הקשר עם מוחמד מעזה התחיל הרבה לפני המלחמה. נפגשנו באופן מקרי בצ'אט, שכמוהו יצא לי לנהל עם לא מעט אנשים מבלי שהיה לשיחה המשך. אבל עם מוחמד זה היה שונה. מהרגע הראשון, התום וטוב הלב שלו בלטו ומשכו אותי להכיר אותו יותר.
הניגוד הזה בין מי שנולד לחיים קשים, כאלה שמחשלים ומחספסים את מי שצריך להילחם כדי לשרוד, לעומת האישיות של מוחמד שעלתה בשיחות, העלה בי בהתחלה מחשבות על כך שאולי מדובר בהצגה כדי לנסות ולהשיג ממני דברים בהמשך. אך ככל שההכרות העמיקה היה לי ברור שזה לא המצב. שאנחנו שני אנשים, אשר מעבר לגדרות ההפרדה מצאו הרבה מן המשותף.
אלי ברקת הוא פעיל שמאל מירושלים, לשעבר מזכיר סניף מרצ ירושלים בטרם פרש מהמפלגה מסיבות אידאולוגיות. משמש כעורך וידאו.
המלחמה בין איראן לישראל הותירה את הרפובליקה האסלאמית במצב מורכב ללא תקדים. מעבר לנזקים הפיזיים והכלכליים, איראן מוצאת את עצמה מתמודדת עם משבר אמון רב-ממדי שמרעיד את יסודות מדיניותה ומערער על לכידותה הפנימית. המציאות החדשה חושפת את הפערים בין השאיפות הגיאו-פוליטיות של איראן לבין המגבלות הריאליות של כוחה האזורי.
בגידת המערב: קריסת האשליות הדיפלומטיות
העימות עם ישראל חשף בצורה חדה את שבריריות היחסים בין איראן למערב. מנהיגי איראן, שטיפחו במשך שנים אשליות לגבי אפשרויות דיפלומטיות עם אירופה, מוצאים עצמם עומדים מול מציאות קשה. הסנקציות שהוטלו על איראן לצד הקפאת הנכסים הנוספים, מעידות על כך שהמערב אינו רואה בטהראן שותף לדיאלוג אלא איום שיש לבלמו.
מור שפירא היא מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן וחוקרת במכון MEMRI לחקר תקשורת המזרח התיכון. מומחית לשפה הערבית, התקשורת הערבית והאסלאם. רותמת את הידע שלה בערבית ובתשע שפות נוספות, ואת בקיאותה בתרבות הערבית כדי לתמוך במאמצי צה"ל במלחמה. הופיעה רבות בתקשורת בערוצים כאן 11, דמוקרTV, מכאן 33 (ערבית).
מערכת החינוך בישראל ובעולם מתמודדת דרך קבע עם אתגרים הנובעים משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וטכנולוגיים. אולם, בעתות משבר בינלאומי כמו מגפת הקורונה, או משבר לאומי כמלחמת "חרבות ברזל", אתגרים אלו מתעצמים ומחייבים תגובה יוצאת דופן.
בפוסט זה אתייחס להבחנה שבין מושגי היזמות החינוכית והחלוציות החינוכית, הבחנה בין מאפייניהם הייחודיים והדגמתם באמצעות אירועים ממערכת החינוך בישראל במצבי חירום, בדגש על מלחמת "חרבות ברזל".
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
חברה אחראית לגורלה
כל מי שחי בחברה הערבית אחראי להיותה לא דמוקרטית, רצחנית, טוטאליטארית..אי אפשר להגיד אנחנו לא קשורים.. אז מי כן קשור? הרי גם במקומות בלי כיבוש, בכל המדינות מסביב, זה לא דמוקרטי .. מי שמגדל רוצחים ושותק, שלא יאשים אחרים במצבו.. יש ערבים שקמו והתנגדו, נכון, זה קשה, אבל רק ככה ישנו ככה ישנו גורלם.. מי שאכל בקלוואות ב 7/10 שיחפש אולי משהו נשאר לו… אסור לטשטש טוב ורע.. אנחנו הקורבן האמיתי פה… ואסור לרגע להתבלבל… זו הארץ שלנו וגם בזה אסור להתבלבל.. הם יכלו להיות פנינה תיירותית שלווה, אבל הם תקועים תרבותית.. אז לכל דבר יש מחיר!!
עצוב שרק מעטים בעזה חולקים את דעותיו של חברך. כך או כך, סיוע הומניטרי לעזה הוא מחוייב המציאות. היחיד שמרוויח מהרעבת עזה הוא החמאס. מי ששמח על הרעב בעזה מונע מנקמנות ותאוות דם ואיבד צלם אנוש.