מאז אותו יום מסויט ואפל, ה-7 באוקטובר, קשה להתעניין ביצירה כלשהי שאינה מתקשרת לשבת השחורה ולמלחמה המתמשכת. גילויים של אסקפיזם נדחים על הסף, לעתים אף מתלווה להם גינוי. וכך, למשל, אסף נבו מוקיע ברשימה בוואלה אלבום פופ חדש – "להרים" – של סטטיק, הזמר לירז רוסו.

כותרת רשימתו של נבו: "בזמן שכולם פה מתים, פצועים או בוכים, סטטיק מציג רמה חדשה של ניתוק". אסף נבו מגנה את המסר שהאלבום משדר לטענתו לילדים: "עזבו אתכם מהקשקושים על חללים, חטופים, באנו ליהנות מהחיים ולשכוח מכל הצרות".

לשיטתו, הרעיון להשאיר את האלבום סטרילי מכל הגיהינום שבחוץ, מעיד ש"סטטיק הוא חתול שמלקק את עצמו", שכוכב העל של הפופ הישראלי מתנער מכל מחויבות לאקטואליה, וכי אם הוא היה פוליטיקאי כבר היו מפגינים ליד ביתו. אסקפיזם שכזה, לדעת נבו, ראוי לגינוי.

לטענת נבו, השארת האלבום של סטטיק סטרילי מכל הגיהינום שבחוץ, מעידה ש"סטטיק הוא חתול שמלקק את עצמו", וכי אם היה פוליטיקאי כבר היו מפגינים ליד ביתו. אסקפיזם שכזה, לדעת נבו, ראוי לגינוי

אבל מה רע בקצת אסקפיזם בתוך החושך הגדול? ובייחוד כשמדובר בילדים? כאילו מישהו יכול באמת לברוח מטראומת השבת השחורה. "אין הרבה סיבות לשמוח. בא יותר לבכות", כתבה נעמי שמר בשיר "מה שלומך אחות", אבל השאירה פתח גם לרגעי אור: "יד נעלמה כונסת גם את פירורי החסד, גם את המכות".

*  *  *

כמעט בכל ביטוי ובכל תופעה אפשר למצוא עכשיו קשר ל-7 באוקטובר, למלחמה המתמשכת, למצוקת המפונים, לחטופים, גם להתנהלות מנהיגים שמרתיחה את הדם.

וכך למשל הרלוונטיות שמצא בלוגר קיבוצניק בסיפור זעיר על עציץ אדניות שהתייבש עקב הזנחה. הוא הזכיר לו את הרשלנות וההזנחה שהובילו לקטסטרופה הגדולה.

שירים ישנים נושנים אף הם נטענו ברלוונטיות. כגון השיר "שובה אלי" שחיברו עמוס אטינגר ויוסף הדר. השיר כבש את שידורי "קול ישראל" דאז ב-1960. מאז ה-7 באוקטובר הוא היה למען פסקול הקורא להחזרת החטופים.

ויש גם מי שדוחים על הסף כל ביטוי אמנותי שאין בו הד ישיר ובוטה לאקטואליה. כגון אותו עיתונאי שביטל דיווח על תערוכה של אמן נחשב לאחר שהובהר לו כי בתצוגה אין התייחסות ישירה לאירועי החודשים האחרונים. או מבקר טלוויזיה מבריק בדרך כלל שאיבד כנראה את הראש עקב חיפושי רלוונטיות. הוא עשה אנלוגיה מופרכת בין סדרות דרמה ישראליות שאינן משכילות, לטענתו, לעשות קלוז'ר – סגירת מעגל – בפרק האחרון – לבין היעדר היכולת לסגור כמתבקש את המלחמה בעזה.

אבל מה רע בקצת אסקפיזם? "אין הרבה סיבות לשמוח. בא יותר לבכות", כתבה נעמי שמר בשיר "מה שלומך אחות", אבל השאירה פתח גם לרגעי אור: "יד נעלמה כונסת גם את פירורי החסד, גם את המכות"

*  *  *

ויש כמובן גילויים יפים של רלוונטיות. איך ציינו את ליל-הסדר 2024 אנשי קהילת בארי ששרדו את התופת? הם נאספו בכיכר החטופים בתל-אביב. ענבל אלון מבארי, שהייתה בצוות המארגן, סיפרה בתוכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" על קטעים שהורדו הפעם מנוסח ההגדה הקיבוצי המסורתי ועל קטעים רלוונטיים שהוכנסו לנוסח העכשווי.

למשל שיר של המשורר מבארי אנדד אלדן, תיכף בן מאה.

בדברי הפרידה שלה מצטטת חיות מספר השירים של אנדד אלדן, איש קיבוץ בארי. מלים שמקבלות היום משמעות מצמררת: pic.twitter.com/pyBVd3uzvj

— ברוך קרא (@baruchikra) October 16, 2023

ואת ה"חד-גדיא" המוכר המיר נוסח החד-גדיא הפציפיסטי שחיברה ושרה חוה אלברשטין בעיצומן של האינתיפאדה הראשונה והמלחמה המתמשכת בלבנון. וכך היא כתבה:

"הלילה הזה יש לי עוד שאלה. עד מתי יימשך מעגל האימה: רודף הוא נרדף: מכה הוא מוכה – מתי ייגמר הטירוף הזה. הייתי פעם כבש וגדי שליו – היום אני נמר וזאב טורף: הייתי כבר יונה והייתי צבי – היום איני יודע מי אני".

*  *  *

ואפשר למצוא כמובן תובנות רלוונטיות ביצירות הגות וספרות, חלקן אף עתיקות, שנכתבו בזמנים ובמקומות אחרים. בימים אלה מציינים אצלנו 100 שנים להולדתו של יהודה עמיחי. אני חוזרת ומצטטת שיר עוצמתי שלו שנהייה עכשיו רלוונטי במיוחד:

"עכשיו כשהמים לוחצים בעוז
על קירות הסכרים,
עכשיו כשהחסידות הלבנות, השבות
נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,
שוב נחוש עד כמה חזקות הצלעות,
וכמה אמיץ האוויר החם בתוך הריאות,
וכמה העזה נחוצה כדי לאהוב בשפלה הגלויה,
כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,
וכמה אהבה דרושה
למלא את הכלים הריקים
ואת השעונים שהמשיכו למנות זמן,
וכמה נשימה,
סופה של נשימה,
לשיר את שיר האביב הקטן".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.