אנחנו עדיין בעיצומו של העימות ההיסטורי עם איראן, שהגיע לשיא (זמני?) השבוע, עם מתקפת הטילים של איראן במוצאי שבת – והתגובה הישראלית הלילה באספהאן.

כל הסימנים מעידים שהמשבר הזה רחוק מסיומו, וגם די ברור שמה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על קבלת ההחלטות שהובילו אותנו עד הלום, מתבסס על מידע חלקי, מגמתי, מצונזר ומהונדס, שמודלף גם כחלק מהקרבות הפסיכולוגיים, התקשורתיים והמדיניים שמתנהלים במקביל לנחילי הכטב"מים, טילי השיוט והטילים הבליסטיים שמנסים לחדור את מערכי ההגנה המשוכללים, שהוקמו כדי לבלום אותם.

לא משעמם פה, למרבה הצער.

האם באמת הגענו השבוע כפסע ממלחמה אזורית בהיקף מלא, שעלולה להתדרדר במהירות גם למיני מלחמת עולם? האם אנחנו עדיין מסתובבים על שפת התהום הזו, ועלולים ליפול לתוכה בכל רגע?

האם באמת הגענו השבוע כפסע ממלחמה אזורית בהיקף מלא, שעלולה להתדרדר במהירות גם למיני מלחמת עולם? האם אנחנו עדיין מסתובבים על שפת התהום הזו, ועלולים ליפול לתוכה בכל רגע?

הדמיון, שהוא חיה פרועה ולא ממושמעת, נודד אל הסתיו של 1962. ב-14 באוקטובר של אותה שנה הצליח מטוס ביון אמריקאי לצלם תמונות של משטח שיגור טילים גרעיניים במערב קובה, לא רחוק מחופי פלורידה, מה שהוביל את ארצות הברית להכריז על אמברגו ולהטיל סגר ימי מלא על קובה.

רק שנה וחצי קודם לכן – ב-17 באפריל 1961, ממש לפני 63 שנה השבוע – ארה"ב יזמה את הפלישה הכושלת למפרץ החזירים, ניסיון הפיכה שבמהלכו 1,400 גולים קובנים שאומנו על ידי ה-CIA ונהנו ממטרייה אווירית אמריקאית, פלשו לקובה על מנת להפיל את משטרו של פידל קסטרו.

נשיא קובה פידל קסטרו נואם בהוואנה ביום השנה ה-20 לניצחון הקובני בפלישה למפרץ החזירים, 20 באפריל 1981 (צילום: AP Photo/Charles Tasnadi)

אחרי שקסטרו הצליח לדכא את ניסיון ההפיכה, הוציא להורג את ראשי הקושרים ושלח את כל היתר לעינויים בבתי הכלא שלו, הוא פנה לפטרונו ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות, ושכנע אותו להציב טילים גרעיניים על חוף קובה, כדי להרתיע את ארה"ב מלתכנן ניסיונות פלישה או הפיכה נוספים.

חרושצ'וב, שבעצמו היה מוטרד מהצבת טילים בליסטיים אמריקאים על אדמת איטליה וטורקיה, חשב שהצבת טילים מול חופי מיאמי תהיה מענה הולם למה שנתפס בברית המועצות כאיום אסטרטגי.

חרושצ'וב, שבעצמו היה מוטרד מהצבת טילים בליסטיים אמריקאים על אדמת איטליה וטורקיה, חשב שהצבת טילים מול חופי מיאמי תהיה מענה הולם למה שנתפס בברית המועצות כאיום אסטרטגי

כך נכנס לספרי ההיסטוריה "משבר הטילים בקובה", דרמה עוצרת נשימה שנמשכה שבועיים, שבמהלכם המין האנושי היה קרוב מאי פעם למלחמת עולם גרעינית.        

