בשבוע שעבר הודח ג'ון מקנרו בסיבוב הראשון של טורניר ווימבלדון. הודח, ארז את המחבטים ונסע הביתה לאישה ולילדים. מקנרו 90' הוא ברזיל של הטניס העולמי. כספיתי, מוכשר, עם החבטות המבריקות ביותר, אבל אינו מסוגל לנצח. אפילו הבריטים רצו לראות אותו בגמר.
אותם בריטים שניהלו אתו התכתבות ארסית ארוכה בעיתונות, מבינים כי מה שהם רואים החודש בווימבלדון זה טניס בין מחשבים אישיים. כל שחקן והתוכנה שלו, כל תוכנה והווירוס שלה. טניס קר ותכליתי, לא מסעיר, לא סוחף, לא מבריק. איוון לנדל החליט שהוא הולך הפעם עד הסוף, וכך הוא חובט את דרכו אל הגמר כמו פועל בניין. חבטות יבשות, יעילות, כל אבטיח – דוקטור.
מה שרואים בווימבלדון זה טניס בין מחשבים אישיים. כל שחקן והתוכנה שלו, כל תוכנה והווירוס שלה. טניס קר ותכליתי, לא מסעיר, לא סוחף, לא מבריק
גם יאניק נואה נפל. בעונה כה ירודה אפילו מטאטא כמו עמוס מנסדורף יורה. כאשר שיחק מנסדורף השבוע מול אדברג, החלה נהירה גדולה אל המגרש שלהם בווימבלדון. מה קורה, יצאו הבריטים משלוותם, והוציאו את האף מהג'ין־אנד־טוניק, הישראלי מחזיר פייט לאדברג, הייתה התשובה.
אל תשכח את בוריס, יגידו המומחים והמכורים, כמו אלה שמנסים עדיין לסנגר על המונדיאל האומלל, אלא שבום־בום בקר הוא הג'ינג'י הכי לא אופייני שאי־פעם הרים מחבט. גם כשהוא מזנק אל עבר דרופ־שוטים קצרים שמשאירים לו ליד הרשת, הוא נראה כמו המוצר הירוד ביותר שהפיק יון טיריאק, מאמן הטניס הוותיק.
טיריאק, שעשה אלופים מאיליה נסטאסה וגיירמו וייאס, חתום על תעודת הפטירה של מקנרו. טיריאק חתם על התעודה ב־86', כאשר צפה שמקנרו עומד לקבל את "טיפול נסטאסה", ואלה עיקריו: "כל השנים שנסטאסה היה השחקן הטוב ביותר, הם נאלצו להשלים עם כל הבולשיט שלו. עד שהגיע היום שנסטאסה כבר לא היה נסטאסה. כל אלה שחיכו, יצאו מהחורים. שופטים, קוונים, עסקנים, שחקנים. הם אמרו לו, עכשיו לך אתה לדפוק את עצמך. כל השנים השתנת עלינו, עכשיו אנחנו משתינים עליך. מקנרו הולך לקבל את 'טיפול־נסטאסה'."
וכך היה. מי שלא נזהר ולא יודע מתי להגיש כדור אחרון אל השקיעה, גומר כמו נסטאסה. פעם קראו לו nasty, היום כבר לא קוראים לו. לפני חמש שנים, בעת דעיכה מכוערת במיוחד, הזכירו אותו בעיתון כ"רומני הנורא". היום הוא גימלאי טניס בן 44 עם דירות בניו־יורק, פריז ורומניה, וזה ממש מתבקש, אחרי שהעליבו אותו לפני חמש שנים, לחזור אליו כנביא הזעם של הענף.
מקנרו 1990 הוא ברזיל של הטניס העולמי. כספיתי, מוכשר, עם החבטות המבריקות ביותר, אבל אינו מסוגל לנצח. יון טיריאק, מאמן הטניס הוותיק, צפה את הדברים וחתם על תעודת הפטירה שלו כבר ב-1986
לפני חמש שנים היה עדיין מנייד את גופו הדואב אל אתרי טניס נידחים כמו ביוור־קריק, קולורדו, עבור 4,000 דולר ואש"ל, ואופציה על פרס ראשון של 20 אלף דולר. שם, תחת שמי שושלת כחולים, היה פוגש בסיבוב הראשון שוודי לקוני וצונן מסוגו של מאטס ווילנדר, שהגיע לקולורדו עבור אותם 20 אלף דולר עצמם.
