לחלק מהאוכלוסייה החרדית יש תירוץ קבוע בנוגע לטקסי האבלות בימי הזיכרון – "מנהג הגויים", אבל השטריימל הוא לא כמנהג גויים? לחלק מהאוכלוסייה הערבית יש תירוץ אחר – זו בעיה של היהודים. הגיע הזמן שהחברה שלנו תפסיק לקבל את הביזוי ההמוני של האנשים שנפלו למעננו.

*  *  *

בואו נדמיין רגע יחד. אתם נמצאים במדינה זרה כתיירים, ואחד מימי הטיול שלכם נופל במקרה על יום אבל לאומי במדינה שבה אתם מבקרים. כחלק מיום האבל האזרחים עומדים דקה דומיה. מה אתם עושים? ממשיכים לנסוע ברכב כרגיל? מתעלמים מכולם ופשוט ממשיכים ללכת באדישות ברחוב? כנראה שלא. סביר להניח שהייתם יושבים דקה בצד, מתוך כבוד למקום ולאנשיו, ואחרי דקה הייתם חוזרים לעיסוקיכם.

בואו נדמיין רגע יחד. אתם נמצאים במדינה זרה כתיירים, ואחד מימי הטיול שלכם נופל במקרה על יום אבל לאומי במדינה שבה אתם מבקרים. כחלק מיום האבל האזרחים עומדים דקה דומיה. מה אתם עושים?

בשנה שעברה, במקרה הייתי ביום הזיכרון באוניברסיטת חיפה ועמדתי עם מספר אנשים בצפירה. אבל רבים אחרים לא רק שלא עמדו וכיבדו את שאר הנוכחים, אלא התעלמו מהצפירה במופגן, המשיכו ללכת ולצחוק בקול רם ואף להשמיע מוזיקה. לצערי מתברר שזה מחזה די רגיל במקומות ואתרים שונים ביום הזיכרון. כל כך רגיל, עד שלמדנו לקבל אותו ושכחנו עד כמה הוא גס ומכוער.

ראוי לציין שישנם רבים מקרב הערבים והחרדים המתונים שמכבדים את הצפירה ואת יום הזיכרון או לפחות מכבדים את האחר. מנגד, כולנו מכירים את ההתרסה במראה המכוניות שנהגיהן ממשיכים לנסוע כשאנחנו עומדים בצפירה לצד הדרך, או את אותם אזרחים שממשיכים ללכת ולדבר בטלפון.

לחלק מהאוכלוסייה החרדית יש תירוץ קבוע – "מנהג הגויים", אבל השטריימל הוא לא מנהג גויים? הוא אינו לבוש של האצולה במזרח אירופה? כשנוח מדובר במנהג גויים וכשלא נוח אז לא? בואו נשים את הדברים על השולחן – כשמדובר בחיילים חילונים ודתיים לאומיים שנפלו כדי להגן על כולנו זה כנראה פשוט נוח להגדיר דברים כ"מנהג הגויים".

לחלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל יש תירוץ משלהם – זה של היהודים ולא שלנו. אבל חיילינו, במדינה הדמוקרטית שלנו, מגנים על כולם; מוסלמים סונים נרצחים ומגורשים בסוריה וטרור ואלימות מכים במוסלמים בכל המדינות סביבנו, אבל לא בישראל. מדינת ישראל היא גם המקום הבטוח היחיד לאוכלוסייה הערבית הנוצרית בכל המזרח התיכון. החיילים שלנו מגינים על כולם והם החיילים של המדינה כולה. צריך לקרוא לילד בשמו – בשני המקרים מדובר פשוט בכפיות טובה.

בשנה שעברה ביום הזיכרון הייתי במקרה באוני' חיפה ועמדתי בצפירה. אבל היו רבים שלא עמדו וכיבדו את שאר הנוכחים, ואף התעלמו מהצפירה במופגן, המשיכו ללכת, לצחוק ולהשמיע מוזיקה בקול רם

אסור לקבל את היחס הזה. לא רק כי מדובר בהתרסה וזלזול במי שנתנו את חייהם למען המדינה, אלא בעיקר משום שהוא מפרק את החברה הישראלית, מוציא אנשים מהכלל והופך אותם לקבוצות נפרדות. קבוצות שאינן חייבות דין וחשבון למדינה שבה הם חיות וממנה הן מקבלות כל כך הרבה.

הסלחנות הישראלית לביזוי יום הזיכרון לחלליה, נובעת מכך שהציבור החילוני והציבור הדתי לאומי לא באמת רואים בציבור החרדי או הערבי חלק מהציבוריות הישראלית.

כקבוצה "חיצונית" לחברה אנחנו לא מצפים מהם לאותם דברים ונוטים להתעלם. אבל גם הציבור החרדי וגם הציבור הערבי מהווים חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית וכל ההפרדות הן שקריות ומלאכותיות.

מצב שבו מקבלים מהמדינה שירותים ותמיכה, מהכיס הציבורי, ובאותו זמן בועטים בסמליה, נותן לגיטימציה לחברות אוטונומיות, שמנתקות את עצמן מהחוקים ומהחובות האזרחיים.

מהבחינה הזו, בכל מוסד שמקבל מימון מהמדינה חייב להיות מונף דגל ישראל, ותמונות של הנשיא, ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת צריכות להיות תלויות בו. הדברים אינם סמליים בלבד, הם ערכיים, ותפקידם להמחיש ברמה יום יומית שמי שמקבל מהמדינה הוא גם חלק ממנה.

מצב שבו מקבלים מהמדינה שירותים ותמיכה, מהכיס הציבורי, ובאותו זמן בועטים בסמליה, נותן לגיטימציה לחברות אוטונומיות, שמנתקות את עצמן מהחוקים ומהחובות האזרחיים

מדובר רק בדוגמה כמובן, אבל בדוגמה חשובה לאופן שבו החברה הישראלית צריכה להפסיק לקבל את היריקה ההמונית לבאר שממנה כולנו שותים.

פרופ' עוז גוטרמן הוא ראש החטיבה למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי ומנהל קבוצת הפייסבוק "ישראל חושבת".