כשבעה חודשים עברו מאז שהאחים והאחיות שלנו בשבי. חג החירות חלף ללא חירותם, ובקרוב יצוין יום העצמאות, כנראה בלעדיהם, ואין אור בקצה המנהרה. בזמן שהם נמקים בשבי, משהו בנו נמק. יש קשר ישיר בין החוסן הנפשי של כל אחד מאתנו לבין המצב הביטחוני והימצאותם של החטופים בשבי כבר חצי שנה.

הבית, שאמור להיות מקום המקלט הרגשי והפיזי שלנו, הוא כבר לא מקום מוגן. מחבלים עלולים לפרוץ אליו ולחטוף אותנו ממנו. מאז פרוץ המלחמה רבים מאתנו סובלים מחרדות, מגיפים את התריסים וחולמים חלומות רעים.

טלי כלפא היא עובדת סוציאלית קהילתית במחלקה לשירותים חברתיים וקהילתיים בעירייה במרכז הארץ. היום מנהלת מרכז שי"ל בעוצמה, מרכז למיצוי זכויות והתנהלות כלכלית. לפני כן, ליווי קבוצות מנהיגות ושיתוף ציבור באמצעות פעילים קהילתיים לטובת פיתוח שירותים ומענים בשיתוף הפעילים בהתאם לצרכים שעולים מהקהילה.

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק משתנה – וזה לא היה בפרלמנט, לא בבית הלבן ולא ברחובות. זה היה בתמונה אחת מהשבעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים.

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.

לאחרונה, במסגרת "מועדון הסרטים" של "יד ושם", צפיתי ב"גבלס והפיהרר" (Führer und Verführer) העוסק ביוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. הסרט אינטנסיבי, מצמרר, מזעזע ומפחיד. רואים שם כמה היטלר חפץ במלחמה, וכמה שיותר ממנה. לצדו, עמד גבלס, ששאף יותר מכל לרצות את היטלר – מגלומן בפני עצמו וכן תועמלן מבריק.

גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.