אילוסטרציה: דגל ישראל על כיפה (צילום: אביר סולטן/פלאש90)
אביר סולטן/פלאש90
אילוסטרציה: דגל ישראל על כיפה

מה עוד תבקשי ממני מכורה

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: מיברג נאלץ לחזור לישראל כדי לצלם סרט על אדם ברוך ומגלה שאין דבר נורא יותר מאשר לשוב למקום שהיה ביתך רוב חייך ולהביט בו דרך זכוכית של אקווריום

למה לשקר. לא הייתי מבקר בישראל בנסיבות אחרות. נותר לי מישראל רק מה שאנשים חושבים וכותבים, מעצבים מעברם ומחייהם עם מנה גדושה של נוסטלגיה ושברון לב.

לא עשיתי הערכות גיאופוליטיות ארוכות טווח. מאיפה לי לדעת? לא חישבתי לאחור את קיצו של האקספרימנט הציוני, שזה בערך הספורט הלאומי בימים אלה. במקום זאת הגעתי להבנה הדדית עם ביתי לשעבר: זה לא אתם, זה אני.

בואו נודה על האמת: לא התחלתם למאוס בי ברגע שהמכולה עם חפצינו עזבה את רמת השרון, אלא הרבה קודם לכן. הדברים מתועדים. ואם אינכם מכירים את מי שניסו להתנקש בקריירה שלי, אני מוכן להצביע עליהם עבורכם. יש לי בישראל בערך ארבעה חברים טובים שלא ויתרו עליי ומתעקשים לאהוב אותי למרות מה שאני. רוב האנשים שהיו חלק מעולמי האמיתי, הפנימי והרגשי, מתים.

החלטתי לצלם סרט על אדם ברוך ואינך יכול לצלם את הסרט במיין. אדם ברוך מופיע בסרטי הקודם כשהוא קורע לגזרים את הרעיון שלי להגר לאמריקה. מעולם לא ראיתי אותו כה נחרץ, נחוש וכועס. הוא לא בחל בדמגוגיה, אבל התרשמתי שכעסו היה אותנטי. נבואתו יכולה עדיין להתגשם, אבל הוא איננו ולי אין שורה תחתונה עדיין. לפחות אין אף אחד שאכפת לי ממנו שמתבונן בי.

רון מיברג ואדם ברוך ב-1984 (צילום: מיכה קירשנר)
רון מיברג ואדם ברוך ב־1984 (צילום: מיכה קירשנר)

אלמלא הסרט לא הייתי בא, משום שידעתי מה הביקור הזה יעשה לי. כיצד הוא יגרום למי שנדמה להם שמכירים אותי לשאול אותי בחדווה הישראלית המוזרה הזאת, הנבנית מגורלו של הזולת: "אז מה, חזרת?" הכי כיף במקרים הללו זה לענות "לא", או, "באתי למכור את 20 הדונם שלי בלב תל אביב".

אבל הפעם לא הייתה כל הנאה בדיבורים. המעטים שהיו, ייגעו אותי. אינני זוכר את עצמי כה לאה, יגע וסחוט, מלהחליף שלושה משפטים עם מישהו.

אני מתבונן מיומן וראיתי דבר מה חלול בעיניהם של האנשים שאיתם שוחחתי. הם ישבו איתי בגופם אבל עיניהם הביטו מעבר לכתפי. כמי שכבר רוצים לראות אותי על הדרגנוע בירידה להיכל הדיוטי פרי בנתב"ג

היו חברים שנשבעתי לראות ולא ראיתי. שלחתי מיילים לבקש את מספר הטלפון העדכני שלהם, ולא התקשרתי. הגעתי מבלי להודיע ועזבתי מבלי להיפרד. אני מתבונן מיומן וראיתי דבר מה חלול בעיניהם של האנשים שאיתם שוחחתי. הם ישבו איתי בגופם אבל עיניהם הביטו מעבר לכתפי. כמי שכבר רוצים לראות אותי על הדרגנוע בירידה להיכל הדיוטי פרי בנתב"ג.

* * *

כאשר אתה עוזב מקום שהיה ביתך רוב חייך, הנסיבות העגומות של המפגש המחודש בנויות בתוך הסיטואציה. אם אתה מונח במיין, למשל, ואינך זז או מנסה להתחכם, ואין לך בישראל לא בית, לא ארון, לא חשבון בנק, לא מכונית ולא כרטיס אשראי, אנשים צריכים לגייס תעצומות נפש אדירות כדי לחבב אותך.

סירות לדיג לובסטרים בג'ונספורט, מיין, אפריל 2023 (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)
סירות לדיג לובסטרים בג'ונספורט, מיין, אפריל 2023 (צילום: AP Photo/Robert F. Bukaty)

הם מצפים ממך שתגיע אליהם ושתגיש להם את מנת הכבוד המגיעה להם. הם נשארו כאן בזמן שאתה עשית סקי וגרת באיגלו עם שני דובים ויחמור, ואתה חייב להם עודף משום שהם שמרו את המדינה עבורך. לא משנה שהם לא ראו בודקה או מחסום ולא עשו יום אחד מילואים, מכיוון שהם פרשי הברנז'ה.

היו חברים שעשו עצמם מחכים שאגיע ויומיים אחרי שנחַתי הם נזכרו שבעצם יש להם שלוש נסיעות לחו"ל במהלך החודש ומשהו עם יאכטה.

טרם שהגעתי, נשבעתי לא להיכנס עם אף אחד לדיון ממנו יכול להשתמע שיש לי ביקורת על ישראל. לא החזקתי עיתון ישראלי ביד חמישה שבועות. חדשות ראיתי רק בערב הבחירות

טרם שהגעתי, נשבעתי לא להיכנס עם אף אחד לדיון ממנו יכול להשתמע שיש לי ביקורת על ישראל. לא החזקתי עיתון ישראלי ביד חמישה שבועות. חדשות ראיתי רק בערב הבחירות. ואם ניסו לדובב אותי, אמרתי שזקני מיין לא זוכרים חורף קשה כזה וכמה נעים להפשיר קצת את העצמות היבשות. גם לוח הזמנים שלי היה כזה שלא הותיר לי זמן להסתחבק.

כאשר לא צילמנו, נפגשתי עם מרואיינים שרציתי לצלם. 30 מרואיינים זה לא מעט עבודה בחודש, פלוס צילומים שאינם ראיונות. גם הסרט עצמו השאיר אותי בסוף היום סחוט נפשית. זה לא קל להיכנס לאבלם הטרי של חברים ובני משפחה ולהלך בו בזהירות. כל מילה נספרת. כל הבעה נרשמת.

* * *

חזרתי מאמריקה לישראל לא מעט בחיי. כולל משהויות ארוכות. עוד בימים שבאל על היו מנגנים הללויה בנחיתה והיו מחיאות כפיים שכאילו ביקשו הדרן. אולי נמריא וננחת שוב. תמיד, גם כאשר ניסיתי להתגבר, מראה קו החוף עשה לי משהו. מחנק בגרון. צריבה קלה בקצה העין. ברוב שדות התעופה בעולם יש לך די זמן להתרגל לרעיון שאתה כבר מעל מדינת היעד.

בישראל אתה חותך את גוש דן בשלוש דקות ומייד אתה על הקרקע בנתב"ג. הפעם, אולי בגלל הסיבות שמניתי, השאיר אותי קו החוף שווה נפש. במלאת מאה שנה לתל אביב, נראה קו החוף יותר כמו מיאמי או ריו, מאשר החול הלבן והדיונות שפעם התגלגלו אל המים.

שורות המגדלים הגבוהים, הגבירו את תחושת השעטנז הארכיטקטוני ובחשו את הנוף שנגלה מהאוויר. לא משנה מתי אתה נוחת בישראל, התחושה היא שאתה יוצא מפתח המטוס אל מרק שעועית רותח

שורות המגדלים הגבוהים, הגבירו את תחושת השעטנז הארכיטקטוני ובחשו את הנוף שנגלה מהאוויר. לא משנה מתי אתה נוחת בישראל, התחושה היא שאתה יוצא מפתח המטוס אל מרק שעועית רותח.

התגוררנו במלון בכפר המכביה. הסוויטה עצמה הייתה בסדר; שני אורחים אינם זקוקים לשלושה מסכי פלזמה. אבל שתי בעיות גרמו לקשיי קליטה: כל ארוחה הייתה מאבק הישרדות דרמטי, משום שבאיזור המסויים הזה של גוש דן אין איפה לאכול. הבעיה השנייה הייתה קריטית ברמה הקיומית. חלון הדירה השקיף על רמת חן, שכונת ילדותי. אידיאולוגית, רמת חן היא המקום שממנו ברחתי עד מיין. להביט בה חמישה שבועות תמימים היה קשה.

המשורר נתן זך (צילום: משה שי/פלאש90)
המשורר נתן זך (צילום: משה שי/פלאש90)

האמת המרה היא, ואני שואל כותרת של ספר מאת תומס וולף, "לא תוכל לחזור הביתה". אינני זוכר כיצד זה עלה, אבל בריאיון שקיימתי עם נתן זך על אדם ברוך, אמר זך, מבלי ששאלתי, כי אין דבר נורא יותר מאשר לחזור למקום שהיה ביתך רוב חייך, להתארח בו, לחיות ממזוודה ולהביט בו דרך זכוכית של אקווריום.

התיאור הזה, שהיה כה מדויק מבחינתי, היטיב לתאר את תחושת התבוסה הגדולה ביותר שלי בביקורי בישראל. כשם שהמבקר מבקש לשמור על עצמאותו ולא להיטמע במחזור החיים הקורץ לו בתחושת היכרות אינטימית, כך מסרבת המציאות המקומית לפתוח ידיים ולקבל את האורח למעגל ההורה הגדול.

ישראל, מנטליות של גטו בכוננות פוגרום, לא רוצה שנטה חלילה את ההצבעה הדמוקרטית של אזרחיה על ידי כך שנשים פתק שישנה את התוצאות. דווקא אביגדור ליברמן רוצה לשנות את החוק

ישראל היא דמוקרטיה שאינה מרשה לאזרחיה המתגוררים בחו"ל להצביע בבחירות. זה האופן שבו בחרה ישראל להעניש ולנטרל את הישראלים שהיגרו ממנה. לא משנה אם הישראלים הללו היגרו אחרי 50 שנה. ישראל, מנטליות של גטו בכוננות פוגרום, לא רוצה שנטה חלילה את ההצבעה הדמוקרטית של אזרחיה על ידי כך שנשים פתק שישנה את התוצאות.

דווקא אביגדור ליברמן רוצה לשנות את החוק ולהרשות לישראלים להצביע בחו"ל, כמקובל בדמוקרטיות נאורות. אלא שליברמן אינו מונע מנאורות דמוקרטית ולא דואג למהגרים הרבים, אלא מבקש להשתמש בהם כדי לקזז את קולם עם הצבעת ערביי ישראל.

הקמפיין של ישראל ביתנו בבחירות 2009 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)
הקמפיין של ישראל ביתנו בבחירות 2009 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

האמת שהנושא לא היה מעשי מבחינתי. אף שהייתי בישראל ביום הבחירות ואף שאנחנו עדיין רשומים במתנ"ס אלי כהן ברמת השרון, לא הצבעתי. משום שאינני חי בישראל ואין בכוונתי להישאר ולהתמודד עם תוצאות הבחירות – גם אם הן משרתות את השקפת עולמי וגם אם לאו. אני מנוע מוסרית מלהצביע.

הבחירות הללו ממילא היו כה סהרוריות, חסרות תקווה ומשובשות מצפונית, שהעדפתי לא להתקרב אליהן. כיסיתי כעיתונאי מערכות בחירות רבות בארץ, אבל אינני זוכר בחירות כה פלגמטיות, שפוכות, נטולות רוח גבית, שמוטות ותבוסתניות למפרע, כמו אותו 10 בפברואר 2009 אומלל.

בערב המדגם, כמו כולם, שכבתי מול הטלוויזיה, לסתי שמוטה, וחשתי כיצד מגשימה נבואותו של אדם ברוך את עצמה, ואני הולך ומיטפש, הולך ותאי מוחי מתאדים מאוזניי כמו מים רותחים בקומקום

כאשר עזבתי, בתחילת מרץ, שבועות אחרי הבחירות, עדיין היו שלטי הבחירות וסדיני הפוסטר־מדיה, נקיים, שלמים וחפים מגרפיטי, כאילו שהבחירות טרם התקיימו והשמאל טרם נמחק. מי שזה מקרוב בא, יכול היה להניח, בטעות, שאהוד ברק יכול עדיין לנצח.

בערב המדגם, כמו כולם, שכבתי מול הטלוויזיה, לסתי שמוטה, וחשתי כיצד מגשימה נבואותו של אדם ברוך את עצמה, ואני הולך ומיטפש, הולך ותאי מוחי מתאדים מאוזניי כמו מים רותחים בקומקום.

ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים בלשכתו בירושלים, 23 באפריל 2009 (צילום: AMMAR AWAD / POOL / AFP)
ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים בלשכתו בירושלים, 23 באפריל 2009 (צילום: AMMAR AWAD / POOL / AFP)

יכול להיות שהטלוויזיה האמריקאית אינה אינטליגנטית יותר מהישראלית, אף שאני מוכן להתווכח על זה, ולו רק בגלל ריבוי הערוצים ומגוון התוכניות. הריאליטי באמריקה אינו שלי. הוא אינו מייצג את מצבם הנפשי הרעוע של חברי לתיכון, לתוכנית קוראים אמריקן איידול, ההישרדות היא של דפקטים באדום־כחול־לבן, וכן הלאה.

אבל לאופן הנפשע שבו יונקים ערוץ 2 ו־10 את שארית האינטליגנציה הישראלית בקשית מאוזנו של הצופה, אין אח ורע בעולם. זוהי בכייה לדורות שתותיר את המדינה נטולת מוטיבציה לחיים, חוץ מלרדוף אחרי המיליון הראשון בקומבניזון פרום.

בשנים האחרונות עבר על ישראל תהליך מזעזע של פורנוגרפיזציה. הכול פורנו קשה. החדשות, הבידור, מזג האוויר, כיסוי גלעד שליט, התאבדותו של דודו טופז, זרועו הארוכה של חיל האוויר וזרועו הקצרה של מפקד חיל הים

גדעון לוי יצטער באיחור חינני בשל חולשה אנושית שבאמצעותה ניסה להאניש את עצמו, כאשר התוודה על ההתלבטות ההורסת שהייתה לו האם להצטרף ל"אח הגדול" או לאו. הדאגה היא לא לבני גילנו, דור שני ושלישי לשואה. הדאגה היא לילדינו, דור ראשון לאימת הטיפשות.

 * * *

בשנים האחרונות עבר על ישראל תהליך מזעזע של פורנוגרפיזציה. הכול פורנו קשה. החדשות, הבידור, מזג האוויר, כיסוי גלעד שליט, התאבדותו של דודו טופז, זרועו הארוכה של חיל האוויר וזרועו הקצרה של מפקד חיל הים. רוב הזמן הייתה תחושתי כי כולם, באולפן וברחוב, רוצים לקרוע את הבגדים איש מרעהו. היו זמנים כאלה בהיסטוריה. שום דבר טוב לא יצא מהם.

דודו טופז בבית המשפט, ב-9 ביולי 2009 (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)
דודו טופז בבית המשפט, 9 ביולי 2009 (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

בדרך לכתיבת הקטע הבא הצצתי כהרגלי בהוטמייל. לעתים נדמה לי שהשגחה עליונה בוחשת בחיי. בהוטמייל היו שני באנרים פתייניים; בשמאלי ניצב ישראל אהרוני, האיש עם הגבות המסוכנות לציפורים, והזמין אותי להיכנס אליו. אין שום דבר שאהרוני מוכר שאני רוצה. בבאנר הימני, בפרסומת לאוסם, עלה גיל חובב מעוגת קרם.

בימים שבהם לא צילמנו או שיום הצילומים נגמר מוקדם יחסית, זחלתי לחדר בכפר המכביה, קרסתי על המיטה וצפיתי בטלוויזיה, ללא סאונד. מן הרגל כזה. בבית, הטפט המרצד הזה מרדים אותי מייד. בישראל נותרתי ער. אינך יכול להירדם כאשר אתה חורק שיניים וציפורניך ננעצות בבשר הרך של כף היד.

זה אינו דבר של מה בכך לאכול חמישה שבועות בחוץ. עברו ימי כמבקר מסעדות, והחובה המייאשת לאכול רוב הזמן מחוץ לבית. כעת אני מעדיף לבשל בבית ובאופן כללי לאכול פחות. אבל לא הייתה לי ברירה

זה אינו דבר של מה בכך לאכול חמישה שבועות בחוץ. עברו ימי כמבקר מסעדות, והחובה המייאשת לאכול רוב הזמן מחוץ לבית. כעת אני מעדיף לבשל בבית ובאופן כללי לאכול פחות. אבל לא הייתה לי ברירה. זה הילך עליי אימים, בעיקר משום שמסעדות הן מלכודת קלאסית. זה המקום שבו כל האנשים שבחרתי להתחבא מהם יתקלו בי. וכך היה.

ב"רפאל", בשעה נידחת למדי, נתקלתי במישהי שלמשך יומיים לפני כמה שנים הייתי עבורה הפיג'מה של החתול. מאז שפרויקט מתוכנן לא עלה יפה, אני מניח שהיא זקוקה לשקית הקאה כל אימת ששמי עולה. וזה עדיין לא מנע ממנה לעמוד לידינו וללהג על עולם ומלואו.

פנינה רוזנבלום בכנסת, 23 באוקטובר 2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
פנינה רוזנבלום בכנסת, 23 באוקטובר 2017 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

פנינה רוזנבלום חלפה על פניי עם גבה, מה שחסך לי תאקל נוסף, כי אנחנו מה־זה־קרובים מאז שפרסמתי, כעורך עיתון, ריאיון שערכה עם רוברט שטראוס, מי שהיה יו"ר המפלגה הדמוקרטית בשנות ה־70'.

האוכל ב"רפאל" היה טעים ויש הרבה היגיון בתפריטים העסקיים הנפוצים פתאום, עדות למצב הכלכלי הקשה. כך גם היה ב"הרברט סמואל" הסמוכה, עסקית, טעים, יצירתי מבלי להגזים. אחרי שלוש שנים עדיין אינני יכול לאכול בשקט. ב"קלואליס" היה אוכל סביר וב"מאראבו" הסמוכה, אפילו לא זה.

מארחי הבטיח לנו נתח בשר נוסח "פיטר לוגר". ניסיתי להסביר לו שאין להבטחה הזאת תקומה מכמה טעמים, אבל בסוף הגיע נתח הבשר וסתם את הגולל על הנושא

באותו ערב הכריחו את הסועדים לשתות יין טוליפ חדש. כל ניסיון לבקש יין אחר זכה במענה דומה: אין לנו. גם ב"פרונטו" היה סביר. אפילו הייתי ב"סלון" ארוכת התור, שם חזר אייל שני לבשל אחרי שנים רבות. מארחי הבטיח לנו נתח בשר נוסח "פיטר לוגר". ניסיתי להסביר לו שאין להבטחה הזאת תקומה מכמה טעמים, אבל בסוף הגיע נתח הבשר וסתם את הגולל על הנושא.

מה ששבה את תשומת לבי היה מפלס הדאווין החדש. אותו איחור אופנתי של עשור אחרי ניו יורק. רוב המלצריות נעימות הסבר הציגו את עצמן בשמן והבטיחו לנו שיהיו המלצריות שלנו להערב, או לצוהריים. בתגובה מסרתי את שמי והבטחתי שאהיה הסועד שלהן.

מסעדת "פיטר לוגר" בברוקלין, ניו יורק, 2020 (צילום: Richard Levine / Alamy Stock Photo)
מסעדת "פיטר לוגר" בברוקלין, ניו יורק, 2020 (צילום: Richard Levine / Alamy Stock Photo)

אחר כך, בכל המסעדות ללא יוצא מהכלל, פצחו המלצריות בדקלום המנות המיוחדות של הערב; מהראשונות, דרך העיקריות ועד לקינוחים. זאת לא רק שמיעתי הכבדה שעמדה בדרכי, אלא ריבוי המידע, שאחרי חמש דקות של דקלום רהוט גורם לסועד המנסה להתרכז לוורטיגו קשה. כך קרה שאכלנו מה שהופיע בתפריט המודפס.

אמרו לי ש"דוריס קצבים", בבית טויוטה, היא אחלה. מאורת בשרים. פעם נוספת נישא שמו של "פיטר לוגר" לשווא. גם שם הציגה המלצרית את עצמה והחלה מתארת לנו את האופן שבו מתחלקת פרה לנתחים שונים, יומרה שגרמה לחברי לארוחה לקטוע אותה ולהגיד לה שאנחנו יודעים לאיזה נתחים מתפרקת פרה.

לא הצלחתי להבין מדוע הופך מתחם יד חרוצים לעמק האלכוהול בשעות הלילה, אבל ההמלצה הייתה לאכול מוקדם ולהתחפף לפני שהכנופיות הצעירות מתחילות להחליף אש

נתחי הבשר במקרר השקוף היה במצב מתקדם של צפידת מוות, עם קרום אפור ויבש שנחשב בארץ לבשר מיושן היטב. כאשר הבעתי עניין בנתח הקצבים, התכרכמו פני המלצרית והיא ניסתה לשכנע אותי כי הנתח הוא מה שמכונה חלק פנים, כמו כבד, לב, טחול או ריאה, מה שהיה בניגוד גמור למה שאני יודע על נתח הקצבים. ערכת הסלטים הייתה כה מזעזעת שאחרי שתי טעימות זעירות החזרנו אותה, בנחישות אך בנעימות.

דווקא השורדים הוותיקים השיבו אהבה: "דיקסי" הבלתי נלאית. "הבראסרי". "קופי בר". וכמובן בינו, מרגרט ושאול, משולש הגסטרונומיה הגדול של ישראל. לא הצלחתי להבין מדוע הופך מתחם יד חרוצים לעמק האלכוהול בשעות הלילה, אבל ההמלצה הייתה לאכול מוקדם ולהתחפף לפני שהכנופיות הצעירות מתחילות להחליף אש.

סיר חמין בבית מלון בירושלים, 12 בינואר 2009 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)
סיר חמין בבית מלון בירושלים, 12 בינואר 2009 (צילום: קובי גדעון/פלאש90)

אוכל מצוין באמת אכלנו ב"תמר", באותו מתחם עצמו, בערב של גשם שוטף ששיווה לרגע לישראל מראה וניחוח של מדינה רגילה, עם אקלים, עונות ותנאי מזג אוויר.

שלוש שנים ללא חמין הותירו בי את רישומן. בהתחלת הביקור נדמה היה שיש קופצים רבים לצקת עבורי חמין. אבל ככל שחלף הזמן, הלכה שורת המתנדבים והצטמקה. אצל זוג אחד היה שיטפון. חבר אחר נזכר שהוא מאחר לקורס צלילה באיים ההודיים. דווקא חברי מהיסודי, שהכל בעניינו יעיל וחף מרעש וצלצולים, אסף אותנו לחמין היחיד שלנו החורף. היה נהדר. כולל התרדמת פרומת המכנסיים לאחר מכן ויומיים של צום מוחלט.

דווקא חברי מהיסודי, שהכל בעניינו יעיל וחף מרעש וצלצולים, אסף אותנו לחמין היחיד שלנו החורף. היה נהדר. כולל התרדמת פרומת המכנסיים לאחר מכן ויומיים של צום מוחלט

* * *

חשוב לי לומר משהו. עמוק מהלב. ישראל היא מולדתי. דור רביעי מצד אבי. הוריי, הוריהם והורי הוריהם, קבורים בה. במשך 50 שנה הכרתי בה אנשים נפלאים לצד רשעים נדירים. אין מישהו שיכול להגיד שלא ניסיתי. שלא נלחמתי. שלא השקעתי. ישראל הקיאה אותי כמו חתול המקיא כדור פרווה.

בניגוד לפעמים קודמות, הפעם האחרונה הבהירה לי משהו שלא הבנתי קודם לכן. לאן שלא אפנה ימתין לי סליירי שלי, פגיון חבוי בכף ידו. עייפתי. מהרגע שחתכתי לא הבעתי דעה על ענייניה הפנימיים של ישראל. לא התקרבתי אליה כנושא, חוץ מהשוליים הרכים של קיומה.

מרים ואבנר מיברג עם בנם הקטן רון (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
מרים ואבנר מיברג עם בנם הקטן רון (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

ביקורי הוכיח מה שאדם ברוך ניסה לומר לי בעשור האחרון לחייו. שערוץ 2, התרבות שהוא מחולל, סגידת העיתונות לטלוויזיה והעובדה שהעיתונות נלקחה מאיתנו, תותיר אותנו מבוצרים בבתינו. הוא היה בדרכו לבית שבנה בגליל. הסוף הוא אותו סוף. ואם אובמה איננו נתניהו ואור מרצד בקצה המנהרה, זה משום שהאמריקאים עשויים מחומרים אחרים. זו חוכמה קטנה מאוד לשבת בתל אביב ולחכות שהאמריקאים ימשכו עצמם מהבוץ בציציות שיערם, ואותנו איתם.

אבי המנוח, שהתנדב לצבא הבריטי בגיל 17, אמר לי פעם בערוב ימיו, אני לא יודע יותר כלום. תחיה איפה שאתה רוצה. זה בדיוק מה שאני עושה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2009.

עוד 2,380 מילים
סגירה