ווילנדר, בוק משעמם, הדיח שחקן יצרי וציורי כמו נסטאסה בסיבוב הראשון, לא לפני שנסטאסה ביקש ממנו, חצי בצחוק וחצי ברצינות, שייתן לו לנצח שני משחקונים. בגלל מבטאו הרומני הכבד, לעולם לא יהיה ראוי נסטאסה לפרשן עבור NBC, כמו ג'ימי קונורס וכריס אוורט. רשת הטלוויזיה ירשה ג'ימבו מאולף, לבבי ומנומס, ממש פוסיקט, והיא גם מרשה לו מדי פעם, באופן לא ספונטני לחלוטין, התפרצות פרועה שגבולותיה ידועים מראש, כי מדובר בשידור חי ויש דברים שאסור להגיד בטלוויזיה.
ברגעים אלה ממש מפרשן קונורס ווימבלדון מסורס ואנמי, משעמם ומתוכנת, כמעט דיגיטלי בחוסר הנשמה היתרה שבו. הנחת היסוד של ווימבלדון הייתה תמיד כי המלכה או הנסיכים יושבים בתא המלכותי, ואל לעיניה המלכותיות להתלכלך במראה של אדם מיוזע, אלא אם הוא לובש מכנסיים לבנים קצרים.
עד קונורס, נסטאסה ומקנרו, חוץ אולי מפנצ'ו גונזלס, היה טניס הספורט המנומס בעולם. המפסידים הפנימו את קריאות השבר ואת העלבונות העצמיים, ומתו מאולקוס ומהתקפי לב. יחסית למקנרו, היה נסטאסה אציל רומני ממאה אחרת, מבחינת הנימוסים. אבל הוא, עד היום, ובמיוחד באורו החיוור של ווימבלדון, מודיע שהוא מתגעגע למקנרו כי ג'וני־מק הוא המוהיקני האחרון שמשחק עם הלב ולא עם הכיס.
עד קונורס, נסטאסה ומקנרו היה טניס הספורט המנומס בעולם. המפסידים הפנימו את קריאות השבר ואת העלבונות העצמיים, ומתו מאולקוס ומהתקפי לב
פעם היו הגדולים שמים את כדור ההגשה השני בכיס. לרוב הם לא היו נזקקים לו. היום שמים הצעירים את היד בכיס כדי לבדוק את מפלס המזומנים.
מי היה מאמין כי האוהדים הצרופים של הטניס ימצאו עצמם מתגעגעים לביורן בורג. מה זה מתגעגעים? מתים. בורג היה קרחון מסוג אחר. הוא היה שחקן גדול, מה שאינך יכול להגיד על אף אחד מהגלריה שמשחיתה כעת את הדשא בווימבלדון. מאחורי החזות הנורדית הקפואה שכן ילד שרצה לנצח, בעיקר את מקנרו.
בורג הבין שחובה עליו לתמוך את השיער הבהיר הארוך, האסוף בסרט, עם משחק עיקש, כמעט שיעי, והוא היה מתנפל על הכדורים של מקנרו גם כאשר נשכבו על הדשא והתחפשו למתים. בורג היה מגיע לכדורים שמקנרו היה בטוח שהם גמורים, שעה שמקנרו היה מסדר את הגידים במחבט. כאשר בורג הלך כדי לא לחזור, איבד מקנרו את היריב הגדול ביותר שהיה לו ומאז לא חזר. הם היו מחוברים כמו שני גלדיאטורים. כאשר היטה בורג את בוהנו מטה, חרץ גם את גורלו של מקנרו.
עשר שנים עברו מאז המשחק הגדול ביותר בתולדות הטניס. ווימבלדון 80'. ג'ון מקנרו מול ביורן בורג. זה היה המשחק המפורסם והמסעיר ביותר ששוחק אי פעם. חמש מערכות, 6־8 בחמישית, אגדה שהסתיימה אחרי שובר שוויון במערכה הרביעית. עשרים ושתיים דקות של שובר שוויון שנגמר בתוצאה 16־18.
