שנה אחרי הקמתה של המחאה למען הדמוקרטיה הישראלית, ניסיון המהפכה המשפטית והחורבן ששניהם הותירו, מחזקים שבעתיים את ההבנה של עד כמה חשוב המחנה הליברלי בישראל ועד כמה מסוכנת הממשלה הנוכחית לעתיד עם ישראל.

אם למישהו היה ספק כי האנשים שיצאו לרחובות ולצמתים לעמוד נגד ממשלת החורבן צדקו, הרי שהאירועים הטרגיים של החודשים מאז השבעה באוקטובר מוכיחים מעבר לכל ספק את צדקת דרכם.

אם למישהו היה ספק כי האנשים שיצאו לרחובות ולצמתים לעמוד נגד ממשלת החורבן צדקו, הרי שהאירועים הטרגיים של החודשים מאז השבעה באוקטובר מוכיחים מעבר לכל ספק את צדקת דרכם

עם כל זאת, בכדי שתנועת המחאה תנצח וכדי שעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יובטח, אסור שהמחנה הליברלי ותנועת המחאה יגבילו את עצמם לשבטיות ולגבולות הדמוגרפיים שמאפיינים את ההרס שבתנועת החורבן. אם תנועת המחאה רוצה להצליח בעיצוב ושימור דמותה של מדינת ישראל בטווח הארוך, היא צריכה להיות תנועה שמבוססת על רעיונות ומזמינה כל אזרח ישראלי להיות חלק ממנה.

היום כולם יודעים עד כמה מצליחה והרסנית דרכו הפלגנית של בנימין נתניהו הייתה בעשורים האחרונים. מארתור פינקלשטיין ו"נתניהו טוב ליהודים", "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" ועד "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", נתניהו האשכנזי אוכל השרימפס ידע היטב איך לנצל את העדתיות שהמזרח התיכון נוטה אליה. בכך הפך את החרדים, הרבה מהדתיים ורבים מעדות המזרח – לבעלי ברית ברזל שלו בצורה שמשמרת את השליטה שלו בישראל. המגזריות והשבטיות גוברים על הכל, וכמו במזרח התיכון של סוריה, לבנון ואיראן – גם בישראל המגזריות והשבטיות על חשבון טובת הכלל הם הקובעים את סדר היום.

ראינו את זה בתקציב המזעזע שעבר בשעת מלחמה ופגע בעקורים, בחיילי המילואים, בבעלי העסקים שנסגרו במספרים כה רבים, ובצרכי הביטחון של ישראל בשעת מלחמה. ראינו את זה בערב השבעה באוקטובר כאשר אוגדה של צה"ל הועברה מהעוטף לאזור חווארה לדרישת חברי כנסת עם דרישות מגזריות.

כשמגזריות ושבטיות נהיים אינטרסים ראשונים במעלה, קורים שני דברים סותרים:

1. הכלל כולו, כולל המגזר המתועדף, סובל קשות.
2. עם כל החורבן וההרס, אנשים לא מוכנים לנטוש את המגזריות, הדמוגרפיה, ואת השבט שלהם.

מארתור פינקלשטיין ו"נתניהו טוב ליהודים", "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" ועד "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", נתניהו האשכנזי אוכל השרימפס ידע היטב איך לנצל את העדתיות שהמזרח התיכון נוטה אליה

כדי לנצח, תנועת המחאה חייבת למוסס את המגזריות הזו, ולעשות מעל ומעבר כדי לכלול בה את כל חלקי העם.

מתוך ההבנה של סכנות ההפיכה המשטרית וממשלת החורבן, הצטרפתי בשנה האחרונה לתנועת המחאה, למרות ההבדלים המגזריים. כשהגעתי והשתתפתי, הן בהפגנות והן בפורומים השונים, רוב הפעמים הייתי חובש הכיפה היחיד, וודאי שחובש הכיפה השחורה היחיד. עשיתי זאת גם במחיר אישי, כשאנשים מהמגזר שגדלתי בו ושאני חי בו – דתי ואף חרדי, ימני ומסורתי – הרימו גבה ואף כעסו מאוד על החלטה זו שלי.

