בקבוצות המחאה השונות יש דיון ער בשתי שאלות קשורות – מה עם ערביי ישראל ומה עם הכיבוש/אפרטהייד? האם ערביי ישראל הם חלק מהמחאה, ואם לא, האם טוב שכך או שמא זה כישלון של המחאה? והאם הכיבוש/אפרטהייד, הפיל שבחדר, הוא נושא שצריך להמשיך להתעלם ממנו כדי לא להפסיד את החלקים בציבור שלא רואים שום פיל? או שמא זהו נושא שהמחאה חייבת להתייחס אליו?

איני מתיימר לדעת מהי "הטקטיקה" הנכונה למחאה, אך זאת אני יודע: אין דמוקרטיה בלי שוויון. דמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה – היא כלי שמטרתו להבטיח, בין היתר, שוויון זכויות ושוויון בכוח הפוליטי לכל אזרחית ואזרח.

איני מתיימר לדעת מהי "הטקטיקה" הנכונה למחאה, אך זאת אני יודע: אין דמוקרטיה בלי שוויון. דמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה – היא כלי שמטרתו להבטיח, בין היתר, שוויון זכויות ושוויון בכוח הפוליטי לכל

בין הים לירדן, השטח שנקרא בעבר פלשתינה א"י (ובתוספת רמת הגולן) הוא כיום בשליטה ישירה או עקיפה של מדינת ישראל, וחיים בו מספר שווה פחות או יותר של יהודים ופלסטינים. שאיפותיהם וזכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים אינן נופלות במאומה מאלו של היהודים, ועל כן שוויון בשטח שבין הים לירדן משמעו לא רק שוויון לתושבים, אלא גם שוויון ללאומים (ראו גם את הבלוג של לימור יהודה בנושא שוויון לאומי).

ישנן מגוון דרכים לממש שוויון בפלשתינה א"י: בקצה אחד של המגוון שתי מדינות נפרדות לשני עמים, יהודי ופלסטיני, ובקצהו השני מדינה אחת לכל תושביה, יהודים ופלסטינים. וביניהן אפשרויות רבות נוספות. אחת מהן, אשר ישראל התחייבה לה במגילת העצמאות, היא:

"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל […]  תִפְעַל לַהֲקָמַת הָאַחְדוּת הַכַּלְכָּלִית שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּתָהּ".

איני מתיימר לדעת מהי הדרך הנכונה, אך זאת אני יודע: המוצא היחיד למצב המשברי של מדינת ישראל הוא שוויון אזרחי ולאומי לכל תושבי פלשתינה א"י.  והחלופה היחידה לו היא חורבן.

אני מסוגל לדמיין שני תרחישים אשר עשויים להביא בסופו של דבר לשוויון, ובשניהם האפשרות של חורבן עומדת גם היא בפתח.

איני מתיימר לדעת מהי הדרך הנכונה, אך זאת אני יודע: המוצא היחיד למצב המשברי של מדינת ישראל הוא שוויון אזרחי ולאומי לכל תושבי פלשתינה א"י. והחלופה היחידה לו היא חורבן

אפשר לקרוא לשני התרחישים: "תרחיש דרום אפריקה" ו"תרחיש בלפאסט".

תרחיש דרום אפריקה

בתרחיש דרום אפריקה המשטר מצליח להחליש את המנגנונים אשר מעכבים את תהליכי הסיפוח והאפרטהייד. בעקבות זאת הוא מרחיב את תהליך סיפוח השטחים שנכבשו ב-1967 ומעמיק את האפרטהייד, אשר גולש בהדרגה ובאופן בלתי נמנע גם לתוך גבולות הקו הירוק (שיישכח עם הזמן).

תהליך זה יוביל את ישראל לבידוד בינלאומי, סנקציות, חולשה רב ממדית (חברתית, כלכלית וצבאית), ואולי אף למלחמה רב-זירתית, ובהמשכו לקריסת משטר האפרטהייד, כמו שקרה בדרום אפריקה. במצב זה, המוצא היחיד פרט לחורבן יהיה ביטול מלא של האפרטהייד, כלומר שוויון לכל.

תרחיש בלפאסט

בתרחיש בלפאסט, הפגיעה המיידית בדמוקרטיה נמנעת, אך יחד עימה ממשיכים להתקיים דה-פקטו סיפוח ואפרטהייד, יחד עם התנגדות עממית ובינלאומית להם.

