גילי זיוון (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
גילי זיוון
עקורים

"אחרי האופוריה של החזרה הביתה, האדמה משמיעה את קול הכאב שנספג בה. אנחנו מתקשים להשריש את עצמנו בחזרה. למעשה, הנפש עדיין עקורה"

ד"ר גילי זיוון, בת 68 מקיבוץ סעד. נשואה, אם לחמישה, דוקטור לפילוסופיה יהודית, מלמדת במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים ובמרכז מנדל למנהיגות בנגב, ציירת. פונתה למלון בים המלח וחזרה לקיבוץ אחרי חצי שנה ● זה המונולוג שלה

יום שבת, שבעה באוקטובר

ביום שישי חגגנו את ערב שמחת תורה. אירחנו את אור ותהילה, בנותינו שגרות בסעד עם בני הזוג והילדים; ואת יגאל, הבן שלי, אשתו וארבעת בנותיהם שהגיעו מעין הנצי"ב.

שמחת תורה מהווה נקודת שיא בשנה עבור קבוצת נשים דתיות מסעד ואורחות מיישובים סמוכים. נשים שחיות במישורי הפמיניזם הדתי וקוראות בתורה. זו מסורת שקיימת כבר עשרים שנה, בהנחייתי. אנחנו מתפללות עם כל הקהילה ואז פונות ל"בית כנסת משלנו" מתוך אמונה שהשינוי הזה מבורך.

הלכתי לישון מתוך ידיעה שלמחרת אני צריכה לקום ולארגן דברים לקראת התפילה. לדאוג לעניינים טכניים – כמו מיחם מלא – ולעניינים רוחניים, כמו לבדוק שכל השיעורים מוכנים.

בשש וחצי התעוררנו לצבע אדום ובית רועד. מחלון הסלון שלנו אפשר לראות את קיבוץ כפר עזה, שנמצא במרחק 700 מטר מסעד. אחריו, בזווית מסוימת, אפשר לראות את פאתי עזה. שמענו טירוף של יריות והתארגנו לכניסה לממ"ד. אני זוכרת את עצמי אומרת, רגע, זה אומר שאין תפילה? המעבר מהתעלות רוחנית אל מתקפת ירי מאסיבית היה מאוד דרמטי.

שמענו טירוף של יריות והתארגנו לכניסה לממ"ד. אני זוכרת את עצמי אומרת, רגע, זה אומר שאין תפילה? המעבר מהתעלות רוחנית אל מתקפת ירי מאסיבית היה מאוד דרמטי

בגלל שאנחנו דתיים, אנחנו לא פותחים טלוויזיה בשבת – אבל מייד כשהתחילו הרעשים, הדלקנו טלפונים. לא רצינו להוסיף בהלה אז נכנסנו לממ"ד רק כשהיה צבע אדום ובגלל שהיה צפוף, ברגע שאפשר היה לצאת לנשום – יצאנו.

קיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)
קיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)

ואז התחילו לזרום הודעות בקבוצת הווטסאפ של "נשים עושות שלום" בנגב: יש אצלנו מחבלים! חברה מכפר עזה כתבה שאופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, נהרג. אבל ההודעה שהכי הקפיצה אותי הייתה של ויויאן סילבר ז"ל מקיבוץ בארי.

שלושה ימים קודם בילינו בים המלח במפגן של "נשים עושות שלום" ושל "נשות השמש" הפלסטיניות. היו שם קונסולים ממדינות שונות וקול קורא לפתור את הסכסוך בדרך אחרת. ואני נישאת על הדי המפגש, ואז ההודעה של ויויאן:

"פרצו את הדלת שלי. אני מסתתרת בארון בממ"ד. אם אשרוד, בפעם הבאה אני שומרת את הסכין הגדול בממ"ד. לא מאמינה שאני מסוגלת לכתוב ולשקשק".

מיד אחר כך הודעה נוספת: Don't call me.

ויויאן היא הדמות הכי שקולה והכי לא היסטרית. ההודעה שלה הייתה עבורי סימן שהעולם שהכרתי – התרסק. אני זוכרת שאמרתי ליגאל: זה סיפור היסטורי, כמו פרעות קישינב, לא יכול להיות שזו המציאות שלנו עכשיו.