בהפגנות ובפעילות פגשתי אנשים נהדרים כמו שני גרנות ועומר לובטון בניו יורק אשר מפעילותם למען המחאה ועד לעבודה שלהם יומם ולילה למען החטופים ומשפחותיהם – בונים גשרים וקואליציות עם יהודים מכל רקע שיש. מרבני בית כנסת אורתודוקסיים ועד הרבנים והפעילים הכי פרוגרסיביים שיש, מכל סוג ושיוך, והכל למען עתיד ישראל.

מצד שני כן יש כאלו שמרימים גבה, שמסתכלים בחשדנות ובחוסר אמון, ולא קונים שיכול להיות מישהו דתי עם שיוך שונה, שרואה את עצמו כחלק מהמחאה למען עתידה הדמוקרטי והליברלי של מדינת ישראל.

עד כאן הסיפור הוא אנקדוטלי ואישי, אבל כשרואים את האנשים המדהימים בקפלן ובכל רחבי הארץ – אי אפשר שלא לחשוב על הצורך להעביר את המסר של המחנה הדמוקרטי גם לאנשים דתיים ואף חרדים. אסור שהתנועה שעליה עומד עתידה של מדינת ישראל תגביל את עצמה לציבור החילוני בלבד.

מתוך הבנת סכנות ההפיכה המשטרית וממשלת החורבן, הצטרפתי לתנועת המחאה, למרות ההבדלים המגזריים. בהפגנות ובפורומים השונים, לרוב הייתי חובש הכיפה היחיד, וודאי שחובש הכיפה השחורה היחיד

אם מסתכלים על הנעשה בפוליטיקה האמריקאית על כל גחמותיה ומגרעותיה, ישנה מגמה אחת שאי אפשר שלא להתפעל ממנה: היכולת של שתי המפלגות הגדולות – הדמוקרטים והרפובליקאים – להמציא את עצמם מחדש. לנסות לרכוש את ליבם של ציבורים, שבעבר היו נחשבים חבל נחלתם הבטוח של חברי המפלגה הנגדית. מהיכולת של המפלגה הרפובליקאית לפנות לבוחרים דוברי ספרדית ומיעוטים שאינם לבנים, ועד ההבנה של המפלגה הדמוקרטית שאם אוהיו ופלורידה כבר לא יפלו לידיהם, יש את אריזונה, פנסילבניה ומישיגן, שכן יכולות, אין ציבור שהמפלגות האלו לא ינסו לפנות אליו.

אחד האלמנטים המוצלחים ביותר בקמפיין של הנשיא ברק אובמה ב-2008 היה היכולת שלו לפנות לאנשים דתיים שהם בדרך כלל שמרנים יותר. החל מציטוטים תכופים מהתנ"ך וספרי דת ועד לביקורים בכנסיות והקמת Rabbis for Obama. דוד אקסלרוד, יועצו הפוליטי, עשה עבודה נהדרת ובנה קואליציות רחבות עם קבוצות דתיות שונות.

גם אם זה רק בשביל הנראות או מתקווה שזה יתממש, הדמוקרטים והרפובליקאים מעודדים קבוצות ייחודיות להראות שגם קבוצות שנחשבות מעבר לבייס שלהם – תומכות בהם. כל מיעוט, אידיאולוגיה, וקבוצה מסודרת הם יעד להשגה. ובמשחק הפוליטי שבו ניצחון הוא שם המשחק, אין שום קבוצה שמוותרים עליה מראש.

הניגוד שבין זה לחוסר הנראות של הציבור החרדי והדתי לאומי בהיבטים רבים של המחאה והתנועה למען ישראל ליברלית, לבין הדיבור על הצורך בעליונות השוויון והדמוקרטיה קשה לתפיסה.