האם אפשר להשוות בין משבר הטילים הישראלי-איראני למשבר הטילים בקובה? היסטוריונים ואסטרטגים יצביעו מייד על אינספור הבדלים משמעותיים בין שני האירועים, ובין הצבאות המעורבים, מערכי הכוח העולמיים והאינטרסים הנבחשים.

עיתונאים שטחיים, שנהנים מהחופש לערוך השוואות מופרכות אך מעניינות, יכולים להצביע על לא מעט קווי דמיון בין המשברים – בעיקר במה שנוגע לחלקם של שני המנהיגים, שנתפסים כאחראיים המרכזיים להסלמתם: ג'ון פ' קנדי האמריקאי ובנימין נתניהו הישראלי.

הנשיא ג'ון קנדי בדצמבר 1961 (צילום: AP Photo)

אם אתם שומעים צחוק היסטרי ברקע, זה כנראה צחוקם של ההיסטוריונים והאסטרטגים הספקנים שהוזכרו קודם. גם פרח היסטוריונים שתום עין המצויד במשקפת סגורה, יוכל לראות מרחוק את ההבדלים בין קנדי של 1962 לנתניהו של 2024.

קנדי הצעיר הגיע למשבר הטילים בקובה בשיאה של המלחמה הקרה כשהוא חסר ניסיון. הוא גם לא יכול היה לדעת שימיו ספורים, ושהוא עתיד לאבד את חייו בהתנקשות פוליטית שתטלטל את ארה"ב והעולם.

קנדי הצעיר הגיע למשבר הטילים בקובה בשיאה של המלחמה הקרה כשהוא חסר ניסיון. הוא גם לא יכול היה לדעת שימיו ספורים, ושהוא עתיד לאבד את חייו בהתנקשות שתטלטל את ארה"ב והעולם

נתניהו עלה לגדולה אחרי שראש הממשלה הנבחר שקדם לו נרצח בהתנקשות פוליטית שטלטלה את ישראל והעולם. אל המשבר הנוכחי עם איראן נתניהו הגיע אחרי מלחמה חמה ושלל "מערכות שבין המלחמות", כשהוא ראש ממשלה ותיק ובעל ניסיון בינלאומי רב.

לצורך ההשוואה הספקולטיבית הזו, בין אירוע היסטורי שהסתיים לפני יותר מ-60 שנה לבין אירוע אקטואלי שסופו עוד לא נראה באופק, ובין נשיא אמריקאי פופולרי שלא השלים קדנציה אחת לבין ראש ממשלה ישראלי שנוי במחלוקת שנדמה שהיה כאן תמיד – נעזרתי במאמר של מקס פישר ב"וושינגטון פוסט".

המאמר, שפורסם ב-22 בנובמבר 2013, ביום השנה החמישים לרצח קנדי, ניסה לענות על השאלה: האם קנדי היה האחראי הבלעדי למשבר הטילים בקובה? קווי המתאר של המאמר הזה יכולים לסייע גם לנו בשאלה שמרחפת מעל ראשנו כמו ענן של חומצה רעילה.

אמריקאים בניו יורק קונים עיתונים לקרוא על תזוזת הטילים בקובה, נובמבר 1962 (צילום: AP Photo/Matty Zimmerman)

הגרסה שלפיה נתניהו אשם במשבר

את טיעוני התביעה, לפיהם קנדי היה האשם המרכזי במשבר הטילים בקובה, פישר מציג כך:

בשורה של פרובוקציות יהירות – הפלישה למפרץ החזירים והצבת טילים בליסטיים על אדמת אירופה – קנדי דרבן ודחף את ברית המועצות להגיב בתוקפנות משלה, ולהציב טילים על אדמת קובה. מרגע שהמודיעין האמריקאי גילה את הטילים, קנדי הגיב בהתקף חרדה לא פרופורציונלי, שסיכן את שלום העולם.