ויויאן היא הדמות הכי שקולה והכי לא היסטרית. ההודעה שלה הייתה עבורי סימן שהעולם שהכרתי – התרסק. אני זוכרת שאמרתי ליגאל: זה סיפור היסטורי, כמו פרעות קישינב, לא יכול להיות שזו המציאות שלנו

הבנו שהעסק מטורף, הייתי נסערת. ג'ייקוב, החתן שלי, חבר בכיתת הכוננות של סעד, אמר לנו בשלב מסוים, אתם לא קולטים את גודל האירוע. תיכנסו לממ"ד ואל תצאו. אחר כך, בעזרת רכב משוריין, הוא הביא את אור והילדים הקטנים להיות איתנו.

ויויאן סילבר ז"ל (צילום: עמוד הפייסבוק של ויויאן סילבר, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
ויויאן סילבר ז"ל (צילום: עמוד הפייסבוק של ויויאן סילבר, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

לסעד הגיעו עשרות פצועים מפסטיבל הנובה. פתחתנו להם את השער, לא הייתה שום התלבטות. היו חברים שניצולים דפקו להם על הדלתות. כמה אחיות ורופא מהקיבוץ פתחו חמ"ל ונתנו טיפול ראשוני לפצועים.

במוצאי השבת, קיבלתי הודעות מכל הארץ מאנשים שדרשו בשלומנו. אחת ההודעות הגיעה מעמיתה מוסלמית שחיה בנצרת ששאלה לשלומי ועוד הודעה מרגשת מקולגה, פרופ' איימן אגברייה. אף אחד לא העז לכתוב לחברות בבארי או בכפר עזה.

קיבלתי הודעות מכל הארץ מאנשים שדרשו בשלומנו. אחת ההודעות הגיעה מעמיתה מוסלמית שחיה בנצרת ועוד הודעה מרגשת מקולגה, פרופ' איימן אגברייה. אף אחד לא העז לכתוב לחברות בבארי או בכפר עזה

הפינוי

ביום ראשון אחר הצהרים פינו את חברי סעד למלון בים המלח. לא רציתי להתפנות. הייתי בהכחשה. אמרתי, תנו לי לענות לכל ההודעות, תנו לי להתארגן, תנו לי לנקות את הבית, יש פה בלגן. אשליה של ניקוי לנפש. כאילו שאפשר לנקות את הזוועה.

נסענו לבת אחרת שגרה ביישוב כרמית וביום שלישי הגענו לים המלח. לתהילה יש ארבעה ילדים ובן הזוג שלה נקרא למילואים. אור עם שני ילדים ובן הזוג שלה נשאר בכיתת הכוננות.

מצאתי את עצמי סבתא במשרה מלאה ולמעשה, זה הציל אותי. בתוך הרעש והידיעות הנוראות, דווקא הילדים הביאו איזה איזון, למרות שלפעמים עשיתי הצגה – כי הדבר האחרון שעניין אותי זה להרכיב בלובי פאזל שמישהו תרם.

מיכל הרצוג (משמאל) עם מפוני העוטף השוהים במלון בים המלח, 13 באוקטובר 2023 (צילום: דוברות בית הנשיא)
מיכל הרצוג (משמאל) עם מפוני העוטף השוהים במלון בים המלח, 13 באוקטובר 2023 (צילום: דוברות בית הנשיא)

יענקוש בעלי, יליד סעד, חזר אחרי שלושה שבועות לשדות הגזר. הוא כבר יצא לפנסיה אבל שמע שדרושים מתנדבים לעבודה במפעל שאותו ניהל בעבר, וחזר לתת יד כפועל פשוט. אחרי שבועיים, חזרתי גם אני לעבוד. כל נסיעה למכון מנדל בירושלים ארכה שעתיים וחצי, אבל העבודה הרימה אותי.

זו הייתה תחילת שנת הלימודים ופתחנו תכנית חדשה בבאר שבע לבעלי תפקידים בכירים בנגב. איך תומכים באנשים במציאות שהתהפכה? לאף אחד אין ניסיון בזה. בנוסף, הצעתי לאחראית שלנו בקיבוץ להעביר שיעורי תנ"ך לגיל המבוגר במלון, כי אי אפשר לשבת כל היום מול החדשות. התחלתי ללמד סיפורי תנ"ך שמתעסקים בשכול ומוות.