כל ניסיון לחזק את הדמוקרטיה, למשל על ידי חוקה, יתקל במכשול בלתי עביר – האפרטהייד בשטחים.

מהם גבולות המדינה? האם החוקה תחול על המתנחלים? ואם כן, איזה חוק יחול על תושבים פלסטינים? הלוא ברור שחוקה לא יכולה לאפשר אפרטהייד, ועל כן אי אפשר יהיה לחוקק חוקה בלא חיסול האפרטהייד. ואז תעלה השאלה במלוא חריפותה – מה יחליפו?

תרחיש דרום אפריקה יוביל את ישראל לבידוד בינלאומי, סנקציות, חולשה רב ממדית (חברתית, כלכלית וצבאית), ואולי אף למלחמה רב-זירתית, ובהמשכו לקריסת משטר האפרטהייד, כמו שקרה בדרום אפריקה

בתרחיש בלפסט, כל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו יגיע להבנה שאין מנוס מפיוס יהודי-פלסטיני המבוסס על שוויון, ושכדי להציל את הדמוקרטיה עלינו להתחיל בתהליך הפיוס עם העם הפלסטיני, תהליך אשר בסופו פתרון שוויוני מוסכם.

אם כך או כך בסוף הדרך מצפה לנו שוויון (בהנחה שנשכיל להימנע מחורבן), מה נותר לנו לעשות פרט ללחכות?  הרבה – על מנת להימנע מחורבן ולמזער את הנזק והסבל שייגרם עד שנגיע לשוויון.

אם ההתנגדות להפיכה המשטרית לא תישא פרי, והמשטר ימשיך להתקדם בדרך לסיפוח ואפרטהייד,  הדרך להימנע מחורבן ולמזער סבל ונזק היא לקצר את חיי משטר האפרטהייד ככל הניתן. לשם כך, יהיה עלינו להתנגד למשטר באופן פעיל בארץ, על ידי מרי אזרחי, ולגייס את כל כוחות האור בעולם על מנת לקצר את חיי המשטר ולהפילו, כפי שנעשה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

ככל שמשטר האפרטהייד יתמשך, כך תיחלש מדינת ישראל והסיכוי לחורבנה יעלה. ככל שחיי האפרטהייד יתקצרו, כן יהיה ניתן להגיע לפתרון מהר יותר, עם פחות נזק וסבל לכולם, ובלא שסכנת חורבן תרחף מעל ראשינו.

אם ההפיכה המשטרית תיעצר, ויחל תהליך שיקום וחיזוק של הדמוקרטיה, אז יהיה עלינו לשים בראש מעייננו את תהליך הפיוס עם הפלסטינים שבשליטת מדינת ישראל, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, כי אין תוחלת לדמוקרטיה עם כיבוש או אפרטהייד ובלי שוויון.

אם ההתנגדות להפיכה המשטרית תכשל והמשטר ימשיך להתקדם לסיפוח ואפרטהייד,  הדרך להימנע מחורבן היא קיצור חיי משטר האפרטהייד – להתנגד למשטר באופן פעיל בארץ ע"י מרי אזרחי וגיוס העולם

לתהליך הפיוס יכולה להיות רק מטרה אחת – שוויון אזרחי ולאומי ליהודים ולפלסטינים. הדרך לשוויון תהיה ארוכה ומפותלת, ויש אפשרויות רבות לסיומה המוצלח. אבל כל עוד עקרון השוויון מוסכם, וההכרה שכל תושבי פלשתינה א"י זכאים להיות אזרחים שווי זכויות במדינתם, הפתרון בוא יבוא.

וציטוט לסיום, סיסמת המהפכה הצרפתית:
"Liberté, égalité, fraternité ou la mort".
כלומר חירות, שוויון, ערבות הדדית או מוות.

אהוד שפירא הוא פרופסור למדעי המחשב וביולוגיה במכון ויצמן, יזם, פעיל פוליטי, ואמן. תרם לפיתוח למידה ממחושבת, שפות תכנות מתקדמות, מחשבים מולקולריים, שחזור עץ שושלת התאים האנושית, ובאחרונה חוקר תשתית חישובית לדמוקרטיה דיגיטלית. ב 1993 הקים את יוביק בע״מ, חברת תוכנת האינטרנט הראשונה בעולם לרשתות חברתיות ומטאוורס, עשר שנים לפני פייסבוק ושלושים שנה לפני מטא. ב 2020 הקים את המפלגה הדמוקרטית. זמר בס-בריטון, הקים והוביל את להקת בא-רוק.