ההיסטוריונים שאוחזים בהשקפה הזו, טוענים שמנהיג ברית המועצות לא התכוון מעולם לתקוף את ארה"ב, אלא ביקש למנוע פלישה אמריקאית מלאה לקובה וגם לסמן לה שלברית המועצות יש קווים אדומים ושהיא מגינה על בעלי בריתה. ושיש לה מענה, אם ארה"ב תעז להשתמש בטילים שלה באירופה.

אבל קנדי המבוהל נהג בהיסטריה, ובמקום לפנות לדיפלומטיה שקטה ולהרגיע את הרוחות, איים להסלים את המצב – מה שהביא את העולם לסף מלחמה גרעינית.

קנדי המבוהל נהג בהיסטריה, ובמקום לפנות לדיפלומטיה שקטה ולהרגיע את הרוחות, איים להסלים את המצב – מה שהביא את העולם לסף מלחמה גרעינית

הטיעונים נגד נתניהו דומים. האיש שהכתיר את עצמו כ"מגן ישראל", סימן כבר לפני שנים את איראן כאיום הגדול ביותר על עתידה של המדינה, ובמקביל מיתג את עצמו כאיש היחיד שיכול לעמוד מול האיום הזה. כאסטרטגיה פוליטית, זו הייתה הצלחה מסחררת. כאסטרטגיה מדינית קצת פחות.

בנימין נתניהו נואם באו"ם נגד הסכם הגרעין עם איראן, 27 בספטמבר 2012 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

כדי לשכנע את העולם ובעיקר את מצביעיו שאיראן היא אכן איום על יציבות העולם, נתניהו נקט בקו פרובוקטיבי ומתריס (ויש שיאמרו אינפנטילי ממש), כולל נאום בלתי נשכח באו"ם שכלל ציור של פצצה מסרטי דיסני ומסיבת עיתונאים חגיגית, כשהוא מוקף תיקיות ודיסקטים שהוצאו במבצע מזהיר של "המוסד" מארכיון הגרעין האיראני.

כדי לשכנע את העולם ובעיקר את מצביעיו שאיראן היא אכן איום על יציבות העולם, נתניהו נקט בקו פרובוקטיבי ומתריס (ויש שיאמרו אינפנטילי), כולל נאום בלתי נשכח באו"ם שכלל ציור של פצצה מסרטי דיסני

באותה תקופה מדענים איראנים חוסלו בחוצות ארצם, ואנשי צבא איראנים חוסלו על אדמת סוריה – במבצעים שישראל בקושי הצליחה להתאפק מלקחת עליהם אחריות.

היה ברור שאיראן לא תוכל להבליג לאורך זמן. ואז הגיע החיסול בדמשק.

על פי הגרסה הזו, אחרי 140 שנה של עימותים אלימים בין התנועה הציונית ומדינת ישראל לבין העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט, נתניהו הוביל את ישראל בעיניים פקוחות ומתוך אינטרסים פוליטיים ואישיים קטנוניים, אל עימות חזיתי חדש, שניתן היה למנוע אותו. רק שהפעם עומדת מול ישראל מעצמה אזורית בעלת יכולות בסדר גודל אחר מכל מה שידענו בעבר.

בארבע מילים: אתה הראש, אתה אשם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו חושף את ארכיון הגרעין של איראן, שנלקח על ידי המוסד, במשרד הביטחון בתל אביב, 30 באפריל 2018 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

הגרסה לפיה נתניהו לא אשם במשבר

טיעוני ההגנה של קנדי בנוגע לאחריותו למשבר הטילים בקובה נשמעים כך:

הפלישה למפרץ החזירים אכן הייתה קטסטרופה מבצעית, מדינית ואנושית שעדיף היה להימנע ממנה, אבל המבוכה שהיא גרמה לארה"ב, גם הבטיחה שהיא לא תצא להרפתקה נוספת כזאת בעתיד, ובוודאי לא תפלוש בעצמה לקובה.