למדנו את הסיפור על אהרן הכהן, שבלב חגיגות המשכן, תוך תיאור התרגשות עצומה בקהל ותחושה שהם נוגעים באלוהים – אש יורדת מהשמים והורגת אותם. וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן. איך להבין את השקט שלו?

למדנו את הסיפור על אהרן הכהן, שבלב חגיגות המשכן, תוך תיאור התרגשות עצומה בקהל ותחושה שהם נוגעים באלוהים – אש יורדת מהשמים והורגת אותם. וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן. איך להבין את השקט שלו?

בשיחה העלינו אפשריות שונות: חלקם אמרו שזהו שקט של מחאה כלפי אלוהים. חלק אחר אמר שזו השלמה, כלומר, מה יש לומר? חלקם אמרו, זה מצב שבו אין מילים, זו לא השלמה. כלומר, יש מוות שאין מולו מילים. המילים שלנו קטנות.

הדיון הזה נגע בחוויה שלנו. הלמידה בחברותא הייתה מחזקת. עצם הלמידה היה ניצחון הרוח במציאות נוראה.

גילי זיוון בכניסה לבית הכנסת "בית אהרן" בקיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)
גילי זיוון בכניסה לבית הכנסת "בית אהרן" בקיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)

החיים במלון

בהתחלה, היינו כ-800 חברים במלון. יחד מאוד אינטנסיבי. שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל, הכול רועש ואין כמעט פרטיות. דברים קטנים נעשו מורכבים. הרבה אומנים הגיעו להופיע ואיך אפשר לשמוח בתוך האבל, אבל לפעמים זה הדבר שאת הכי צריכה.

מעלית שעולה עד קומה תשע הופכת מיקרוקוסמוס: הילד שלוחץ על כל המספרים, האדם המבוגר שצריך לעצור באמצע, משפחות שעושות המון רעש, הנכדים שלך שעושים רעש לאחרים. כל זה דרש המון רוחב לב והכלה ובצד הקושי, היה חום אנושי.

מעלית שעולה עד קומה תשע הופכת מיקרוקוסמוס: הילד שלוחץ על כל המספרים, האדם המבוגר שצריך לעצור באמצע, משפחות שעושות המון רעש, הנכדים שלך שעושים רעש לאחרים. כל זה דרש המון רוחב לב והכלה

בלובי הציבו שולחן עם תמונות של שני בני משק שנרצחו – נבו ארד שנרצח בנובה, ודור רידר, שטיפל בילד עם צרכים מיוחדים בקיבוץ בארי ונהרג בהיתקלות עם מחבלים. לבית הספר שפתחנו במלון עבור הילדים, קראנו "דור נבו". המלון שבו גרנו – נקרא נבו.

אף אחד לא האמין שנהיה שם כל כך הרבה זמן. כשאמרו שזה יימשך שלושה חודשים חשבתי שבטח איזה פקיד זרק מספר כדי שלא יציקו לו. מה פתאום שלושה חודשים? אין מצב.

שלושה חודשים אחר כך הבנות שלי החליטו לעזוב את המלון ולחפש פתרונות אחרים. למרות כוחה של הקהילה, הן הרגישו שהמחיר המשפחתי קשה בגלל הצפיפות.

תהילה נשואה לבן קבוצת יבנה, אז שתי המשפחות נמצאות עכשיו שם ואני חושבת שזו החלטה אמיצה. הילדים חששו שלא יצליחו להשלים את הפערים בלימודים כי הם בקושי למדו והן צריכות להחזיק את כל החששות, של הילדים ושלהן עצמן.

כשהן עזבו אמרתי לעצמי, אם כך – אחזור לסעד. בין ינואר למרץ היו בקיבוץ עשרים משפחות. לפני חודש חזרו גם משפחות עם ילדים.

