ברקע המתקפה ברפיח והפסקת השיחות בקהיר, מצבנו העגום ברור כשמש: בנימין נתניהו אינו מעוניין בהסדר להשבת החטופים. וכן: היום זה חמאס ברפיח, מחר "חזבאללה", מחרתיים תימן, ובשבוע הבא – איראן, אך העיקר: "אנו במלחמה מתמשכת, ואין זו העת לבחירות!".

בעיתוי כלשהו בהמשך, נתניהו עשוי אולי להיגרר "בדש מעילו" על ידי האמריקאים להסדר שכזה. זאת, בגלל התרבות חללי צה"ל בלחימה וביקורת קשה על כך שתפרוץ בציבור; או "אמברגו" על העברת אמל"ח ספציפי שהטיל בינתיים ג'ו ביידן; או ההכרה המתוכננת ב-21 במאי של מדינות אירופאיות במדינה הפלסטינית, המבעיתה אותו, ודאי כשהוא פוזל לעבר איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. אז, הוא יעשה זאת כדוברמן רוטן הנמשך על ידי בעליו ברצועה, או למצער – כמי שכפאו שד, תוך המשך פליטות פה מיליטנטיות כלפי ה"בייס" – "אנו עוד נכה בהם, עד "הניצחון המוחלט".

בעיתוי כלשהו בהמשך, נתניהו עשוי אולי להיגרר "בדש מעילו" על ידי האמריקאים להסדר להשבת החטופים. אך אז הוא יעשה זאת כדוברמן רוטן הנמשך על ידי בעליו ברצועה או כמי שכפאו שד

אז מה כן ראוי שיתרחש במציאות הזו?

1

ראשית, יש להעמיד את ה"עסקה" לשחרור החטופים כמטרה ראשונה על סדר היום הישראלי. באופן מפתיע (או לא), כך הוצהר לראשונה בהודעת לשכת רה"מ, מיד לאחר הצהרת חמאס בדבר נכונותו לקבל את מתווה העסקה (אינדיקציה לריכוך בגישת נתניהו והתקרבות לעמדת מערכת הביטחון וצוות המו"מ?).

2

שנית, בשוך אבק הפעולה ברפיח – המשך "אחיזה איתנה" של הרמטכ"ל וראש השב"כ בתפקידיהם. אמנם החלטת הרצי הלוי למנות את תא"ל שלומי בינדר לראש אמ"ן הייתה מדהימה לרעה, אך בשרשרת המינויים שקבע היה בכל זאת מסר חיובי ברור: אני כאן.

החלטתו, שברור למדי כי נתמכת ע"י יואב גלנט, חשובה ביותר, ויש רק לקוות כי גם ראש השב"כ רונן בר לא יזוז מכיסאו מרצונו, למרות שנתניהו עצר אותו ולא מאפשר לו למנות ראשי אגפים חדשים בשרות. הרי לא יעלה על הדעת שראש הממשלה יעז לפטרם (מי כמוהו זוכר את "תקדים גלנט"?); בעוד שאם חלילה השניים יוותרו על כסאותיהם, ברור שמלאך-החבלה ימנה במקומם אנשים כלבבו, ויעמיק כך את טפריו ברסן השלטון.

הלוי ובר ראויים להערכה רבה על שבמציאות הטראומטית בה הם שרויים מאז ה-7/10, עליה לקחו אחריות, הם מגלים מחויבות לאומית עמוקה, והופכים לשומרי סף קריטיים של הדמוקרטיה הישראלית.

הלוי ובר ראויים להערכה רבה על שבמציאות הטראומטית בה הם שרויים מאז ה-7/10, עליה לקחו אחריות, הם מגלים מחויבות לאומית עמוקה, והופכים לשומרי סף קריטיים של הדמוקרטיה הישראלית

3

שלישית, במציאות נורמלית, עם פתיחת מושב הכנסת ב-19 במאי, היינו מצפים לנשיאת הצהרה משותפת של נתניהו, בני גנץ (שהופך יותר ויותר נכסי לנתניהו) ויאיר לפיד על הקדמת הבחירות, וקביעת מועדן – עדיין בשנה זו. כזכור, כך הצהיר גנץ ב-3 באפריל ("עלינו להגיע לתאריך בחירות מוסכם במהלך חודש ספטמבר – לקראת שנה למלחמה"), ולנו הזכות לראות זאת כהתחייבות שלו, וכהתניה להמשך שהותו בכפיפה אחת עם כנופיית-השלטון.

