בחודש יולי 1995 עשה טוני בלייר, שנבחר שנה קודם למנהיג הלייבור בבריטניה, צעד יוצא דופן. הוא נסע לאי היימן הסמוך לאוסטרליה, לכנס של בכירי אימפריית התקשורת ניוז קורפ שבבעלות איש העסקים רופרט מרדוק, איש ימין עמוק ויריב ותיק של מפלגת הלייבור. בלייר, מצולק מארבע תבוסות רצופות של מפלגתו, היה נחוש בדעתו להגיע להפסקת אש עם מרדוק וכלי התקשורת המשפיעים שלו, ובראשם הסאן, הטבלואיד המשפיע ביותר בבריטניה של אותם ימים.
הדוגמה הבולטת ביותר לחשיבות האימפריה הבריטית של מרדוק, שכללה אז גם את "ניוז אוף דה וולרד", הטיימס, הסאנדיי טיימס וערוץ סקיי ניוז, ניתנה בבחירות 1992, שבהן ניצחה המפלגה השמרנית בראשות ג'ון מייג'ור, את מפלגת הלייבור בראשות ניל קינוק.
במהלך הקמפיין זכו הלייבור וקינוק לסיקור מוטה ושלילי במיוחד מצד אימפריית מרדוק, שהגיע לשיא ביום הבחירות עצמו, ב-9 באפריל. "אם קינוק ינצח היום, יתכבד האדם האחרון שיעזוב את בריטניה לכבות אחריו את האורות", זעקה כותרת הסאן.
יומיים לאחר מכן, כשהתברר שקינוק אכן הפסיד, פירסם הסאן כותרת לא פחות שערורייתית: "זהו הסאן שהביא את הניצחון" (It's The Sun Wot Won It). לימים, מרדוק יעיד כי מצא את הכותרת "שגויה וסרת טעם" וטען כי נזף קשות בעורך העיתון באותם ימים.
כך או אחרת, בשונה מהבחירות שנערכו חמש שנים לאחר מכן, שבהן תמכו במוצהר עיתוני מורדוק בבלייר, שהיה כבר פייבוריט מובהק, בבחירות 1992 היה המירוץ צמוד מאוד, עם הטיה קלה בסקרים לטובת הלייבור.
אופי הסיקור של הסאן את הלייבור ב-1992, היה רק שיא שלילי בקו מערכתי עקבי של יותר מעשור, שהתבטא מהצד השני בסיקור אוהד ומלטף לראשת הממשלה ומנהיגת המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר. הסיקור נגד קינוק היה כה בוטה, עד שאפילו יריבו בבחירות מייג'ור אמר בדיעבד, שהקמפיין של מרדוק היה "מכוער למדי" ו"מוגזם".
לצד ההטיה האידיאולוגית, היו לסיקור השלילי סיבות נוספות. בין מרדוק לקינוק שררה איבה מאז "המאבק על וופינג" בראשית 1986. מרדוק ביקש אז לפתוח בית דפוס חדש ומשוכלל לחברת "ניוז קורפורשיין", שאיגדה את כל עיתוניו בבריטניה, ברובע וופינג במזרח לונדון.
משמעות הטמעת הטכנולוגיות החדשות היתה פיטורים של רוב מקרב 6,000 עובדי הדפוס של הקבוצה, שבתגובה פתחו בשביתה והטילו מצור על בית הדפוס החדש. מרדוק, מצדו, פנה לאנשי איגוד מגזר האלקטרוניקה והתקשורת, שנרתמו להפעיל את בית הדפוס.
אנדרו ניל, עורך הסאנדיי טיימס באותה ימים, העיד כעבור שניים וחצי עשורים שמרדוק דיבר על ליבה של תאצ'ר, כדי שתבטיח הצבת כוח משטרה גדול מספיק מחוץ לבית הדפוס, שיאפשר את תפקודו. קינוק, מצדו, תמך בעובדים השובתים, ואף הורה לחברי מפלגתו להימנע מכל קשר עם עיתונאיו של מרדוק, אך מהלכיו לא הצליחו למנוע את פיטורי אלפי העובדים הוותיקים.
ב-1992 החריף המתח בין קינוק למרדוק, על רקע כוונותיו המוצהרות של מנהיג הלייבור לקיים חקירה בנושא הבעלויות הצולבות בתקשורת, ולחזק את המכניזם של בירור תלונות על סיקור עיתונאי הפוגע בפרטיות.