לקראת החזרה התקיימו הרבה דיונים. היו גישות לכאן ולכאן ובסופו של דבר התגבש רוב בעד חזרה. רוב שלא מחייב את הכלל. חמישים משפחות עדיין לא חזרו לסעד, כלומר חמישית מהקיבוץ. חלק יחזור בתום שנת הלימודים ויש גם מי שלא יחזרו וזה בסדר.

היו שאמרו שההחלמה שלנו תתחיל רק כשנחזור. היו שאמרו שחזרה, כמוה כהשלמה עם המציאות שלא השתנתה. ראש מועצה אזורית שדות נגב תמיר עידאן התנגד לחזרה. הוא אמר שחזרה תקשה עליו להפעיל לחץ על הממשלה.

היו שאמרו שההחלמה שלנו תתחיל רק כשנחזור. היו שאמרו שחזרה, כמוה כהשלמה עם המציאות שלא השתנתה. ראש המועצה האזורית התנגד לחזרה. הוא אמר שחזרה תקשה עליו להפעיל לחץ על הממשלה

רוב החברים חשבו שזה צעד שנותן חוסן לעצמנו ולאזור. כשאנחנו חוזרים ומתחילים להדליק אורות, אנחנו מתחזקים. אבל היו חברים שחששו לחזור וזה מאוד מורכב.

הכניסה לקיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)
הכניסה לקיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)

הילדים שחזרו לומדים בסעד. יש פה בית ספר אזורי שבו לומדים ילדים מסעד, עלומים, נתיבות, שדרות ומושב תקומה, שרובו עוד לא חזר. נעשו חיבורים בין כיתות וגנים ולמרות שעדיין יש אנדרלמוסיה, יש גם רגיעה מסוימת בזכות מערכות שעובדות. אור תחזור לקיבוץ במאי ותהילה, בסוף יוני. היום בן הזוג שלה התגייס שוב למילואים.

קיבוץ סעד בצל מלחמה

בהתחלה הייתי בהיי לחזור למיטה שלי. בפעם הראשונה שבה הכנתי אוכל במטבח, הרגשתי שחיתוך הירקות מחזיר את היד שלי אל תנועות שמזמן לא עשתה. התרגשתי מפריחת הלימון, כל דבר נחווה ראשוני. אבל ככל שעובר הזמן, נעשה לי קשה יותר כי המקום מבעבע כאב.

רציתי רק לחזור הביתה, אבל אני מרגישה מועקה ולא חשבתי שארגיש כך: קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. אדמה ספוגת צער שמתפשט כמו כתם דיו על בד.

רציתי רק לחזור הביתה, אבל אני מרגישה מועקה ולא חשבתי שארגיש כך: קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. אדמה ספוגת צער שמתפשט כמו כתם דיו על בד

ומה אם לא היה מגיע טנק? ומה אם היו מגיעים אלינו בשש וחצי בבוקר ולא בשתים עשרה וחצי בצהרים? המון מקריות הייתה. הם לא הספיקו לעבור את הכביש ביננו לבין כפר עזה ובינתיים הגיע אלינו צבא.

קשה לי עם אנשים שאומרים שנעשה לנו נס. בעיניי זו אמירה לא דתית שמוציאה אותי מדעתי. האם אנחנו זכאים לנס יותר מאחרים? חברי כפר עזה לא פחות יקרים מאיתנו.

חיילי צה"ל בהריסות כפר עזה, 15 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
חיילי צה"ל בהריסות כפר עזה, 15 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

האם השבת שמרה עלינו יותר מששמרנו עליה? שטויות. לקיבוץ הדתי עלומים חדרו מחבלים והתנהלו בו קרבות קשים ונרצחו עשרים ושלושה יקרים.

קשה לי עם אנשים שאומרים שנעשה לנו נס. בעיניי זו אמירה לא דתית שמוציאה אותי מדעתי. האם אנחנו זכאים לנס יותר מאחרים? חברי כפר עזה לא פחות יקרים מאיתנו

יש בך כעס על אלוהים?
מי שחוללו את מסע ההרג היו בני אדם. בני אדם אחרים ספגו את תוצאותיו. בני אדם הצילו אלה את אלה. אלוהים נתן לנו בחירה, האם להיות חיות אדם או להיות אנושיים. המקום שלי כאישה דתייה לא בא לידי ביטוי בשאלה איפה אלוהים היה, משום שמעשי אנשים חוללו את הזוועה.

