פזמוניו של ירון לונדון הם במידה רבה ראי לאישיותו. הם מתאפיינים בעושר לשוני רב ובידע רחב אופקים. יום הולדתו ה-84 של לונדון הוא הזדמנות טובה להיזכר בכמה משיריו הידועים ולעמוד על ייחודם.

ירון לונדון ידוע בקרב הציבור כאיש תקשורת וכאינטלקטואל אוטודידקט. לצד זאת, לונדון שלח ידו גם בכתיבת פזמונים. על אף מיעוטם היחסי של השירים שכתב (אתר "שירונט" מונה כ-30 שירים פרי עטו), חלק ניכר מהם היו למוכרים ואהובים. ביניהם "לו הייתי פיראט", "מרדף", "אליעזר בן יהודה", ו"בואי לאילת".

לונדון לא לקח ברצינות יתרה את משלח ידו כפזמונאי. "רוב פזמוניי נכתבו לשעשועיי, או בגלל חסרון כיס, ולא מפני שאוּטֶרפֶּה, המוזה של השירה הלירית, התדפקה על דלתי לעת לילה" – העיד על עצמו בספרו האוטוביוגרפי (ירון לונדון, "לו הייתי פיראט" הוצאת כתר, 2014, עמ' 191).

לונדון לא לקח ברצינות יתרה את משלח ידו כפזמונאי. "רוב פזמוניי נכתבו לשעשועיי, או בגלל חסרון כיס, ולא מפני שאוּטֶרפֶּה, המוזה של השירה הלירית, התדפקה על דלתי לעת לילה" – העיד על עצמו

עם זאת, ניתן למצוא איזה קו מאפיין בשיריו, המשקף פנים מוכרים באישיותו ומצביע על ייחוד אומנותי ביצירתו. פזמוניו מתאפיינים בווירטואוזיות לשונית המעידה על שליטה פנומנלית במכמניה של השפה העברית. יש בהם גם ביטוי למה שמכונה "ידע כללי נרחב". ואמנם ניסוח מהוקצע וקולח לצד יכולות אינטלקטואליות מרשימות הם מסימני ההיכר המובהקים של ירון לונדון האיש.

בניגוד לרושם שעשוי להיווצר, אופי זה של פזמוניו אינו ביטוי לשחצנות – דימוי ציבורי נוסף שדבק בו. לונדון ינק את אהבת העברית מחלב אמו, שלדבריו, "מסירותה לעברית כמעט לא נפלה ממסירותם של אב"י וזוגתו" (שם, עמ' 25).

ניכר, אפוא, כי זהו אופי להגו הטבעי. לונדון מספר:

"בביתנו, הדיבור והכתיבה בעברית לא נועדו להתקשרות, לא מנגנון שימושי היו, אלא טקס אינסופי, תפילה צבעונית ורועשת שנישלה את כל שאר הטקסים והפולחנים. תלונה הייתה קינה קדמונית, גערה הייתה נבואת זעם תנ"כית, מחמאה הייתה שיר הלל (…) אני מכיר בכך שנגיף התפארת הלשונית דבק בי, וכי שפתי מרוממת מדי, וכי יש לי נטייה לשלוף את המילה הנדירה ביותר שבאשפת המלים העומדות לרשותי" (שם, עמ' 26-25).

אלא שליצירתו הלירית של לונדון מאפיין ייחודי נוסף. רבים מפזמוניו כוללים תיאורים ציוריים של דמויות או חפצים, שכמו בתנועת מצלמה, הולכים ומתמקדים באובייקטים, על מנת לבחנם מקרוב ולעמוד על קווי אישיותם או סממניהם הפיזיים.

כך למשל, בידוע יותר מבין שיריו, משרטט לונדון את דיוקנו הרוחני והפיזי של מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה. על רקע חינוכו על ברכי השפה העברית, נקל להבין מדוע בחר לונדון להקדיש שיר דווקא לגיבור לשונאי זה, ולא למנהיג צבאי או מדיני. שנים לאחר מכן כתב על בחירתו זו:

"חשבתי, עודני חושב, שגיבוריה הגדולים של המהפכה הציונית אינם נושאי הנשק, אלא ראשוני הסופרים והמורים העבריים בירושלים ובמושבות, והחלטתי להקים לאחד מהם אנדרטה מחורזת" (שם, עמ' 198).

ניתן למצוא איזה קו מאפיין בשיריו, המשקף פנים מוכרים באישיותו ומצביע על ייחוד אומנותי ביצירתו. פזמוניו מתאפיינים בווירטואוזיות לשונית המעידה על שליטה פנומנלית במכמני השפה העברית

וכך, תיאר לונדון את אב"י כמי שקינא לשפה העברית "כמו הנביאים הקנאים לשם", כמי שישב מדי לילה, כל הלילה, לאור עששית וכתב תלי תילים במילונו. הנה אנו רואים את "קצה הנוצה" בה רשם את מילותיו ואת הכתב הרהוט, ומבלי משים מעלים בעיני רוחנו את קלסתרו הסגפני של בן-יהודה: הפנים הגרומות, המשקפיים העגולות, הסנטר המחודד, הזקן, המצח הגבוה, זה שמאחוריו "מוחו הקודח".

באופן אירוני, הביטוי "מוחו הקודח" שהפך עם השנים למטבע לשון, הוא פרי דמיונו של לונדון עצמו, והוא זה שבדהו מ"מוחו הקודח" שלו עצמו. ומדוע כינה את אב"י "יהודי מבדח"? הלא כינוי זה נבע רק מתוך "הדחף החולני להקציע חרוז מושלם", שהרי "קנאים כאב"י אינם אנשים מבדחים" (שם, 199).

אליעזר בן יהודה יהודי מבדח (לחן: מתי כספי).