גם אם זה רק בשביל הנראות או מתקווה שזה יתממש, הדמוקרטים והרפובליקאים מעודדים קבוצות ייחודיות להראות שגם קבוצות שנחשבות מעבר לבייס שלהם – תומכות בהם

יהיו מי שיגידו שהייאוש הזה מגיע ממקום פרקטי. אם זה ענייני דת ומדינה, גיוס חרדים, התנחלויות ועוד שלל נושאים – יהיו מי שיגידו שאין מקום לחיבור דתיים, חרדים, והימין המסורתי לקבוצות המחאה, שבדרך כלל מגיעות מהצד השני של הספקטרום האידיאולוגי. אסטרטגיה זו משאירה את המחנה הליברלי במקום מאוד לא סימטרי ונותנת למחריבי ישראל ניצחון דמוגרפי ענק. לא ייתכן שיש צד אחד שיכול לפנות לכל ציבור בוחרים, ויש צד שני שנמנע מראש.

המציאות היא כזו שבה איתמר בן גביר מוציא קמפיין בערבית ומבקר בערים ערביות, והמחנה הליברלי לא יכול לעשות קמפיין בערים כמו אלעד, בני ברק, וקריית ספר. אם זה נכון ברמה העקרונית, הרי שברמה הדמוגרפית, שבה הציבור החרדי והחרדל"י גדל בצורה מהירה יותר מהמחנה הליברלי, יש דחיפות משנה ביצירת גשרים ופתיחת ערוצים למען ישראל דמוקרטית וליברלית בלבבות הבוחרים הדתיים והחרדים בישראל.

מה שנכון במישור הדמוגרפי, נכון גם באופן שבו כל צד מנסה לנצח במגרש הרעיוני. בעוד המחנה שאינו ליברלי יכול לתקשר עם הבייס הדתי והחרדי באמצעות מסרים מודפסים, ספרונים, פשקווילים ועוד מסרים שמגיעים רק למחנה שאליו הם מיועדים – הרי שכל מפלגה חרדית עושה גם את המיטב לפנות אל לב הציבור הליברלי יותר באמצעים דיגיטליים, הרשתות החברתיות, סרטונים ועוד.

המחנה הליברלי לעומת זאת, אינו יכול לפנות אלא לציבור שמשתמש במחשבים וטלפונים חכמים. הקרב במישור המודפס והמסורתי יותר, או זה שמשתמש בשפה מסורתית יותר ננטש לחלוטין ולכן ברור שהקרב אבוד.

אסטרטגיית אי החיבור למחנה הדתי והחרדי, משאירה את המחנה הליברלי במקום מאוד לא סימטרי ונותנת למחריבי ישראל ניצחון דמוגרפי ענק. לא ייתכן שצד אחד יכול לפנות לכל ציבור בוחרים, וצד שני נמנע מראש

הרעיון של דמוקרטיה ומחאה טומן בחובו את השאיפה המדהימה, שכבני אדם ננטוש את החמולות, המיליציות, השבטים, והעדות, ששולט בצורה כל כך הרסנית במזרח התיכון – ונתייחס לכל אחד ואחת באופן שווה. הרעיון הליברלי דורש הגנה על הזכויות של כל אדם באשר הוא, גם כאשר אני לא מסכים איתו.

העתיד הדמוגרפי של מדינת ישראל לא יכול להיות נתון לנטיות שבטיות ודמוגרפיות. הוא מחייב מדינה ועם שמחוייבים לכל אחת ואחד באופן שווה, גם אם הם לא נראים או חושבים כמונו.

זה רעיון שיהודים מהקהילות היהודיות החרדיות ביותר שיש בעולם נהנים ממנו אלפי שנים – חיה ותן לחיות. גם אם אנחנו לא מסכימים אחד עם השנייה, אנחנו נחיה בשלום. אם המחנה הליברלי רוצה להבטיח את עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית, הרי שהדרך לשם עוברת במציאת השביל אל לבבות של שבטים אחרים, ציבורים אחרים, ובמיוחד המגזרים הדתיים והחרדים.

הרב אלחנן פופקו הוא רב, מחנך, איש ציבור, וסופר בארה"ב. דור אחד עשרה למשפחת רבנים. בעל תואר ראשון לפסיכולוגיה, תואר שני בחינוך וסמיכה לרבנות ולדיינות. פרסם מאות מאמרים וארבעה ספרים בשלש שפות. פרסם מאמרים בתחומין, כיפה, סרוגים, מקור ראשון, ערוץ שבע ועוד.