יש בי כעס על הפרשנות בשם אלוהים. כל השפה הזאת, שנעשה לנו נס, שפת החשבונות של אלוהים – רחוקה ממני. כמה יהיר לחשוב שהוא עובד אצלנו.

מטריד אותי החיבור בין דת לבין לאומנות, כמו אצל מחבלי הנוח'בה שצעקו אללה אכבר כשבאו לרצוח בנו. גם בקצוות אצלנו יש תרבות דתית אלימה ולאומנית.

כל תפיסה פונדמנטליסטית לאומנית שמתירה לפגוע בבני אדם אחרים בשם ובחסות אלוהים, מעוורת ומסכנת את יכולת השיפוט המוסרי ואת היכולת לשמוע את קולו האמיתי כפי שאני תופסת אותו. כמו בצו הראשון במעלה: לא תרצח.

מימין: בית הכנסת הקטן של קיבוץ סעד אחרי שנפגע מטיל ששוגר מעזה. משמאל: נשות קיבוץ סעד קוראות במגילת פורים במועדון הקיבוץ, פברואר 2024 (צילום: באדיבות גילי זיוון)
מימין: בית הכנסת הקטן של קיבוץ סעד אחרי שנפגע מטיל ששוגר מעזה. משמאל: נשות קיבוץ סעד קוראות במגילת פורים במועדון הקיבוץ, פברואר 2024 (צילום: באדיבות גילי זיוון)

האם משהו בתפישת העולם שלך נשבר?
שום ערך לא השתנה מלבד ההבנה שהסיכוי להסכם, רחוק עשרות מונים ממה שחשבתי. אחרי שקראתי שוב את אמנת חמאס, הבנתי שאין סיכוי לשיח רציונלי עם אנשים שחיים על פי תפישת עולם פונדמנטליסטית רצחנית.

אני לא יכולה להגיד את אותו הדבר על הרשות הפלסטינית. תמיד אמרתי שאם רק יבוא מנהיג ויושיט יד לשלום, יהיה פה שפע. הרי אנחנו אסם תבואה שיכולה להישלח אל העולם דרך נמל עזה. אבל התפכחתי מהאשליה שהם יכולים להיות פרטנרים.

תמיד אמרתי שאם רק יבוא מנהיג ויושיט יד לשלום, יהיה פה שפע. הרי אנחנו אסם תבואה שיכולה להישלח אל העולם דרך נמל עזה. אבל התפכחתי מהאשליה שהם יכולים להיות פרטנרים

כשהיו סבבים של ירי על העוטף עוד יכולתי לראות בהם, איכשהו, "לוחמי חירות". ראיתי את הילדים שסובלים על לא עוול בכפם ואת הנשים שרוצות לקיים איתנו קשרי ידידות, אבל לא הערכתי נכון עד כמה הכול שיטתי ומוטמע באמצעות חינוך.

יש בי חמלה כלפי הילדים והנשים אבל אני מודה שהלב שלי עסוק היום בעיקר בכאב של חבריי וחברותיי, למרות שאני יודעת שגם אנחנו עושים עוולות.

הדעות שלי לא השתנו ואני מקווה שזמן אחר וחינוך אחר יביאו איתם גם הבנה אחרת: הם לא ייעלמו. גם אנחנו לא נעלם. זו המציאות ועלינו להשלים איתה, כמו בסוגיית שניים אוחזין בטלית – "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי." אומרת המשנה: שיחלוקו. אין לי ספק שבסוף נחלוק, אבל הסוף הזה – אני מאוד פסימית לגביו.

גילי זיוון ופעילת שלום מעכו, בצעדה של "נשים עושות שלום" ו"נשות השמש הפלסטיניות" בים המלח, שלושה ימים לפני הטבח בשבעה באוקטובר 2023 (צילום: באדיבות גילי זיוון)
גילי זיוון ופעילת שלום מעכו, בצעדה של "נשים עושות שלום" ו"נשות השמש הפלסטיניות" בים המלח, שלושה ימים לפני הטבח בשבעה באוקטובר 2023 (צילום: באדיבות גילי זיוון)

מה את מרגישה ביחס למה שקורה עכשיו בארץ?
התפקיד של המדינה הוא להגן על אזרחיה. קשה לנו להתרומם כי אין לנו אמון בהנהגה וברור לי שזה חלק גדול מהכובד שמלווה אותנו עכשיו. והוא לא ייחודי לתושבי העוטף.

