המלחמה בעזה הסיגה לאחור, ובאופן משמעותי ביותר, את היחסים בין ישראל וטורקיה. עד המלחמה שתי המדינות ניסו לחמם מחדש את מערכת היחסים ביניהן, בעיקר ביוזמה טורקית, כחלק ממהלך רחב יותר של שיפור יחסיה של טורקיה עם שורה של מדינות באזור.

מאז פרוץ המלחמה, אנקרה ביצעה שינוי כיוון קיצוני בגישתה כלפי ישראל, והקולות מאנקרה חריפים ובוטים מתמיד. מעבר לרטוריקה קשה ביותר כלפי ישראל וממשלתה ועמידה לצד חמאס, טורקיה הצטרפה לפניה הדרום-אפריקאית לביה"ד הבינלאומי בהאג נגד ישראל, החליטה (בתחילת אפריל) להגביל יצוא של 54 מוצרים לישראל, ובימים האחרונים מתרבים הדיווחים על הכנות מתקדמות ליציאתו של משט "הומניטרי" לעבר רצועת עזה.

מאז פרוץ המלחמה, אנקרה ביצעה שינוי כיוון קיצוני בגישתה לישראל, והקולות משם חריפים ובוטים מתמיד. מעבר לרטוריקה קשה כלפי ישראל וממשלתה ועמידה לצד חמאס, טורקיה נוקטת שורת צעדים נגד ישראל

על פני הדברים, התגובות החריפות מצד אנקרה לא אמורות להתקבל בהפתעה רבה מדי. ככלות הכול, הרגישות הטורקית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והקרבה האידיאולוגית של ממשל ארדואן לאסלאם הפוליטי בכלל וחמאס בפרט, ידועות. בירושלים הבינו נכוחה, שטמפרטורת היחסים תהא תלויה, כמעט תמיד, בתהפוכותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

על-כן, דילמות הנוגעות לסוגיות אסטרטגיות, דוגמת שיתוף-פעולה בתחום האנרגיה או במישור הביטחוני, נידונו ולובנו תוך שקלול ההבנה שהן עלולות "ליפול קורבן" למשברים בזירה הפלסטינית. כתוצאה מכך, ישראל הסתייגה בדרך-כלל מקידום שיתוף-פעולה בתחומים הללו.

מה השתנה הפעם? שלושה אלמנטים מעניינים.

1

ראשית, ברור מאליו שמדובר במשבר חסר תקדים במישור הישראלי-פלסטיני והאזורי בכלל. אירועי ה-7 באוקטובר הובילו למלחמה המתנהלת כעת בעזה, למספר נפגעים גבוה משני הצדדים -בראיה הטורקית בעיקר בצד הפלסטיני – ולמשבר הומניטרי חמור ביותר.

מבחינה זו, התגובה, בראייה הטורקית, "חייבת" הייתה להיות חריפה ביותר. רג'פ טאיפ ארדואן נקט במהלך, שלא נעשה בעבר גם בשעות משבר קשות, עת החליט לפגוע ביחסי הסחר בין המדינות. בעבר, נהוג היה להדגיש, כי אף בשעה שמערכת היחסים הייתה קשה, כולל הורדת דרג הייצוג הדיפלומטי, יחסי הסחר בין המדינות נותרו על כנן, ואף פרחו.

הטורקים נימקו זאת בכך שישראל אינה מאפשרת להצניח סיוע לעזה, אף שבפועל טורקיה מעבירה סיוע הומניטרי רב לרצועה.

לנוכח המשבר חסר התקדים – התגובה, בראייה הטורקית, "חייבת" הייתה להיות חריפה ביותר. ארדואן נקט במהלך, שלא נעשה בעבר גם בשעות משבר קשות, עת החליט לפגוע ביחסי הסחר בין המדינות

2

שנית, חידוש היוזמה לשגר משט לרצועה, מהווה צעד חריף, בעל פוטנציאל נפיץ, כפי שהוכח באפיזודה הקודמת, אף אם יש להניח, שנלמדו הלקחים. לא ברור אם המשט ייצא לדרך בסופו של דבר, אולם יהא צורך להתייחס אליו מבחינת ישראל מפריזמה רחבה יותר, לאו דווקא טורקית בלבד.

3

שלישית, ודווקא זווית מפתיעה במידה מסוימת, נוגעת להחלטה הטורקית לא לפגוע בדרג היחסים הדיפלומטיים, כפי שנעשה מספר פעמים בעבר, הקרוב והרחוק. ארדואן אמר אמנם ש"נתניהו הוא כבר לא מישהו שאפשר לדבר אתו, מחקנו אותו", אולם הבהיר, שאין בכוונתו לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. אמנם החזיר את השגריר הטורקי בישראל לאנקרה להתייעצויות, מהלך דיפלומטי שכיח בעת מחלוקת (כפי שירדן, למשל, עשתה), אולם לפי שעה לא מעבר לכך.