עשר שנים עברו מאז המשחק הגדול ביותר בתולדות הטניס. ווימבלדון 80'. ג'ון מקנרו מול ביורן בורג. זה היה המשחק המפורסם והמסעיר ביותר ששוחק אי פעם
בורג לקח את האליפות, זכייתו החמישית הרצופה בכתר. מקנרו חזר שנה לאחר מכן לווימבלדון וניצח את בורג בגמר. חודשיים לאחר מכן ניצח את בורג שוב באליפות הפתוחה של ארצות־הברית. הוא היה בן 22, המחבט מספר אחד, ובורג עשה חושבים, והחליט שאינו רוצה לשחק יותר.
בורג לא הופיע למסיבת העיתונאים שלאחרי המשחק, נכנס למכוניתו, נסע ולא שב לעולם. ללא בורג נשאר מקנרו מספר אחד עד 84', אך זה לא היה אותו דבר. מקנרו שיחק, ניצח, רב עם השופטים, זרק נסורת על האוהדים, התכתש עם העיתונות הבריטית, עד שב־86' הופתע על־ידי ברד גילברט והתמוטט.
זה היה בסיבוב הראשון של המאסטרס, ומקנרו נראה זקן כפי שרק טניסאי שנגמר בעמידה יכול להיראות זקן. שבוע לאחר ההפסד הודיע כי הוא יוצא לשנת שבתון, התחתן עם טאטום אוניל, עשה ילד, עבר לגור במאליבו, ומאז הוא מנסה.
ג'ון מקנרו נחת לראשונה בווימבלדון ב־1977. הוא היה בן 18. ילד נרגן ועצבני, עם סרט שיער שאסף תלתלים פרועים שכיסו על מפרצים של קרחת. הוא שיחק טניס גדול ביד שמאל, והיה הולך את כל הדרך אלמלא ג'ימי קונורס, שעצר אותו בחצי הגמר.
עשר שנים לאחר מכן ועשרה מיליון דולר לזכיות ובתעשיות נלוות, ניסה מקנרו את הבלתי אפשרי: את הקאמבק המיוחל. בשלוש השנים האחרונות התנהל על הנתיב המיוסר הזה, ממבוכה לביזיון, מעלבון למפלה, עד שהודח בטורניר הנוכחי. זה היה ניסיון אמיץ של גיבור טניס שנולד אל תוך המשחק וחזר אליו מאוחר מדי, אחרי שהמשחק נכבש על־ידי הגמדים המכניים.
עשר שנים לאחר שנחת לראשונה בווימבלדון ניסה מקנרו את הבלתי אפשרי: את הקאמבק המיוחל. בשלוש השנים האחרונות התנהל על הנתיב המיוסר הזה, ממבוכה לביזיון, מעלבון למפלה, עד שהודח בטורניר הנוכחי
למרות שניהל את הקרבות המילוליים המרים ביותר עם השופטים בווימבלדון, האנגלים אהבו אותו. על איליה נסטאסה אמרו כי היה מהיר מדי, וכי היו לו יותר מדי חבטות ברפרטואר. הכדור היה מגיע אליו מוקדם מדי, והוא היה משתגע מהצורך להחליט באיזו חבטה לבחור.
כאשר אתה רואה את מקנרו משחק, נשאל נסטאסה פעם, אתה לא מתחרט שהתעצלת? לא נדמה לך שמקנרו הוא המדען שפיצח את האטום? אני אף פעם לא מתחרט, ענה נסטאסה. אם אתה מתחרט, אתה לא יכול לשתות, אתה לא יכול לזיין, מה עוד נשאר?
טניס, כך נראה היום, הוא ספורט של ילדים. ג'ניפר קפריאטי, כמעט 14, אנדרה אגסי, 20, מוניקה סלס, 16. הילדים של היום מכים בכדור חזק ורצים להפקיד כסף בבנק. הם פרימדונות מהסוג שאפילו חבורת הנמ"ק – נסטאסה,מקנרו וקונורס – לא היו בימיהם הגדולים. נמ"ק אהבו את המשחק, ושיחקו על כל משטח, קיץ או חורף.