אחרי האופוריה המסוימת של החזרה הביתה, האדמה משמיעה את קול הכאב שנספג בה. העקירה מהבית טלטלה את הגוף, הנפש והמשפחה. אנחנו מתקשים להשריש את עצמנו בחזרה. הקרקע לא יציבה ועדיין נשמעים פה קולות מלחמה. למעשה, הנפש עדיין עקורה.

אל כל אלה מתווספות עוגמת הנפש והחרפה. החרפה הגדולה ביותר היא אנשים שלא לקחו אחריות. בכל פעם שאנחנו נפגשים עם אנשי הפיקוד, הם קודם כל אומרים: פישלנו, לא היינו שם כדי להגן, נעשה הכול כדי שמה שקרה לא יישנה. איש מחברי הממשלה לא לקח אחריות וזה נורא.

החרפה הגדולה ביותר היא אנשים שלא לקחו אחריות. בכל פעם שאנחנו נפגשים עם אנשי הפיקוד, הם קודם כל אומרים: פישלנו, נעשה הכול כדי שמה שקרה לא יישנה. איש מחברי הממשלה לא לקח אחריות וזה נורא

לא אחדש דבר אם אומר שבנימין נתניהו לא ראוי לכהן כראש ממשלה. כמעט מובן מאליו לומר שאני לא סומכת על שיקול הדעת שלו, עוד לפני שבעה באוקטובר – אז הייתי בין המפגינים למען הדמוקרטיה.

את הבגידה, הנטישה וההפקרה אנחנו ממשיכים להרגיש בכל יום. הלוואי שמישהו מהם היה מישיר מבט לניצולים ואומר, ביום שהכול ייגמר – נקום ונלך הביתה.

גילי זיוון בביתה בקיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)
גילי זיוון בביתה בקיבוץ סעד, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)

האם את אופטימית?
זאת שאלה קשה. אני לא יודעת מה לענות לך וזה לא אופייני לאישה כמוני, שתמיד הואשמה באופטימיות יתרה. כשאני מסתכלת על האנשים ועל העם שלנו אני מאמינה שיש בנו הכוחות לצמוח, אבל אני עוד לא רואה את זה קורה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
6
יש הרבה התנשאות בכתבה, מכילה את אנשי הרשות שהעומד בראשה כתב דוקטורט על הכחשת השואה אבל את נתניהו לא מכילה...? אם היא מחפשת אשמים שתחפש בכל הצמרת הביטחונית מהשבכ שראשיה שונאים ומתנכלים ל... המשך קריאה

יש הרבה התנשאות בכתבה, מכילה את אנשי הרשות שהעומד בראשה כתב דוקטורט על הכחשת השואה אבל את נתניהו לא מכילה…? אם היא מחפשת אשמים שתחפש בכל הצמרת הביטחונית מהשבכ שראשיה שונאים ומתנכלים לביבי ועד הדרג הצבאי שעשה דברים חמורים אחרי גבו. ניסים היו חלק בלתי נפרד מקיום העם היהודי בעבר בהווה וגם בעתיד, מי שמתכחש לנס שנעשה לו לוקה בחוסר אמונה תמימה וכפיות טובה, נס לא מגיע על חשבון מישהו אחר. ואולי עליה נאמר אין בעל הנס מכיר בניסו. גם היא וחבריה הקפלניסטים שניסו לעשות מהפכה באופן אלים מכוער ולא דמוקרטי צריכים לקחת אחריות ואת הדרבון שהם נתנו למחבלים לא אני אמרתי. מי שרוצה לשנות שילך לקלפי כל דרך אחרת פסולה כמובן לדמוקרטים שבנינו בקיצור השמאל לא השתנה אלא מושיט את הלחי השניה ממשיך בשנאה תהומית כלפי מי שחושב אחרת במיוחד אם הוא יהודי- עצוב!

עוד 2,080 מילים ו-6 תגובות
סגירה