לחלק מהאוכלוסייה החרדית יש תירוץ קבוע בנוגע לטקסי האבלות בימי הזיכרון – "מנהג הגויים", אבל השטריימל הוא לא כמנהג גויים? לחלק מהאוכלוסייה הערבית יש תירוץ אחר – זו בעיה של היהודים. הגיע הזמן שהחברה שלנו תפסיק לקבל את הביזוי ההמוני של האנשים שנפלו למעננו.
* * *
בואו נדמיין רגע יחד. אתם נמצאים במדינה זרה כתיירים, ואחד מימי הטיול שלכם נופל במקרה על יום אבל לאומי במדינה שבה אתם מבקרים. כחלק מיום האבל האזרחים עומדים דקה דומיה. מה אתם עושים? ממשיכים לנסוע ברכב כרגיל? מתעלמים מכולם ופשוט ממשיכים ללכת באדישות ברחוב? כנראה שלא. סביר להניח שהייתם יושבים דקה בצד, מתוך כבוד למקום ולאנשיו, ואחרי דקה הייתם חוזרים לעיסוקיכם.
בואו נדמיין רגע יחד. אתם נמצאים במדינה זרה כתיירים, ואחד מימי הטיול שלכם נופל במקרה על יום אבל לאומי במדינה שבה אתם מבקרים. כחלק מיום האבל האזרחים עומדים דקה דומיה. מה אתם עושים?
בשנה שעברה, במקרה הייתי ביום הזיכרון באוניברסיטת חיפה ועמדתי עם מספר אנשים בצפירה. אבל רבים אחרים לא רק שלא עמדו וכיבדו את שאר הנוכחים, אלא התעלמו מהצפירה במופגן, המשיכו ללכת ולצחוק בקול רם ואף להשמיע מוזיקה. לצערי מתברר שזה מחזה די רגיל במקומות ואתרים שונים ביום הזיכרון. כל כך רגיל, עד שלמדנו לקבל אותו ושכחנו עד כמה הוא גס ומכוער.
ראוי לציין שישנם רבים מקרב הערבים והחרדים המתונים שמכבדים את הצפירה ואת יום הזיכרון או לפחות מכבדים את האחר. מנגד, כולנו מכירים את ההתרסה במראה המכוניות שנהגיהן ממשיכים לנסוע כשאנחנו עומדים בצפירה לצד הדרך, או את אותם אזרחים שממשיכים ללכת ולדבר בטלפון.
לחלק מהאוכלוסייה החרדית יש תירוץ קבוע – "מנהג הגויים", אבל השטריימל הוא לא מנהג גויים? הוא אינו לבוש של האצולה במזרח אירופה? כשנוח מדובר במנהג גויים וכשלא נוח אז לא? בואו נשים את הדברים על השולחן – כשמדובר בחיילים חילונים ודתיים לאומיים שנפלו כדי להגן על כולנו זה כנראה פשוט נוח להגדיר דברים כ"מנהג הגויים".
לחלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל יש תירוץ משלהם – זה של היהודים ולא שלנו. אבל חיילינו, במדינה הדמוקרטית שלנו, מגנים על כולם; מוסלמים סונים נרצחים ומגורשים בסוריה וטרור ואלימות מכים במוסלמים בכל המדינות סביבנו, אבל לא בישראל. מדינת ישראל היא גם המקום הבטוח היחיד לאוכלוסייה הערבית הנוצרית בכל המזרח התיכון. החיילים שלנו מגינים על כולם והם החיילים של המדינה כולה. צריך לקרוא לילד בשמו – בשני המקרים מדובר פשוט בכפיות טובה.
בשנה שעברה ביום הזיכרון הייתי במקרה באוני' חיפה ועמדתי בצפירה. אבל היו רבים שלא עמדו וכיבדו את שאר הנוכחים, ואף התעלמו מהצפירה במופגן, המשיכו ללכת, לצחוק ולהשמיע מוזיקה בקול רם
אסור לקבל את היחס הזה. לא רק כי מדובר בהתרסה וזלזול במי שנתנו את חייהם למען המדינה, אלא בעיקר משום שהוא מפרק את החברה הישראלית, מוציא אנשים מהכלל והופך אותם לקבוצות נפרדות. קבוצות שאינן חייבות דין וחשבון למדינה שבה הם חיות וממנה הן מקבלות כל כך הרבה.
הסלחנות הישראלית לביזוי יום הזיכרון לחלליה, נובעת מכך שהציבור החילוני והציבור הדתי לאומי לא באמת רואים בציבור החרדי או הערבי חלק מהציבוריות הישראלית.
כקבוצה "חיצונית" לחברה אנחנו לא מצפים מהם לאותם דברים ונוטים להתעלם. אבל גם הציבור החרדי וגם הציבור הערבי מהווים חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית וכל ההפרדות הן שקריות ומלאכותיות.
מצב שבו מקבלים מהמדינה שירותים ותמיכה, מהכיס הציבורי, ובאותו זמן בועטים בסמליה, נותן לגיטימציה לחברות אוטונומיות, שמנתקות את עצמן מהחוקים ומהחובות האזרחיים.
מהבחינה הזו, בכל מוסד שמקבל מימון מהמדינה חייב להיות מונף דגל ישראל, ותמונות של הנשיא, ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת צריכות להיות תלויות בו. הדברים אינם סמליים בלבד, הם ערכיים, ותפקידם להמחיש ברמה יום יומית שמי שמקבל מהמדינה הוא גם חלק ממנה.
