אנחנו נכנסים אל מלחמת נצח. זה מה שרוצה הממשלה, זה מה שרוצה הצמרת הביטחונית. ללא יום שאחרי, שלא יגיע לעולם.

מטרתם היא מלחמת נצח, שהיא ורק היא יכולה לאשש את תפיסתם של הימנים הקיצונים השולטים בממשלה – משיחיות פנאטית והעולם כולו נגדנו. וכמובן, להתגייס כולנו לאחדות מאחורי מי שהביאו אותנו למצב הנורא הזה, כי מלחמה. כבר לא מבצע נקודתי, מוגבל בזמן, בעל מטרות מוגדרות – כמו שישראל ידעה לעשות פעם. אלא מלחמה נצחית.

רק מלחמת נצח יכולה לאשש את תפיסת הימנים הקיצונים השולטים בממשלה – משיחיות פנאטית והעולם כולו נגדנו. וכמובן, להתגייס כולנו לאחדות מאחורי מי שהביאו אותנו למצב הנורא הזה, כי מלחמה

יש לכך סיבה, סיום המלחמה הוא סיום הממשלה, הוא סיום הקריירה של כל (כל!) הצמרת הצבאית הנוכחית ועוד רבים-רבים במערכות הביטחון. סיום המלחמה הוא בחירות בהן הימין יובס. סיום המלחמה הוא ועדת חקירה מעמיקה ומחמירה שתסיים קריירות.

סיום המלחמה הוא שינוי עומק של כל תפיסות הביטחון הישראליות כך שמערכת הביטחון תשתנה, והיחס להתנחלויות ישתנה גם הוא. ולכן – יש מי שטורחים ודואגים למען המשך המלחמה בכל חזית אפשרית.

בשבעה באפריל התוודענו לכך שבעצם כמעט כל היחידות הצה"ליות יצאו מרצועת עזה. משמעות הדבר היא כי הדשדוש שכולנו ראינו בחודשיים וחצי שקדמו לרגע זה לא היה מקרי. המשמעות היא כי המלחמה בעזה נגמרה וראוי היה להכריז על סופה של המערכה.

גם ההבטחות התפלות על "פעולה ברפיח" נדמות כשילוב של הזיה עם פנטזיה משיחית, אולי סתם תירוץ נוסף להשאיר את החטופים בעזה. המלחמה הזו גם כך הייתה הארוכה, האכזרית והכושלת בתולדות ישראל.

לאחר מתקפת חמאס האכזרית, ישראל טבחה בפלסטינים בעזה, הרגה עשרות חטופים בהפצצות וכישלונות אחרים, חיסלה שוכני בית חולים עזתי – אך החטופים (רובם, מי שנותרו בחיים) עדיין שם, חמאס עדיין שולט – ולמעשה גם חוזר לצפון הרצועה, והמצב הבינלאומי של ישראל מעולם לא היה עגום וקשה יותר.

גם ההבטחות התפלות על "פעולה ברפיח" נדמות כשילוב של הזיה עם פנטזיה משיחית, אולי סתם תירוץ נוסף להשאיר את החטופים בעזה. המלחמה הזו גם כך הייתה הארוכה, האכזרית והכושלת בתולדות ישראל

אך הודעה על סיום המלחמה לא הגיעה, ולא כדאי לעצור את הנשימה בהמתנה להכרזה כזו. ממשלת ישראל והצמרת הביטחונית (שהביאו עלינו את המצב הנוכחי) מושכות את ישראל אל מלחמת נצח.

מלחמה כוללת, מול כולם – עזה, לבנון, יו"ש, איראן, תימן וריבים עם הממשל האמריקאי, כולל אמירות מופרכות על כך שמה שקורה בקמפוסים בארה"ב מזכיר (באופן צפוי ולא יצירתי) את גרמניה של שנות השלושים (כמובן, אמירה שקרית).

