כשבעה חודשים עברו מאז שהאחים והאחיות שלנו בשבי. חג החירות חלף ללא חירותם, ובקרוב יצוין יום העצמאות, כנראה בלעדיהם, ואין אור בקצה המנהרה. בזמן שהם נמקים בשבי, משהו בנו נמק. יש קשר ישיר בין החוסן הנפשי של כל אחד מאתנו לבין המצב הביטחוני והימצאותם של החטופים בשבי כבר חצי שנה.
הבית, שאמור להיות מקום המקלט הרגשי והפיזי שלנו, הוא כבר לא מקום מוגן. מחבלים עלולים לפרוץ אליו ולחטוף אותנו ממנו. מאז פרוץ המלחמה רבים מאתנו סובלים מחרדות, מגיפים את התריסים וחולמים חלומות רעים.
הבית, שאמור להיות מקום המקלט הרגשי והפיזי שלנו, כבר לא מקום מוגן. מחבלים עלולים לפרוץ אליו ולחטוף אותנו. מאז פרוץ המלחמה רבים מאתנו סובלים מחרדות, מגיפים את התריסים וחולמים חלומות רעים
האמון במדינה שתפקידה להגן עלינו נפגע. כל יום שעובר כשיש עדיין חטופים בשבי – מרחיק את היכולת לשקם את האמון, והשאלות הקשות כלפי המדינה מתעצמות. מצב הרוח ירוד, אנשים מתקשים לחזור לשגרה ואלו שחוזרים לשגרה מלאים ברגשות אשם על כך.
הקשר בין החוסן הנפשי שלנו לבין המצב הלאומי אינו מובן מאליו. זאת בפרט בעולם המערבי, שמקדש את האינדיווידואליזם. מה הקשר לכאורה ביני לבין החטוף מניר עוז שמתגורר מאות קילומטרים ממני? אך המציאות בישראל מוכיחה שליבנו אחד.
בטיפול סוציאלי אי אפשר להפריד בין האדם הפרטי לבין הקולקטיב, הקהילה. תוכנית השיקום של הפרט נבנית בעזרת משאבי הקהילה. חלקם משאבים מוסדיים או חצי מוסדיים כמו גמ"חים ועמותות, וחלקם משאבים שאנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו – כמו החברה שעוזרת לשמור על הילדים, השכנה שבאה להפיג את בדידותו של הקשיש.
כשהבעלים היו עדיין במילואים, גיסתי ואני היינו מתכתבות מדי לילה ודואגות אחת לשלום השנייה עד שהיינו נרדמות. הסולידריות והעזרה ההדדית הינם חלק בלתי נפרד מהשיקום. התחושה שאני לא לבד יש לה יכולת לרפא.
משפחות החטופים זקוקות עכשיו לסולידריות שלנו. ודאי מעל לכל ספק שהאחריות להשבת החטופים הינה של המדינה. ואנחנו מפצירים בכל הגורמים המדיניים והצבאיים בארץ ובעולם למצוא את הפתרון להשיב את החטופים כמה שיותר מהר הביתה.
יחד עם זאת, גם לנו יש אחריות לשלום החטופים. האחריות של כל אחד מאתנו הינה לדאוג שהחטופים יחזרו הביתה לחברה בריאה. לחברה שבה המשפחות שמחכות ומצפות – לא מרגישות עזובות ונטושות. שלא נפסיק לחבק אותן לרגע ונעשה כל שביכולנו לעזור להן.
גם לנו יש אחריות לשלום החטופים. האחריות של כל אחד מאתנו הינה לדאוג שהחטופים יחזרו הביתה לחברה בריאה. לחברה שבה המשפחות שמחכות ומצפות – לא מרגישות עזובות ונטושות
ישנן עדויות של פדויים, המספרים שחמאס מפעיל לוחמה פסיכולוגית ומשמיע לשבויים רדיו. מחובתנו לשמור על שיח רגיש, ובכל שיחה, אפילו היא שיחת סלון בין חברים, לדמיין שיש שבוי ששומע אותנו. לא לתת יד לשיח אלים שמדרדר אותנו להאשמות ומחנאות.
מחובתנו לזכור ולהזכיר את החטופים בכל הזדמנות, ברשתות החברתיות, במיצג בעבודה, בתפילות בבית הכנסת, במכתבים לארגוני סיוע בינלאומיים ולמדינות. לתת למחשבות ולדאגות שלנו ביטוי כזה שהחטוף ומשפחתו יוכלו לשמוע. כל ישראלי וישראלית חייבים לראות עצמם כאילו הם שבויים בעזה.
טלי כלפא היא עובדת סוציאלית קהילתית במחלקה לשירותים חברתיים וקהילתיים בעירייה במרכז הארץ. היום מנהלת מרכז שי"ל בעוצמה, מרכז למיצוי זכויות והתנהלות כלכלית. לפני כן, ליווי קבוצות מנהיגות ושיתוף ציבור באמצעות פעילים קהילתיים לטובת פיתוח שירותים ומענים בשיתוף הפעילים בהתאם לצרכים שעולים מהקהילה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל מילה פגז.
הלוואי שהאחדות תהיה השטיח שעליו יבואו החטופים הביתה. ושנזכה לראות את חמאס מושמד ואת החלום להשמיד את המדינה נעלם.
וג'ולי, המגיבה הקודמת, תקראי שוב. אין בפוסט הזה שום אמירה על ויתורים.
עוד כותבת הזויה. מישהו לא רוצה לשחרר את החטופים? מישהו לא רוצה שהחטופים יחזרו? התנאים של החמאס יגרמו לכך שחזרת החטופים תגרום בשנים הקרובות למות אלפי ישראלים כתוצאה משחרור אלפי מחבלים והפסקת אש קבועה שתגרום לחמאס להתעצם. מה יעזור להפעיל לחץ על ממשלת ישראל?