אגסי, המדורג חמישי בעולם, הודיע פעם שנייה ברציפות כי ווימבלדון מתנגש עם לוח ההופעות שלו, ולא הגיע. האמת היא כי אגסי לא משחק על דשא, הוא לא טוב על דשא, שעה שקודמיו היו משחקים על כל משטח. הספורט האישי, הנאה והמסעיר הזה, נשאר ללא כוכבים, ללא אישיות מגנטית אחת, ללא יצר. במיוחד בולט החסר המדכדך הזה אצל האמריקאים.
ללא מקנרו וקונורס, נשארה אמריקה עם אגסי, שאיננו אלוף טניס במובן של ספורט, כי אם הכלאה בין מכונת שיווק וקופה רושמת. הספורט האישי, הנאה והמסעיר נשאר ללא כוכבים, ללא אישיות מגנטית אחת, ללא יצר
ללא מקנרו וקונורס, נשארה אמריקה עם אגסי, שאיננו אלוף טניס במובן של ספורט, כי אם הכלאה בין מכונת שיווק וקופה רושמת. את אגסי פחות מעניין לזכות בגרנד־סלאם או לקוד בפני המלכה, מאשר לקדם קו של מוצרי טניס במודעות בעיתונים ובטלוויזיה.
טניסאים צעירים מהזן של אגסי וקפריאטי, פודים את ההבטחה שלהם להיות כוכבים לפני שניצחו טורניר. מספיק שהם צעירים, שזופים ונאים, כדי שמשרדי הפרסום, המשוועים לתדמיות חטובות וזמינות, יחתימו אותם על חוזים שמנים. קפריאטי עשתה מיליונים בפרסום מחבטים ובגדים לפני שזכתה באליפות. אגסי הוא התגלמות תאוות הבצע הטניסאית. הפרצוף העכברי שלו ניבט מכל חור מודפס עוד לפני שזכה בטורניר הראשון שלו ב־89'.
לא יכול להיות שווימבלדון לא מתגעגעת ליום שבו הופיע נסטאסה למשחק זוגות חבוש קסדה, או לפעם ההיא בה קרע מעל גופו את מכנסיו הקצרים והחליף אותם לעיני כל. זה שנים שווימבלדון הוא אירוע עולמי משודר ולא רק מפלטה של האצולה הבריטית. מה שמסעיר את הבריטים, משעמם כעת את שאר העולם בזכות השידור הלווייני הישיר. והטורניר הנוכחי, כמו תאומו, המונדיאל המשמים, מייחל למישהו שיעליב את השופט או יכה במחבטו את מכונת שיפוט הקו המצפצפת.
לנדל, שטרם זכה בווימבלדון, התכונן לדשא משך שנה שלמה. הוא ודאי לא קיים יחסי מין, בטוח לא שתה או הסניף, מכונת טניס מחושבת. כשהוא חולף על פני יריביו, מזיע קלות ובוחר את החבטות המתוכננות והמשעממות שלו, רואים הצופים רק את קצה הקרחון.
לא יכול להיות שווימבלדון לא מתגעגעת ליום שבו הופיע נסטאסה למשחק זוגות חבוש קסדה, או לפעם ההיא בה קרע מעל גופו את מכנסיו הקצרים והחליף אותם לעיני כל
לנדל, בן 30, הרוויח 14 מיליון דולר מטניס, ושלושים מיליון דולר ממודעות ל"הרץ", "אדידס" ו"גייטוראייד". הוא מתאמן ארבע שעות ביום.
המחבטים שלו מדודים ומאוזנים מדעית; הוא מקפיץ את הכדור מספר פעמים זהה לפני כל הגשה; הוא מסיט את המיתרים למקומם ושם נסורת על הידית; אותה הסטה, אותה כמות נסורת כל משחק. האיזון הכימי שלו בדם נבדק על בסיס קבוע, כדי לוודא כי הוא אכן מקבל את אבות המזון החשובים.