והיכן שאין התקפה מצד "אויבנו" – ישראל מייצרת כזו בפועל. פעילות בג'נין ובטול כארם, התנקשות אווילית בבכיר איראני בסוריה (ואז לקיחת אחריות עליה ע"י פוליטיקאים פטפטנים), פעולות בלבנון וסוריה. עד שישיבו לנו מכה תחת מכה, ולשמחת הממשלה הנוכחית – הם גם משיבים.

המלחמה שנפתחה במתקפת חמאס האכזרית בשבעה באוקטובר, נפתחה בהפסד לישראל, השפלה עמוקה ממנה ישראל לא התאוששה ולא תתאושש זמן רב.

בניסיון לאושש את העם מתחושת ההשפלה, או לשקם את ההרתעה או את הציוצים של הבייס הימני – יצאה הממשלה הנוכחית למלחמה הכושלת הזו. יותר מדי ישראלים האמינו שיש אפשרות "לנצח את חמאס", כלומר לנצח ארגון טרור במבצע צבאי, מה שלא הושג מעולם על ידי מדינה כלשהי.

אבל גם אם היינו מניחים כי במצב כלשהו ישראל תוכל למשימה הבלתי אפשרית הזו – היה צריך להיות ברור כי צה"ל שכשל בשבעה באוקטובר ונחשף כצבא בינוני – לא יוכל למשימה. ודאי שמהממשלה הנוכחית מוטב היה לא לצפות ליכולת לבצע פעולה אסטרטגית מורכבת כל כך.

גם אם היינו מניחים שישראל תוכל למשימה הבלתי אפשרית של "לנצח את חמאס" – היה צריך להיות ברור שצה"ל, שכשל ב-7.10, לא יוכל למשימה. ודאי שמהממשלה הנוכחית אין לצפות ליכולת אסטרטגית כה מורכבת

לכן בעזה האכזריות ברורה וגם הכישלון. הרס מסיבי של צפון הרצועה שהביא להרג של 35-40 אלף אנשים, רבים מהם ילדים ולכן, כמובן – אינם מחבלים. קברי אחים (מי חפר אותם?), בניינים ממוטטים, משבר הומניטרי איום ונורא, אך חמאס עדיין שולט ברצועה.

ובמקביל, מטרות המלחמה שלא הושגו וקורבנות רבים שנוספו. מאות חיילים שנהרגו מאז השמונה באוקטובר ועד היום, מאות אלפי חיילי מילואים שחייהם התהפכו ונידונו לפוסט-טראומה ולעיתים לנזק כלכלי נוראי, וישראל הופכת מצורעת יותר ויותר.

לכל זה מצטרפת החזית הצפונית, בה רבים מיישובי גבול לבנון הוחרבו ותושביהם לא חזרו הביתה ולא ברור מתי יחזרו. מעולם לא פונו מאות אלפי ישראלים מבתיהם, עד לחודשים האחרונים. וגם פינוי זה הוא חלק מהכישלון וההפסד העמוק.

ישראל התגאתה לאחרונה בחיסול מפקדי חזבאללה בלבנון. אך מדיניות החיסולים, שנראית יותר ויותר כתמצית תפיסת הביטחון הישראלית, לא מביאה ביטחון. חישבו מתי חיסול הביא ביטחון או מתי הוסבר מה נמנע על ידי חיסול של "בכיר" זה או אחר.

ההדגמה הטובה ביותר היא החזית הנוספת שממשלת ישראל פתחה מול איראן, מישהו הרגיש בטוח יותר בישראל אחרי חיסול מוחמד רזא זאהדי? השיא, הנוכחי, היה מתקפת טילים וכטב"מים איראניים ראשונה בתולדות המדינה על ישראל בליל ה-14 באפריל. התקפה שקדמו לה ימי מתיחות והסלמה.

בין השאר שני ילדיי שבבית הספר, נשלחו עם הספרים הביתה והמורות אמרו להם כי ייתכן שתקרוס תשתית האינטרנט והחשמל, ולכן עליהם ללמוד בבית. למה ילדים ומורות צרכים להתמודד עם השיגעון הזה?