אז לאן הולכים מכאן?

הרבה תלוי, מטבע הדברים, בהתפתחויות בשטח – האם פנינו לעסקת חטופים והפסקת אש, או לפעולה ברפיח. מכל מקום, אין לישראל אינטרס לפגוע בדרג היחסים, למרות הרטוריקה החריפה והקשה, והצעדים האחרים שננקטו. עדיף לשמור על ערוצים פתוחים, כולל מול הציבור הטורקי, אף לנוכח המחלוקת הקשה בין המדינות.

אף שאין לישראל אינטרס בתפקיד מרכזי לאנקרה, אין לדעת אם ומתי יהיה צורך להסתייע בערוץ הטורקי, דווקא לנוכח מערכת היחסים הקרובה עם גורמים כמו חמאס ואולי גם איראן, כפי שעשתה וושינגטון לאחרונה סביב העימות הישראלי-איראני.

אף שאין לישראל אינטרס בתפקיד מרכזי לאנקרה, אין לדעת אם ומתי יהיה צורך להסתייע בערוץ הטורקי, דווקא לנוכח מערכת היחסים הקרובה עם גורמים כמו חמאס ואולי גם איראן

הזווית האמריקאית חשובה. ביקורו של ארדואן בוושינגטון, שתוכנן ל-9.5, נדחה וטרם נקבע מועד חלופי. לא ברור מה עומד מאחורי דחיית הביקור, אולם כידוע מערכת היחסים הטורקית-אמריקאית איננה סוגה בשושנים. אגב, ביקורו האחרון של ארדואן בבית הלבן היה ב-2019 בתקופת דונלד טראמפ.

לישראל מהלכים במסדרונות הפוליטיים בארה"ב, למרות מערכת היחסים המורכבת עם ממשל ביידן והמפלגה הדמוקרטית, וביכולתה להשתמש בה בשעת הצורך בהקשר הטורקי. המערך האזורי במזרח הים-התיכון, שנטווה בעשור האחרון, והיחסים ההדוקים עם יוון וקפריסין, ממלאים תפקיד חשוב בהקשר זה.

סוגיית הסחר וההחלטה הטורקית למנוע יצוא לישראל במספר נרחב של מוצרים, עלולה ליצור בעיות מבחינת ישראל, בעיקר בתחום הבנייה (קרוב ל-30 אחוז מהמלט מיובא מטורקיה, ו-11 אחוז מהפלסטיק והגומי). אולם, כך גם הפגיעה בצד הטורקי.

ככלל, על-פי נתונים שפורסמו בתקשורת הטורקית, היצוא הטורקי לחמש מדינות באזור – ישראל, מצרים, ירדן, סוריה ולבנון – ירד במהלך 2023 ובמהלך הרבע הראשון של 2024 – בקרוב לארבעה מיליארד דולר (!). זאת ועוד, הצעד הטורקי אמנם מאתגר, כאמור, את ישראל, אולם סביר שיגביר את חוסר האמון כלפיה, ולא יסייע לאנקרה לזכות בקשב רב יותר לשאיפתה למלא תפקיד מדיני נרחב יותר.

חשוב גם לזכור, שהביקורת כלפי ישראל סביב המלחמה בעזה אינה נחלת הממשלה וחוגי מפלגת ה-AKP בלבד, אף שמקרבה נשמעות נימות חריפות, בוטות ולעיתים אף אנטישמיות. גם בחוגי האופוזיציה והמפלגות החילוניות, קולות הביקורת חריפים.

הביקורת כלפי ישראל סביב המלחמה בעזה אינה נחלת הממשלה וחוגי מפלגת ה-AKP בלבד, חרף הנימות הבוטות ולעתים אנטישמיות מצדן. גם בחוגי האופוזיציה והמפלגות החילוניות קולות הביקורת חריפים

הזירה הטורקית מצטרפת ללא מעט זירות במערכת הבינלאומית שמציבות אתגר כבד משקל מבחינת ישראל, לנוכח המשבר ההומניטרי ברצועה (ולמרות הסיוע הרב שמוכנס כעת לעזה). בעיקר חוסר האמון העצום ביחס למדיניותה של ממשלת ישראל ב"יום שאחרי", והיעדר כל נכונות לתהליך מדיני כלשהו בערוץ הישראלי-פלסטיני.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/