הבעיה הייתה שבברית המועצות לא העריכו כך את המצב, בחרו להציב טילים בליסטיים על אדמת קובה, ועוד ניסו לעשות זאת בחשאי, בלי להביא בחשבון שברגע שהדבר יתגלה, הוא בהכרח יעורר התקף חרדה קולקטיבי באמריקה, מפני האפשרות של מתקפת טילים פתאומית בכל רגע.

על פי ההשקפה הזו – ברגע שברית המועצות הציבה את טיליה על אדמת קובה, נוצר איום קיומי שארה"ב לא יכלה לעבור עליו לסדר היום. לקנדי לא הייתה ברירה אלא להגיב בפומבי ולהכריז על אמברגו ומצור על קובה, אבל גם להציע אפשרות לסיים את המשבר, אם בריה"מ תסיג את טיליה מהאי, מה שלבסוף קרה.

ברגע שברית המועצות הציבה את טיליה על אדמת קובה, נוצר איום קיומי שארה"ב לא יכלה לעבור עליו לסדר היום. לקנדי לא הייתה ברירה אלא להגיב בפומבי ולהכריז על אמברגו ומצור על קובה

ההיסטוריון גרהאם אליסון טען במאמר שפורסם ב-Foreign Affair ב-2012, במלאת 50 שנה למשבר הטילים בקובה, שבסיכומו של דבר – רק הקו התקיף הזה אפשר לבסוף את פתרון המשבר בדרכי שלום. דווקא פשרנות הייתה עלולה להוביל להסלמה.

נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי נפגש עם נשיא ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב בפגישה בווינה, אוסטריה, ב-3 ביוני 1961 (צילום: AP Photo)

נתניהו ותומכיו טוענים טענות דומות: האיום האיראני אמיתי ומסוכן. איראן מסכנת את ישראל כבר שנים באמצעות מימון טרור עולמי והפעלת חזבאללה בלבנון, חמאס בעזה והחות'ים בתימן. מנהיגי איראן מצהירים שוב ושוב על כוונתם לחסל את האויב הציוני (ולפגוע גם בתומכיו באמריקה), תוך שהם דוהרים לעבר הרגע שבו איראן תהפוך למעצמה גרעינית.

רק עמדה תקיפה, בוטה ולא מתפשרת מול האיום הזה, אפשרה את הקמת הקואליציה שעמדה מול נחיל הטילים והכטב"מים האיראני ביום ראשון. והאיראנים לא יעצרו, עד שלא ישתכנעו שעומד מולם כוח שיגבה מהם מחיר כבד על המדיניות הזו.

בשלוש מילים: ביבי מלך ישראל.

הגרסה שלפיה אי הבנות אשמות במשבר

אנחנו אמנם חיים בעולם בינארי של אפס או אחד, כן או לא, שחור או לבן, רק ביבי או "רק לא ביבי". אבל יש גם אפשרות שלישית, מורכבת יותר.

מקס פישר טוען שהבעיה המרכזית, שכמעט דחפה את ארה"ב ובריה"מ למלחמת עולם קטלנית שאיש לא היה מעוניין בה, היא שמנהיגי שתי המדינות לא היו מסוגלים להבין את צורת החשיבה השונה בצד השני.

מקס פישר טוען שהבעיה המרכזית, שכמעט דחפה את ארה"ב ובריה"מ למלחמת עולם קטלנית שאיש לא היה מעוניין בה, היא שמנהיגי שתי המדינות לא היו מסוגלים להבין את צורת החשיבה השונה בצד השני

נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי נושא נאום לאומה בפתח משבר הטילים בקובה, 22 באוקטובר 1962 (צילום: AP Photo)

באותה תקופה, קנדי והקהילה הביטחונית בוושינגטון היו באובססיה בנוגע למרוץ החימוש המתעצם עם ברית המועצות, שאותו הם ראו כאתגר הביטחוני הראשון במעלה של ארה"ב. החשש בפנטגון היה שאם צד אחד יפתח פער גדול מדי במרוץ החימוש הזה – הצד המוביל יתפתה לנצל את היתרון שלו ולפתוח במלחמת שמד גרעינית, לפני שהצד השני יוכל להגיב.