לכל זה מצטרפת החזית הצפונית, בה רבים מיישובי גבול לבנון הוחרבו ותושביהם לא חזרו הביתה ולא ברור מתי יחזרו. מעולם לא פונו מאות אלפי ישראלים מבתיהם, עד לאחרונה. פינוי זה הוא חלק מההפסד העמוק

בשלב הזה של הלחימה ניכר, כי אף אחת ממטרות המלחמה ואף אחת מהמטרות שאמורות להיות למערכת ביטחון – כבר לא תקפה. השגת ביטחון – נופלת כל פעם שיש הזדמנות להרוג או לגרש עוד ערבים; השבת החטופים לא מעניינת את הממשלה הנוכחית, וברור כי היא המחסום העיקרי להשבתם.

הדגמה מצוינת לכך היא הסרטון המעציב של הירש גולדברג-פולין, איש צעיר, אמיץ ומרשים, שאני חותם על כל מילה שאמר. הסרטון מעלה ספק לגבי הטענה כי אוים כדי לומר את הדברים הסבירים והנכונים מאוד שאמר האיש הזה, שממשלת ישראל והצמרת הביטחונית הפקירו אותו וממשיכות להפקיר.

אגב, את הסרטון הזה חובה להפיץ ולראות. הוא לא "טרור פסיכולוגי" כמו שטענו אנשי ימין – עבורם כל מה שמערער את יסודות הממשלה הוא "טרור" – אלא הוא עדות להפקרה ולכישלון של הממשלה הנוכחית ושל הצמרת הביטחונית.

משאבי המדינה, קשרינו הבינלאומיים, מעמדנו הבינלאומי, הלכידות החברתית השבירה – כולם נופלים יומיום קורבן למלחמת הנצח הנוכחית. במקביל, הקורבנות הם ישראלים מתים, פלסטינים מתים ומסתבר שגם סורים ולבנונים, ולא ברור מי וכמה עוד.

אפשר להתעמק בקריסה המתהווה של הכלכלה הישראלית, האקדמיה הישראלית, התיירות הישראלית והנזק שהמלחמה הזו גורמת הן לקהילות יהודיות בעולם והן לקשר שלהם עם ישראל – אפשר אבל לא הכרחי במאמר הקצר הזה. וממילא, כל מי שעיניו בראשו מבין את מגמת הקריסה הבלתי נמנעת.

יש למלחמה הארוכה והמתישה הזו הישג אחד – הממשלה עדיין מכהנת ובנימין נתניהו עדיין יושב על כסאו ויכול לשפץ בריכה או לבלות בוולדורף אסטוריה כששריו טסים לכנסים של הימין הקיצוני באירופה.

אליהם מצטרפים מנהיגי המתנחלים עם פנטזיה של יישוב עזה וגירוש – כלומר טרנספר – של התושבים. אל אלו מצטרפים נוער הגבעות, בגיבוי מלא של הנהגת המתנחלים, ומבצעים יומיום פשעים איומים ואלימים בגדה המערבית.

הכל הוא חלק מהשילוב המסוכן בין ההיצמדות המושחתת לכיסא לבין תפיסות משיחיות מבולבלות. והכל כדי לא להפסיק את המלחמה הזו שגובה מאתנו, ומהפלסטינים, מחיר בלתי נסבל.

יש למלחמה הארוכה והמתישה הזו הישג אחד – הממשלה עדיין מכהנת ונתניהו עדיין יושב על כסאו ויכול לשפץ בריכה או לבלות בוולדורף אסטוריה כששריו טסים לכנסים של הימין הקיצוני באירופה

עלינו להחליט – האם אנחנו מוכנים שאותם מי שהביאו אותנו אל אסון השבעה באוקטובר ולכל שורת הכישלונות וההפסדים שבאו עלינו בשבעת החודשים שעברו מאז – ימשיכו להנהיג אותנו?

האם אנחנו מוכנים שהם ימשיכו לנהוג את מדינה ואת מערכת הביטחון אל מלחמת נצח ואל כישלון אחרי כישלון? וזאת, רק כדי לאפשר להם להישאר בשלטון ולמוטט את כל מה שנבנה כאן, במלחמה מיותרת, כושלת, אסונית לכולם – שלא תסתיים לעולם.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.