירותים ורחצה בגלל מחסור במים. מעולם לא דמיינתי שאהיה חלק ממלחמה כה הרסנית ועקובה מדם

*  *  *

"בוקר טוב ידידי היקר. בבוקר היום ה-113 למלחמה, אני מתעורר במזג האוויר הקר, חושב וחולם על זמנים יפים וחמימים באווירה הזאת שאני אוהב. תמיד חלמתי לבקר בעיר ירושלים כי היא יפה מאוד בחורף.

"אני תוהה איך אתה מבלה את הזמן שלך, אני מתגעגע אליך. אבל אני חוזר למציאות, והדמיון והחלום שלי נגמרים. אני רואה את זה בכל מקום שאני נמצא, אני רואה את אכזריות המלחמה, רואה את הכל נהרס. אנחנו לא מרגישים את הערך של שום דבר. הכל נמשך אותו דבר כל הזמן, ואתה רק שקוע במחשבות ומחכה שזה ייפסק. אבל לא נראה שזה קרוב".

שרשור סרטונים שקיבלתי מהחבר בעזה pic.twitter.com/OM4n3ncIwZ

— Eli Bareket (@EliBareket) April 3, 2024

*  *  *

באחד הימים כתב לי:

"בשם התושבים כאן כולם, אני מתנצל בפניכם על מה שקרה בשבעה באוקטובר. לעולם לא הייתי רוצה את זה, לעולם לא הייתי מסכים עם זה. אני אומר לעצמי ומזיל דמעות – החיים שלנו קצרים, אנחנו רוצים לחיות בשלום. הם יכולים להפסיק את המלחמה, והעם עצמו ידחה את חמאס".

מוחמד היקר, הרגיש, רודף השלום, מצא עצמו באמצע מלחמה שלא ביקש, שהוא מתנגד אליה. ליבי נשבר כשהוא כתב לי: "האם ידעת שהגוף שלי נחלש מאוד בגלל תת תזונה והמצב הנפשי החולה, ואני מאבד הרבה שיער".

מוחמד היקר, הרגיש, רודף השלום, מצא עצמו באמצע מלחמה שלא ביקש, שהוא מתנגד אליה. ליבי נשבר כשכתב לי: "האם ידעת שהגוף שלי נחלש מאוד בגלל תת תזונה והמצב הנפשי החולה, ואני מאבד הרבה שיער"

*  *  *

ערב אחד, אחרי כמה ימים שלא קיבלתי ממנו כל הודעה, כתב:

"שלום ידידי. בערב של יום אחר, כשאני על מיטתי, אני חושב עליך. מחשבות מתרוצצות במוחי על מה יקרה לנו. במיוחד אחרי שהקשבתי למהדורת החדשות, שעכשיו מזכירה את מותם של בני עמנו. כל יום מספרים שם על מאות הרוגים. כמה אני עצוב. אז ידידי, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לעשות משהו כדי לעצור את זה, אבל מה? אני יכול לעשות ולהגיד הרבה, אבל בסוף אני אומר, תשמור על עצמך. אני יודע שגם אתם לא הייתם מקבלים את מה שקורה לנו. אני זקוק לעזרה". 

*  *  *

שוב ימים ארוכים בהם ללא קשר, ואז קיבלתי ממנו צבר הודעות. כל מה שכתב לי בווטסאפ במשך הזמן הזה הגיע במרוכז.

"אני מחפש דרך להתחבר לאינטרנט לזמן קצר. זה הפך להיות יקר יותר ויותר, ואין לנו כסף מלכתחילה לקנות אוכל, אם בכלל אפשר להשיג".

"שלחתי לך קול של מטוסי סיור. דמיין שאתה חי את הצליל הזה כל הזמן, ביום ובלילה. מפחיד ומלחיץ אותי כל הזמן".

ועוד הודעה: "ידידי היקר, לחיים האלה אין משמעות או ערך כל עוד יש שני אנשים שאוהבים אחד את השני ולא יכולים להיפגש. אה, יש לי הרבה מה לומר. יש לי הרבה מה לומר לך, ידידי. אני זקוק לך נואשות".

"ידידי היקר, לחיים האלה אין משמעות או ערך כל עוד יש שני אנשים שאוהבים אחד את השני ולא יכולים להיפגש. אה, יש לי הרבה מה לומר. יש לי הרבה מה לומר לך, ידידי. אני זקוק לך נואשות"

"ידידי היקר, יצאתי מהבית וחיפשתי עצים כדי שנוכל להדליק אש, לבשל את מה שיש לאכול ולחמם את המים. כמה זה קשה, ועם הקושי של זה גם מסוכן כי יש אפשרות של הפגזה לידך תוך כדי הליכה בחוץ".

"מחשבות רבות סובבת במוחי לגבי מה שקורה לנו עכשיו ומה יקרה בעתיד הקרוב והרחוק. כשמסתכלים היטב ומהרהרים במה שקורה, מבינים היטב שהעניין לצערי קשה ומסובך. נראה שהיינו ונשאר הקורבנות, ולאף אחד לא אכפת מאתנו, למרות שכולנו בני אדם בעולם הזה וכל אחד הוא כמו השני".