הפזמון "גשר אלנבי" (בלחנה של נורית הירש), קשור גם הוא, בכללותו, לעניין גדול הכרוך באתוס הציוני, והוא המלחמה התמידית בין ישראל ושכנותיה והתקווה לשלום. השיר מתאר את העוברים והשבים על "גשר אלנבי", הגשר המפריד בין ישראל לירדן לאחר מלחמת ששת הימים.

פזמון זה הוא מעין משאלת לב ל"מזרח תיכון חדש", בתיאורו את "בני הדוד" החוצים את הגשר כמי שחוזרים מעליית הרגל למכה, או יוצאים בדרכם לעמון או מרחיקים לארם נהריים – מולדתו של אבי האומות הערבית והיהודית.

עם זאת, לצד הנוף הפסטורלי של "גדותיים ירוקות", עוד נשמעות היריות ונגלות "שוחות המקלעים העמוקות". השיר מורכב רובו ככולו מפסיפס של תמונות תקריב: הגשר הלוהט בצהרי היום, הזבובים המכסים את תא המטען, הנוסע עבדאללה בכותונת הפסים, המוכס הבודק את המכונית "מחרטום עד גלגל", הנהגים הממתינים בתורם ובינתיים מעשנים סיגריות, והחייל המתנועע לקצב הג'אז.

באופן אירוני, הביטוי "מוחו הקודח" שהפך למטבע לשון, הוא פרי דמיונו של לונדון עצמו, והוא זה שבדהו מ"מוחו הקודח" שלו. ומדוע כינה את אב"י "יהודי מבדח"? רק מתוך "הדחף החולני להקציע חרוז מושלם"

בדומה לבלדה על אב"י, אני מרשה לעצמי לנחש שגם כאן השתמש לונדון בחרוזים מאולצים, למשל המילה "ג'אז", הנזכרת רק על מנת שתתחרז עם "חיג'אז", חבל הארץ בערב הסעודית שבו נמצאות מכה ומדינה, הערים הקדושות לאסלאם.

"גשר אלנבי" (לחן: נורית הירש)

בשנים שמיד לאחר מלחמת ששת הימים התפרסמו שניים מפזמוניו שעסקו בתופעת הבורגנות הישראלית ושיממונה, ובמרכזם גבר ואישה: "החיים היפים" בביצוע להקת הנח"ל, ו"בשש או בשבע" בביצוע השלושרים (שניהם בלחניו של יאיר רוזנבלום).

בשני השירים מתמקד לונדון, בין היתר, בחלקים מגופה של האישה, עניין שלא היה מתקבל בעין יפה בימינו. בשיר הראשון מתואר גבר נשוי עם ילדים, "משכורת די טובה", "חשבון קטן בבנק", משכנתה וביטוח תאונות. בסוף השיר מתברר ש"החיים היפים לפעמים מעייפים", וכי הגבר בר המזל בעצם מכור לגלולות שינה ולעישון וסובל מבעיות בריאות. כאן מקרב לונדון את המצלמה הווירטואלית לגוף פילגשו של הגבר, שהיא "די מלאה אבל רגליה די יפות".

השיר השני מתאר לסירוגין ובמקביל את מהלכיהם של גבר ואישה בערב אחד. בזמן שהגבר עוזב את המשרד, נוסע לדירה, מתיר עניבה מצוואר וחולץ נעליים, האישה מתקשטת ומתייפה לקראת אהובה. בסופו של דבר, כשהמתח מגיע לשיאו, רובץ הגבר במיטתו, מותש מעוד יום משעמם בעבודה, והאישה גם היא נרדמת לבדה, "בקומה מעליו". כאן בוחר לונדון להתמקד בפוך בלחייה של האישה, בציפורן הלק, וב"בושם במסתור בית שחיה החלק".

בשש או בשבע (לחן: יאיר רוזנבלום)

הדיוקנאות וצילומי התקריב של לונדון מתבלטים במלוא הדרם בטוב שבפזמוניו – "הנערה מן הרכבת המהירה". עמוס עוז התוודה לא פעם כי הוא שואב השראה לכתיבתו מהתבוננות באנשים זרים ומציתות לדבריהם. לאחר מכן הוא "מכייס אותם", כלשונו, ומגייסם לטובת סיפוריו. לונדון עשה בדומה לזה בשירו על הנערה מן הרכבת המהירה.

בראותו "נערה יפה כמו שיר" ברכבת המהירה הטרנס-אירופית רקם על אודות חייה הסוערים סיפור כיד הדמיון הטובה עליו. כשהביט בכפות רגליה החליט:

"כפות רגליה השתזפו בים סובטרופי
על יאכטה בחברה של איש עשיר".

כשהביט בסבר פניה, כתב, אולי את הנפלאה בשורותיו:

"האדישות והחיוך היו עדיה המושבעים וספקי ההוכחות
על הגברים אשר נזלו בין שתי ידיה ועל טרגדיות נוראות
אבל נוחות.

אופן ההגשה השנסונרי של יוסי בנאי עשוי להעלות את הרושם שמדובר בתרגום של אחד משירי ז'ורז' ברסנס או שארל אזנבור, אך שיר זה מקורי גם בלחנו ובעיבודו המבריק של מתי כספי. המוסיקאי המחונן דאג לעטוף את הטקסט בפריים קצבי המדמה שקשוק רכבת.

אם כן, פזמוניו של לונדון, אף כי לא נכתבו מתוך דחף יצירתי עז, מבטאים באופן אותנטי ואסתטי את מאפייניי אישיותו הבולטים – סקרנות אינטלקטואלית, יכולת התבוננות מלומדת ואינטואיטיבית, ובעיקר את מקור ההשראה העיקרי שלו – השפה העברית.

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.