בעבר, פרסמתי כאן פוסטים "תיאורטיים". לפני השבעה באוקטובר (או שמא היה זה התשעה?) כתבתי כי המוצא היחיד למצב המשברי של מדינת ישראל הוא שוויון אזרחי ולאומי לכל תושבי פלשתינה א"י, והחלופה היחידה לו היא חורבן.

כתבתי גם כי כל ניסיון לחזק את הדמוקרטיה, למשל על ידי חוקה, יתקל במכשול בלתי עביר – האפרטהייד בשטחים: מהם גבולות המדינה? האם החוקה תחול על המתנחלים? ואם כן, איזה חוק יחול על תושבים פלסטינים? הלוא ברור שחוקה לא יכולה לאפשר אפרטהייד, ועל כן אי אפשר יהיה לחוקק חוקה בלא חיסול האפרטהייד. ואז תעלה השאלה במלוא חריפותה – מה יחליפו?

בעבר כתבתי כאן כי כל ניסיון לחזק את הדמוקרטיה, למשל ע"י חוקה, יתקל במכשול בלתי עביר – האפרטהייד בשטחים. אי אפשר יהיה לחוקק חוקה בלי לחסלו. ואז תעלה השאלה במלוא חריפותה – מה יחליפו

אמרתי גם כי עלינו לשים בראש מעייננו את תהליך הפיוס עם הפלסטינים שבשליטת מדינת ישראל, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, כי אין תוחלת לדמוקרטיה עם כיבוש או אפרטהייד ובלי שוויון.

לא מזמן הוספתי כי בעקבות פעולות ממשלת החורבן בראשות בנימין נתניהו החל תהליך סטיכי עם שלוש אבני דרך, כאשר חורבן ישראל – אם תבחר לא לשתף פעולה עם התהליך – הוא אפשרות:

1. הכרה בינלאומית מחייבת (החלטה במועצת הביטחון ואשרור באספה הכללית של האו"ם) במדינת פלסטין בגבולות 67' ובממשלת פלסטין כנציגתה הלגיטימית.
2. השלמה של ישראל עם ההחלטה ותחילת משא ומתן ישיר, בגיבוי בינלאומי, בין ממשלת ישראל לממשלת פלסטין על מימוש ההחלטה.
3. הסכם שלום בין ישראל לפלסטין, בגיבוי בינלאומי ובתקווה כחלק מהסכם שלום רחב יותר ברוח היוזמה הסעודית.

כעת ברצוני לשתף משהו אישי. בעודי ממתין בתקווה להתקדמותו של התהליך הזה ולסופו הטוב, המציאות אופפת אותי ומציפה אותי ברגש שאין לו שם: זה לא כאב, שנאה, פחד, חרדה, ייאוש, אבל, שאיפת נקם, חמלה, אהבה, גאווה, שמחה, וגם לא שמחה לאיד. זה רגש איום ונורא אשר (למיטב ידיעתי, כמו שמדענים אומרים) אין לו שם: זו תחושה שהנשמה שלי נשרפת.

כשאני חושב על כך, זה מה שנשמות המתים המגיעות לגיהינום אמורות להרגיש. אבל אני חי, ובכל זאת מרגיש שנשמתי נשרפת. איך זה יכול להיות?

כעת ברצוני לשתף משהו אישי. בעודי ממתין בתקווה להתקדמותו של התהליך הזה ולסופו הטוב, המציאות אופפת אותי ומציפה אותי ברגש איום ונורא, שלמיטב ידיעתי אין לו שם: זו תחושה שהנשמה שלי נשרפת

ההסבר היחיד לכך שנשמתי נשרפת למרות שאני חי הוא זה: אני חי בגיהינום עלי אדמות.

וכשחושבים על זה יותר, מסתבר שאכן זה כך: אני חי בגיהינום אשר מקריב אנשים למולך. רק תמול-שלשום הוקרבו ששה אנשים צעירים למולך ההישארות בשלטון של ממשלת החורבן. ועוד עשרות עומדים בתור, אנשים, נשים וטף אשר הוכרזו כקורבנות עתידיים למולך.

ארבעים אלף עזתים גם כן הוקרבו (טוב אפשר לעשות הנחה: עשרים אלף הוקרבו כ"נזק אגבי" ועשרים אלף הומתו כלוחמים), למולך הניצחון המוחלט. ויום יום, ואולי לנצח, מוקרבים חיילינו למולך ההתנחלויות (וגם מאות תושבי עוטף עזה וחוגגים, אשר הוקרבו למולך ההתנחלויות, כאשר צבא ההגנה לישראל תיעדף את תחזוקתן על פני הגנה על ישראל).

פן נוסף של הגיהינום הוא התעללות צבא הכיבוש בנכבשים, גם בגדה וגם ברצועה. התקשורת המגויסת כמעט לא מראה זאת, כדי לשמר את הפסיכוזה ההמונית (קרי– הדחקת המציאות) בה מצוי עמישראל, אבל זה מה שכל העולם רואה: חיילי צה"ל ומתנחלים בגיבוי חיילי צה"ל מתעללים בפלסטינים יום יום (ומדי פעם גם הורגים בהם), ככל שמשיגה ידם וככל שעולה על רוחם.

באנא אמג'ד באקר לבום בת 13, נורתה למוות בביתה בכפר קריות ב-6 בספטמבר, 2024 (צילום: משפחת לבום)

יש לי רק נחמה אחת: אם אני מרגיש שנשמתי נשרפת לנוכח הגיהינום עלי אדמות פרי ידינו­, סימן שלא שכחתי מה זה להיות יהודי.

אני חי בגיהינום אשר מקריב אנשים למולך. רק תמול-שלשום הוקרבו ששה אנשים צעירים למולך ההישארות בשלטון של ממשלת החורבן. ועוד עשרות עומדים בתור, אנשים, נשים וטף אשר הוכרזו כקורבנות עתידיים למולך

וכמו קאטו הזקן, אתמיד לסיים בקריאה: שוויון או חורבן, אין אפשרות שלישית.

אהוד שפירא הוא פרופסור למדעי המחשב וביולוגיה במכון ויצמן, יזם, פעיל פוליטי, ואמן. תרם לפיתוח למידה ממחושבת, שפות תכנות מתקדמות, מחשבים מולקולריים, שחזור עץ שושלת התאים האנושית, ובאחרונה חוקר תשתית חישובית לדמוקרטיה דיגיטלית. ב 1993 הקים את יוביק בע״מ, חברת תוכנת האינטרנט הראשונה בעולם לרשתות חברתיות ומטאוורס, עשר שנים לפני פייסבוק ושלושים שנה לפני מטא. ב 2020 הקים את המפלגה הדמוקרטית. זמר בס-בריטון, הקים והוביל את להקת בא-רוק.