מצב שבו מקבלים מהמדינה שירותים ותמיכה, מהכיס הציבורי, ובאותו זמן בועטים בסמליה, נותן לגיטימציה לחברות אוטונומיות, שמנתקות את עצמן מהחוקים ומהחובות האזרחיים
מדובר רק בדוגמה כמובן, אבל בדוגמה חשובה לאופן שבו החברה הישראלית צריכה להפסיק לקבל את היריקה ההמונית לבאר שממנה כולנו שותים.
פרופ' עוז גוטרמן הוא ראש החטיבה למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי ומנהל קבוצת הפייסבוק "ישראל חושבת".
שוב משבר. שוב דיונים בין האוצר, ההסתדרות, נשיאות המגזר העסקי, לשכות המסחר, ושלל ארגונים חברתיים בוועדת העבודה והרווחה סביב מתווה לחל"ת עבור העובדים – אלו שהיו צריכים להישאר בבית עם הילדים, שלא יכולים להגיע פיזית לעבודה, שבן או בת הזוג נקראו למילואים והם צריכים למלא תפקיד גם של אמא וגם של אבא.
היינו במקום הזה לפני יותר מחצי שנה, במלחמת "עם כלביא". היינו פה גם במלחמה שהגיעה אחרי ה-7 באוקטובר וגם ב-2020 סביב הקורונה.
עו״ד תומר שמוקלר הוא מנהל המחלקה הציבורית בפורום ארלוזורוב. בעל תואר ראשון במשפטים (בהצטיינות יתרה) מהקריה האקדמית אונו ותואר ראשון בחינוך ומחשבת ישראל מהמכללה האקדמית בית ברל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו
המלחמה הוציאה אותנו מהבמה הקדמית המלוטשת אל המפגש האנושי החשוף. עכשיו, כשחוזרים לשגרה כפויה, כדאי שנשאל את עצמנו מה באמת למדנו על תקשורת ועל היכולת להיות פשוט נוכחים.
* * *
כמעט בן רגע הגיעה הפסקת אש. הרחובות מתמלאים, הילדים חוזרים למסגרות, היומנים חוזרים להתמלא בפגישות, ואנו נדרשים לעבור מ־0 ל־100. או שאולי זה בכלל מ־100 ל־0. ומי יודע מתי שוב נידרש להאיץ או לבלום שוב.
ד"ר רויטל שרעבי כהן מתמחה בתקשורת המונים, תרבות פופולרית, ותקשורת בינאישית- ומרצה בחוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה, בחוג לפסיכולוגיה ובחוג לתקשורת צילומית במרכז האקדמי הרב תחומי, ירושלים וכן במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומנהלות ומנהלים, עם סיומן הזמני של המלחמות, אני מוצא לנכון לכתוב אליכם בעניין השאלה: מה ראוי לעשות בחלק האחרון של שנת הלימודים תשפ"ו ויהיה ראוי להמשיכו בשנת הלימודים תשפ"ז?
אני סבור בכל מאודי, שאין אפשרות להמשיך ב"עסקים כרגיל". ב-4 בינואר 2023, לפני שלוש ורבע שנים, החלה המהפכה המשטרית בישראל, תשעה חודשים לאחר מכן התרחשה "השבת השחורה" ואחריה מלחמת חרבות ברזל שנמשכה שנתיים וחצי, ואחריה מלחמת לבנון ומלחמת איראן. לא שפוי!
ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנותגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני מאוד מעריך את העבודה שלכם ובהחלט מוכן לשלם ולתמוך בעיתונות איכותית, אבל הייתי שמח לראות מודל קצת שונה. במקום לבקש רק תמיכה, אני מציע שתייצרו "מסלול מנויים" רשמי. אני אשמח לשלם מחיר מנוי חודשי, אבל בתמורה הייתי מצפה לראות מסלול שמעניק ערך מוסף – הטבות ייחודיות, אקסטרה תוכן, או כל פריבילגיה אחרת שתהפוך את ההשקעה למשתלמת ותיתן תמורה אמיתית לאנשים שבוחרים לשלם. מודל כזה של win-win ייתן להרבה יותר קוראים מוטיבציה להצטרף ולתמוך בכם לאורך זמן.
מחפש אפשרות לתרומה חד פעמית
כן, ברור שהייתם מעדיפים הוראת קבע (תחסכי לי את ההסבר)
אבל לא לכולנו זה מתאים (חוסך לך את ההסבר)
בנוסף הייתי רוצה לדעת את המעמד בהקשר לסעיף 46 (תרומה מוכרת)
עמותות מוכרות *תמיד* מאפשרות תרומה חד פעמית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו
סילמן מבשר רעות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנותגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם


























































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואז מה נעשה?! נריב איתם כל היום? או שפשוט נדיר אותם? מרחב נקי מהם יהיה משמעותית נעים יותר, אבל ההדרה משמעותה פגיעה בהשתלבות שלהם בכלכלה והעמקת הנתמכות שלהם, פיתרון ע"י התעלמות הוא הפשוט והפרקטי ביותר.