"הברנש הזה לא טוב לטניס", אמר פעם מקנרו על לנדל. "הוא כל־כך אנוכי והוא לא הטיפוס שמוציא את הטוב באחרים. הוא פגע בפופולריות של המשחק. בורג היה שונה. בורג נתן הרגשה טובה לאנשים. בורג הפך אישיות כבירה בלי שאמר מלה".
לנדל חיכה למקנרו בדאלאס כאשר עלה לרשת, ונעץ בו כדור בחזה שהשכיב אותו על התחת. לנדל הסתובב וחזר לקו האחורי כדי שמקנרו לא יראה שהוא צוחק.
"הברנש הזה לא טוב לטניס", אמר פעם מקנרו על לנדל. "הוא כל־כך אנוכי והוא לא הטיפוס שמוציא את הטוב באחרים. הוא פגע בפופולריות של המשחק"
1990 היא השנה בה חייב לנדל לנצח בווימבלדון. אם יפגוש את סטפן אדברג בגמר, לא יהיה מה לראות. אתם יכולים להסתפק בתוצאות בטלטקסט ולראות את הגמר באיטליה. שם לפחות יהיו 22 שחקנים על כדור אחד.
זה מקרה או טמטום ששני משחקי הגמר, ווימבלדון והמונדיאל, ישודרו באותו יום עצמו. לב ספורטיבי אחד אינו יכול להכיל את מנת הריגושים הזו, אלא אם שני הגמרים ישקפו את המשחקים שהובילו אליהם. הנצחונות היחידים שהושגו היו בלתי נמנעים. מישהו הרי חייב היה לנצח.
אין חכם בלילה כמו המומחה הגימלאי המפרשן משולי המגרש. איליה נסטאסה מוסר את חוות דעתו, כמי שאוהב את המשחק ורואה אותו הולך לכלבים האוטומטיים. כולם שונאים את לנדל. גם אם יקח את ווימבלדון השנה. הסיכוי הגדול של נסטאסה היה בווימבלדון 76', ובורג הדיח אותו במערכות רצופות. לבוריס בקר יש את החבטות הנכונות, Iאפילו לבו במקום הנכון, אך הוא אינו קודח באש הניצחון.
טניס תמיד היה ספורט ציורי. נברטילובה ובילי ג'ין־קינג הביאו חרדות לווימבלדון. ארתור אש קיבל התקף לב וכמעט מת, קונורס היה בועל את הרשת. הצעירים היום, אומר נסטאסה, נראים בדיוק כמו המנהלים שלהם. אתה מסתכל עליהם במגרש, אתה רואה את המנהלים ביציע, כולם נראים אותו דבר. איך זה יכול להיות שהשחקנים על המגרש צעירים יותר מהילדים שמביאים את הכדורים? כל ילד מרוויח מיליונים רק מכיוון שקנו לו ציוד. הוא עוד לא ניצח אליפות וכבר הוא ענק, ואם לא התקדם מעבר לגיל שלוש־עשרה, אומרים שהוא גמור.
איך יכול להיות שהשחקנים על המגרש צעירים יותר מהילדים שמביאים את הכדורים? כל ילד מרוויח מיליונים רק מכיוון שקנו לו ציוד. הוא עוד לא ניצח אליפות וכבר הוא ענק
כתבי הספורט היו נתקלים אחד בשני כאשר ניסו לתאר את המפגשים בורג־מקנרו. האש של מקנרו מול הקרח של בורג. הרשת נגד הקו האחורי. מקנרו חובט הגשה כבירה, שולח את בורג לאדניות הפרחים, בורג מחזיר איכשהו חבטת גב יד מדהימה לאורך הקו, וזוכה בנקודה.
"הדרך היחידה לזכות בנקודה", אמר מקנרו אחרי הגמר של 80', "היא לחבוט כדור שאין לו תשובה". בווימבלדון 90' הכדור מת משעמום ונשכב על הדשא עד שאחת מבנות דודתה הלבקניות של המלכה הגישה את הגביע והמגש.
פורסם לראשונה ב"חדשות", 1990
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו