ים המלח הוא כנראה המקום שבו אפשר לפגוש את המראות הדרמטיים והקיצוניים ביותר בישראל, אלא שחלקם נמצאים מחוץ לשדה הראייה של רוב הישראלים. למשל, חומת המלח.
בימים אלה הושלמה ההקמה של כמחצית ממכשול המלח המתוכנן בגבול ישראל–ירדן – כ־16 קילומטר מתוך יותר מ־30 קילומטר של קיר מלח שאמור לחצוץ, על פי התוכנית, בין שתי המדינות. בשנת 2020, כשהפרויקט הייחודי יצא לדרך, החשש היה בעיקר מפני חדירת מבריחים ומסתנני עבודה, אך דומה שהמיקוד הביטחוני השתנה מאז.
חומת המלח נולדה כרעיון שהפגיש לכאורה בין הצרכים של שני גופים: מצד אחד צה"ל ומערכת הביטחון שרצו לייצר מחיצה בין ישראל לירדן במרחב שבו אין גדר ויש נוכחות דלילה יחסית של כוחות; מנגד מפעלי ים המלח (בבעלות כי"ל ובשליטת עידן עופר), שמתמודדים עם הצורך לפנות כמויות דמיוניות של מלח הנותרות כעודף מתהליכי ההפקה והייצור.
הרעיון אכן יצירתי, אבל אי אפשר להתעלם מהפן העצוב: ים המלח, פלא טבע עולמי שהיה יכול לאחד את העמים ששוכנים לחופו (ירדנים, ישראלים ופלסטינים) סביב אינטרס משותף, הפך לעוד אמצעי ליצירת נתק והפרדה
בחטיבת יואב שבפיקוד דרום עשו אחד ועוד אחד והציעו למפעלי ים המלח להפוך את הנטל לנכס – ולייצר מהרי המלח המיותרים חומת הפרדה. הפרויקט יצא לדרך ב־2020 והחטיבה קיבלה מהרמטכ"ל דאז אביב כוכבי את פרס החדשנות.
הרעיון אכן יצירתי, אבל אי אפשר להתעלם מהפן העצוב: ים המלח, פלא טבע עולמי שהיה יכול לאחד את העמים ששוכנים לחופו (ירדנים, ישראלים ופלסטינים) סביב אינטרס משותף, הפך לעוד אמצעי ליצירת נתק והפרדה.
כארבע שנים אחרי ההתנעה של בניית המכשול, הושלמה כמחצית מהתוכנית המקורית. הגובה של החומה לא אחיד, וכשמסתכלים עליה מתחתית הסוללה, מהצד הירדני, הוא יכול להגיע ל־10–20 מטר, כאשר החלק העליון תלול יותר.
בעבר מתחו פעילי סביבה ביקורת וטענו שהצבא מסייע למפעלים ומספק להם דרך מילוט מהתמודדות עם עודפי המלח, אבל בחינה של הכמויות שבהן מדובר מעלה – מפתיע ככל שזה יישמע – שהמלח המושקע בחומה הוא נתח זעיר בלבד מכמויות המלח שעדיין מחפשים להן פתרון.
בחינה של הכמויות שבהן מדובר מעלה – מפתיע ככל שזה יישמע – שהמלח המושקע בחומה הוא נתח זעיר בלבד מכמויות המלח שעדיין מחפשים להן פתרון
לפי הערכות, בהקמת החומה כולה יושקעו כשני מיליון קוב מלח, כמות השווה לעודפי המלח שנוצרים במפעלים בפחות מחודשיים של עבודה. בשורה התחתונה, האתגר של התמודדות עם עודפי המלח העצומים עדיין מונח לפתחם של מפעלי ים המלח.
הרי המלח שאין להם דורש הם תוצאה של הסכם בין המדינה (וליתר דיוק החשב הכללי באוצר) לבין מפעלי ים המלח, שמטרתו למנוע את הצפת המלונות.
עודפי מלח (צילום: משה ברנשטיין)
המלונות שוכנים על שפת הבריכות התפעוליות של המפעלים, בחלק הדרומי של הים שהתייבש וכבר מזמן אינו טבעי. המים בבריכות הללו מוזרמים מהחלק הצפוני של הים, והמפעלים מפיקים מהם אשלג ומינרלים נוספים שמשיאים להם רווחים.
ההצטברות של המלח בקרקעית והמשך ההזרמה מהחלק הצפוני הביאו לעלייה במפלס (בעוד החלק הצפוני של הים נסוג בקצב של יותר ממטר בשנה) שאיימה להציף את המלונות.
כדי למנוע את ההצפה, ובמקביל לאפשר למלונות ולמפעלים להמשיך לפעול, הושג הסכם לפיו מפעלי ים המלח יפעילו דוברות מיוחדות ש"יקצרו" את המלח מהבריכות
כדי למנוע את ההצפה, ובמקביל לאפשר למלונות ולמפעלים להמשיך לפעול, הושג הסכם לפיו מפעלי ים המלח יפעילו דוברות מיוחדות ש"יקצרו" את המלח מהבריכות. הדוברה הראשונה התחילה לעבוד לפני כשנה, בשנה הבאה אמורה להיכנס דוברה נוספת לתמונה.
המלונות יצאו מכלל סכנה, אבל נוצרה בעיה חדשה: מדי שנה נשלפים מהבריכות כ־20 מיליון טון מלח, וכבר כמה שנים מיטב המוחות שוברים את הראש מה לעשות איתם.
"20 מיליון טון בשנה זה אומר שכל ארבע שנים יש לך הר בגודל של מצדה שאתה צריך למצוא לו פתרון", אומר ד"ר אוהד קרני, ראש אגף מדיניות ואסטרטגיה במשרד להגנת הסביבה. "לשם השוואה, כל הפסולת של הערים בישראל זה בערך שישה מיליון טון בשנה. כמות המלח שנוצרת בשנה מגמדת את כל הפסולת של מדינה שלמה. זה פרויקט הנדסי עצום".
מה עושים עם מצדה של מלח? המחשבה הראשונית הייתה לחפש קונים, אבל מתברר שאין כאלה. "מדובר במלח שולחן, NACL", אומר גורם בתחום, "זה מוצר שיש לו מחיר מאוד נמוך ונפח גדול. אין היגיון כלכלי לשנע אותו למרחקים. בזמנו נעשתה עבודה גדולה על ביקוש למלח. מישהו הציע להקים פארק שעשועים ממלח.
"גם הרעיונות הטובים או ההצעות לקנייה התייחסו לכמויות של כמה אלפי, או לכל היותר כמה עשרות אלפי טונות, וכאן מדובר בעשרות מיליוני טון בשנה, כל שנה"
"הוועדה לתשתיות לאומיות הוציאה קול קורא למאות מומחים בעולם בבקשה שיביאו רעיונות מה לעשות עם המלח. הביאו 400 רעיונות, אחרי סינון נשארו ארבעה. גם הרעיונות הטובים או ההצעות לקנייה התייחסו לכמויות של כמה אלפי, או לכל היותר כמה עשרות אלפי טונות, וכאן מדובר בעשרות מיליוני טון בשנה, כל שנה".
בהיעדר פתרון אחר הוחלט להחזיר את המלח לים הצפוני, הטבעי, שממנו המלח הגיע. לפי ההסכם בין המפעלים למדינה, עליהם להקים מערך שינוע שיסיע את המלח שנקצר מהבריכות הדרומיות אל חלקו הצפוני של הים ולהשקיע אותו שם.
פעילי סביבה טענו בשנים האחרונות שהמפעלים מנצלים את העובדה שההסכם לא כולל לוחות זמנים מחייבים כדי למרוח את הזמן ולדחות את ההקמה של מפעל ההשבה הגדול. בכנס שנערך לפני חודשיים ביוזמת המשרד להגנת הסביבה נרשמו חילופי דברים קולניים בין נציגי המפעלים לפעילי סביבה.
במפעלים טוענים שהם עובדים במלוא הקצב בהקמת מערך הובלת המלח, שהעיכובים נבעו מקשיים אובייקטיביים שנגזרים מהקורונה והמלחמה, וגם מהעובדה שהמדינה עצמה החליפה מספר פעמים את עמדתה לגבי שיטת השינוע המועדפת והמקום שבו היא מבקשת שהמלח ישוקע בים.
במפעלים טוענים שהם עובדים במלוא הקצב בהקמת מערך הובלת המלח, שהעיכובים נבעו מקשיים אובייקטיביים כמו המלחמה, וגם מהעובדה שהמדינה עצמה החליפה מספר פעמים את עמדתה לגבי שיטת השינוע
בכל מקרה, במפעלים משוכנעים שיסיימו את הפרויקט הגדול עוד לפני תום תקופת הזיכיון שלהם ב־2030. בכנס המדובר, אגב, הציגו מומחי המכון הגיאולוגי רעיון חדש לפיו המלח ישונע באמצעות מסוע לאזור מפרץ צאלים, שם הוא ישוקע במים.
בינתיים המלח נערם בשטחים התפעוליים של המפעלים. "מהמלונות אפשר לראות ערימות של מלח באזור הסוללות של הבריכות", אומר אוהד קרני, "גם המפעל בצד הירדני מבצע קציר מלח ועורם את המלח ליד הבריכות שלו. שם הרגולטור לא מטיל מגבלות והערימות מגיעות לגבהים של עשרות מטרים שאפשר לראות מהארץ. אצלנו אנחנו לא רוצים לראות דבר כזה, לא מול המלונות ולא בכלל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שתי ההצעות נשמעות טיפשיות:
"חומת המלח" תתפורר עם הזמן בידי גשמים ושיטפונות ותזהם את הסביבה המדברית.
הטלת המלח לחלק הצפוני של ים המלח עלולה להחמיר את מצבו של ים המלח
אולי אפשר להקים מפעל ל"לבני מלח", שמישהו ימצא בהם עניין – אולי בענף הבנייה.
אולי ישנם מספר נקיקים באזור הר סדום שאפשר למלא במלח במינימום נזק סביבתי, כי הרי הר סדום עצמו מכיל שכבות מלח רבות
אולי תמורת תשלום צנוע, הירדנים יהיו מוכנים לקחת המלח לשטחם.