מרוץ החימוש המוטרף הזה העשיר מעבר לכל דמיון את תעשיית הנשק העולמית, שעל חלקה בניפוח משברים נכתבו ועוד ייכתבו ספרים רבים. זה נושא מעניין כשלעצמו, אבל נניח לו ונחזור לאי ההבנות.

כשחרושצ'וב הציב טילים על אדמת קובה, האמריקאים פירשו זאת כצעד ראשון בדרך לאותה מתקפה גרעינית ללא התרעה, שמפניה הם חששו לאורך כל מרוץ החימוש והמלחמה הקרה בשנות החמישים. ככל הידוע, לחרושצ'וב לא הייתה כל כוונה כזו.

זו הייתה הטעות של קנדי. אבל גם חרושצ'וב שגה. בברית המועצות לא התייחסו למלחמה הקרה כמו באמריקה, כאל מרוץ חימוש של "למי יש יותר גדול", אלא ראו בה מלחמה אידיאולוגית הכרחית בקפיטליזם הדורסני והנצלני האמריקאי – שהדרך היחידה לבלום אותו מלעשוק את אחינו העמלים בכל העולם השלישי, היא להקים חומת ברזל ולהציב מול החזירות האמריקאית כוח מאיים מספיק.

בבריה"מ לא התייחסו למלחמה הקרה כמו באמריקה, כאל מרוץ חימוש של "למי יש יותר גדול", אלא ראו בה מלחמה אידיאולוגית הכרחית בקפיטליזם הדורסני האמריקאי

מה שנקרא אז: קום התנערה עם חלכה, מאדר פאקר.

שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב מתחבק עם נשיא קובה פידל קסטרו בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 1960 (צילום: AP Photo)

על פי הגרסה הזו, לאורך כל שנות המלחמה הקרה, מנהיגי אמריקה ובריה"מ טעו כל הזמן בקריאת האינטרסים והכוונות של הצד השני, הפריזו כל הזמן בהערכת העוצמה והסכנה שבצד השני, והתעלמו או זלזלו בחולשותיו ובחרדותיו, והטעויות האלה הובילו את שני הצדדים להעצים ולהעצים ולהעצים את היכולות ההגנתיות ואת היכולות ההתקפיות, עד שלבסוף כל מדיניות החוץ שלהן התבססה על שורת אי הבנות מצד אחד ועל עוצמה צבאית אדירה מצד שני. ואת העוצמה הצבאית הזו צריך היה לבדוק איפשהו.

אם אתם שומעים קולות משונים ברקע, זה רובין ויליאמס המנוח צורח: בו-קר טו-ב וייטנאם!

מה אנחנו יכולים להשליך ממשבר הטילים בקובה על משבר הטילים שלנו? האם המנהיגות הנוכחית תדע לנהוג באחריות ולעצור רגע לפני האסון?

האם כאז כן עתה, המנהיגים בשני הצדדים יתגלו לבסוף כאנשים רציונליים ואחראים, שרק פירשו לא נכון את כוונות הצד השני? או שאנחנו נמצאים בעידן של מנהיגים מזן אחר עם קוד התנהגות שונה לחלוטין?

מוקדם לענות על השאלות האלה. אפשר רק לבזוק על המשבר ההיסטורי ההוא פונדמנטליזם מוסלמי, משיחיות יהודית, פערים כלכליים עצומים, הנהגות מושחתות, ועולם בהפרעת קשב קולקטיבית שמתקשה להבדיל בין אמת לשקר ובין מציאות לבדיה – ולקוות שלסרט האימה הזה יהיה בכל זאת סוף טוב.