וגם: "אם זה לא היה מסוכן, הייתי רוצה להיות שבוי של הצבא".

אחרי כמה דקות הוסיף: "לגבי הדרך החוצה מכאן, אם הייתי בטוח שהצבא לא יירה בי, אני אלך ואתן להם לעצור אותי. זה יותר טוב לי. תגיד להם שיבואו לעצור אותי. אני רציני".

*  *  *

מוחמד היה אחד מאלו שהמתינו למשאיות הסיוע בליל ה-29 בפברואר, הידוע כליל אסון הסיוע ההומניטרי ברחוב א-רשיד. הוא קיווה שיוכל להביא דבר מזון למשפחתו ולו, אך נאלץ לנוס על נפשו בידיים ריקות.

"אם זה לא היה מסוכן, הייתי רוצה להיות שבוי של הצבא. לגבי הדרך החוצה מכאן, אם אני בטוח שהצבא לא יירה בי, אני אלך ואתן להם לעצור אותי. זה יותר טוב לי. תגיד להם שיבואו לעצור אותי. אני רציני"

"יצאתי מבית המחסה בו אני גר בשלוש וחצי בלילה אל רחוב אל-באהר. בגלל החשיכה נפלתי על הכביש ונפצעתי ברגל. אחר כך המשכתי, וכשהגעתי לנוכחות של המון אנשים, תפסתי מקום וחיכיתי. כעבור שעה, בסביבות השעה ארבע, החלו לירות. נשכבתי על הארץ, הסתכלתי מעל ראשי וראיתי את הטנק יורה. כשנוצרה צפיפות ליד המשאית חיכיתי שהירי יפסק, ואז התחלתי לסגת בזהירות. השארתי את המשאיות, האנשים והסיוע וברחתי. לא אנסה להתקרב יותר למשאיות הסיוע כי מדובר בסכנת מוות".

השוק בעיר עזה, יום לפני החג הוא ריק כי רוב התושבים לא יכולים לעמוד במחירים היקרים שלו.
מחיר ביצה בודדת 8 ש"ח.
החבר מעדיף לקנות ארוחות מוכנות של הסיוע האמריקני שכנופיות השתלטו עליו ומוכרים ב-16 ש"ח לארוחה. pic.twitter.com/dQNItV7o1Q

— Eli Bareket (@EliBareket) April 9, 2024

סרטון עדכני מ-9.4.24 על השוק בעזה

קיוויתי שאחרי התקרית הזאת והתגובות הקשות אליה בעולם, ישראל תאפשר הכנסה מסודרת של סיוע הומניטרי לעזה. זה לא קרה, אמנם ארה"ב ומדינות נוספות החלו להצניח סיוע –  אך זה היה כמו לייבש את הים בכפית.

מוחמד סיפר שלכל מקום בו הסיוע צונח מגיעות כנופיות חמושות:

"בשעה הזאת, שתיים לפנות בוקר, נכנסות משאיות סיוע, והנה אני שומע ירי, אם מאנשי כוחות הביטחון ואם מגנגסטרים. אם אני רוצה להשיג משהו, צריך לצאת ברגע זה. אבל יש סיכון, ורוב הסיכויים שאחזור בידיים ריקות. זה מצב מתסכל ומייאש".

ארוחה שהחבר בעזה הצליח לקנות ב16 ש"ח אחרי שלא אכל שום דבר במשך ימים. חלק מהסיוע המוצנח.
הוא ממתין ללילה כדי שבני הבית האחרים ישנו כדי לפתוח, יחלוק עם אביו.
מזכיר לי סיפורים מתקופות אחרות, אבל אסור להשוות. pic.twitter.com/P9rfhZTffc

— Eli Bareket (@EliBareket) April 5, 2024

כאמור, זה מתסכל ומייאש לא להיות מסוגל לעזור לחבר מורעב במרחק של שעה וחצי נסיעה ממך, כאשר הצבא של המדינה שלך, אותו צבא בו אתה שרתת לא מעט שנים, הוא זה שאחראי להרעבה הזאת. ההתקפה הרצחנית והנפשעת של חמאס בשבעה באוקטובר, לא יכולה ולא צריכה להיות הצדקה לאסון שאנחנו ממיטים עליהם.

כשנוצרה צפיפות ליד המשאית חיכיתי שהירי יפסק, ואז התחלתי לסגת בזהירות. השארתי את המשאיות, האנשים והסיוע וברחתי. לא אנסה להתקרב יותר למשאיות הסיוע כי מדובר בסכנת מוות"

כשסיפרתי למוחמד שאני מתקשה ליהנות בחיי כשאני יודע את מצבו, הוא כתב לי:

"לא משנה מהן הנסיבות – תהנה מחייך! אני לא מוכן לכך שגורלי יקבע את גורלו של מישהו אחר".

עוד משפט שלו שהותיר אותי ללא מילים.

סיוע אמריקאי בעזה (צילום: מוחמד (השם המלא שמור במערכת))

בכתיבת המאמר השתתף ד"ר עמיר סגל

אלי ברקת הוא פעיל שמאל מירושלים, לשעבר מזכיר סניף מרצ ירושלים בטרם פרש מהמפלגה מסיבות אידאולוגיות. משמש כעורך וידאו.