במעט הימים שעוד נותרו עד ה-19 במאי יש לתזכר בכך את גנץ מידי יום, ולמצוא כל דרך "לשכנעו" לעמוד בהתחייבותו: בחירות עכשיו, או – התפטרות מיידית שלו ושל שריו, והפסקת שותפותם בממשלה.

ח"כ שטרן: "נכון למדינת ישראל שנגיע הכי מהר שאפשר להסכמה על תאריך בחירות, גם אם צריך להתפשר עליו, כדי שידעו שאין שיקולים פוליטיים מאחורי הפעלת הכוח והתמשכות המלחמה" >>> https://t.co/nCkALnRqa0#הבוקרהזה @golan_aryeh pic.twitter.com/QIDTguMIqp

— כאן | רשת ב (@ReshetBet) May 12, 2024

כשגנץ וגדי איזנקוט "ייצאו בחוץ", יש סיכוי טוב יותר ליציאת מאות אלפים לרחובות, מה שיזכה לדרבון נוסף אם ישרים ואמיצים כלשהם מח"כי הליכוד, ואפילו ח"כ אריה דרעי, יתמכו בהצעה בהצבעה בכנסת להקדמת הבחירות ל-2024.

4

רביעית, בהנחה סבירה שלא נזכה להצהרה שכזו – יציאה של גנץ ושריו מהממשלה והגשה מיידית של הצעה לפיזור הכנסת על ידי "המחנה הממלכתי", או – אם גנץ יתמהמה – על ידי מי מסיעות הבית שתיזום זאת.

במעט הימים שנותרו עד ה-19 במאי יש להזכיר לגנץ מדי יום את הבטחתו ולמצוא כל דרך "לשכנעו" לעמוד בהתחייבותו: בחירות עכשיו, או – התפטרות מיידית שלו ושל שריו, והפסקת שותפותם בממשלה

ראוי שבהצעה יופיע מועד ברור לבחירות כלליות. מומלץ: ה-8 באוקטובר 2024. ומדוע? ה-7 באוקטובר ייוחד ודאי לציון יום השנה לגדול הפוגרומים שנעשה בעם היהודי.

ולכן, כמו שנעשה בהצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות, כך, ההליכה לבחירות ממש למחרת מועד זה, תחזק מצד אחד את הנצחת "הרוגי המלכות" של ה-7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל", ומצד שני, את הצורך למינוף התחדשות העם במדינתו, דרך הבעת אמונו במי שאמורים להנהיגנו (מועד זה משמר גם את ה"פעמיים כי טוב" המסורתי, של יום השלישי בשבוע).

5

ולבסוף, גיוס מחודש של "מחנה צ'אק שומר", ורצוי גם הבית הלבן, לתמיכה אמריקאית פומבית בדרישה, אסרטיבית ככל שיידרש, לקיים את הבחירות במועד זה.

הגיע זמנו של "הדוד-סם" להסיר את כסיותיו הלבנות, ובמקום לשמר את הווטו של ארה"ב על החלטת מועצת הביטחון להכיר במדינה פלסטינית, או לרוץ להגן על הבכיין-הלאומי מאיום הוצאת צו מעצר של בית המשפט בהאג נגדו – לתמוך בדרישת רוב העם בדמוקרטיה בציון, שרגליה הולכות ומתערערות.

על הדוד סם להסיר את כסיותיו הלבנות, ובמקום לשמר ווטו אמריקאי על החלטת מועצת הביטחון להכיר במדינה פלסטינית, או להגן על נתניהו מצו מעצר בהאג – לתמוך בדרישת רוב העם בדמוקרטיה בציון

"התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל"? במציאות המטורפת של חיינו – הלוואי והלוואי. שהרי, השור הזועם (נתניהו) כבר רץ בקוראלס, והנה הוא יוצא לזירה. הבעיה היא, שהמטדור (אנחנו), מוקף גלימות אדומות, אך לגמרי נטול פגיונות, ולו כדי להתגונן. כך, לפני שיימצא מי שיעצור את השור, הוא עוד יחסל את כולנו.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.