בנאום הפרישה שלו מראשות הלייבור, ארבעה ימים לאחר הפסדו, אמר קינוק כי "הגיבורים" האמיתיים של הבחירות הם עורכי העיתונים השמרניים, והוסיף כי אם התרוממות הרוח של חברי המפלגה השמרנית מסתירה מעיניהם את העובדה הזאת, הם יהיו בבעיה קשה בפעם הבאה.
האזנות סתר למסוקרים
בתחילת יולי 2011 נחשפה בבריטניה שערוריית ענק, שהביאה שבוע לאחר מכן לסגירת אחד מעיתוניו של מרדוק, ניוז אוף דה וורלד. התברר כי פרשה של האזנות סתר למסוקרים, שנחשפה ב-2006, לא היתה מקרה יחיד, וכי כדי להשיג מידע, חברי מערכת העיתון הזמינו במהלך השנים אלפי האזנות סתר ופריצות לתאים קוליים.
בין הטלפונים שנפרצו היו כאלה של בני משפחת המלוכה הבריטית, וביניהם הנסיך ויליאם, שהיה הראשון להתלונן בנושא; טלפונים של קורבנות פיגוע הטרור ברכבת התחתית בלונדון ביולי 2005; והטלפון של מילי דאולר, נערה שנחטפה ונרצחה ב-2002. חשיפת הגארדיאן ביולי 2011 על הפריצה לתא הקולי של דאולר, ומחיקת הודעות ממנו, היא שהביאה בסופו של דבר לסגירת ניוז אוף דה וורלד, אחרי 168 שנים.
באמצע יולי הודיע ראש ממשלת בריטניה אז, דיוויד קמרון, על הקמת ועדת חקירה בראשות השופט בריאן לוויסון, לבחינת התרבות, הפרקטיקות והאתיקה של העיתונות הבריטית. כעבור כשנה וחצי, בנובמבר 2012, פרסמה הוועדה דו"ח מקיף של כאלפיים עמודים, ובו התייחסות להיבטים שונים של תפקוד התקשורת הבריטית, בצירוף המלצות נקודתיות (שמעולם, אגב, לא יושמו).
אחד הפרקים בדו"ח עוסק בהרחבה בקשרים שבין הפוליטיקאים וטייקוני התקשורת הפועלים בבריטניה, בדגש על מרדוק, הנחשב לכוחני ביותר. בפרק הזה מתוארת בפירוט מסכת היחסים של כל אחד מראשי הממשלה מתאצ'ר ועד קמרון עם התקשורת ועם מרדוק. תת-פרק מעניין במיוחד הוא זה העוסק בבלייר, שיחסיו עם מרדוק עוררו סימני שאלה רבים מאז נסע לאי היימן כראש הלייבור הנבחר.
מסכת היחסים בין בלייר ומרדוק היא אחד מקווי ההגנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקי 2000 ו-4000, העוסקים בקשריו של נתניהו עם מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, ובעלי וואלה לשעבר שאול אלוביץ'.
בשימוע שנערך לנתניהו לפני כחודש, הציגו יועצים מטעמו, ובהם הפרופ' למשפטים אבי בל מאוניברסיטת בר אילן, דו"ח שחיברו ובו נטען שלא רק שאין בעולם תקדימים לכתבי אישום על יחסי פוליטיקאים ומוציאים לאור, אלא שכתב אישום כזה יציב סכנות חמורות לחופש הביטוי ולחופש העיתונות.
בראיון ל"פגוש את העיתונות" לפני שבוע, אמר בל למראיינת רינה מצליח: "הבאנו כל מיני דוגמאות מהעולם. דוגמה אחת היא טוני בלייר. לפני הבחירות מול ג'ון מייג'ור (ב-1997), הוא הלך לרופרט מרדוק והגיע איתו להסכם – סיקור אוהד תמורת שינויים שיאפשרו למרדוק לקנות את סקיי ניוז. זה היה כרוך בשינוי חקיקה ושווה הרבה כסף.
"ובכל זאת, כשזה הגיע לוועדת חקירה (ועדת לוויסון, נ"י) והסתכלו על זה, הם אמרו שברור שזה לא יכול להיות עבירה פלילית. בלייר הכחיש, השרים האחרים בממשלה האמינו במאה אחוז שזה מה שהיה, והשאלה העובדתית לא היתה רלוונטית. באותו הדו"ח כתוב שהעוזרים של תאצ'ר אמרו במפורש שהיא הגיעה להסכמים עם אנשי תקשורת".
כאשר מצליח טענה שדבריו אינם משקפים את מה שנכתב בדו"ח, השיב בל בנוגע לבלייר: "זה לא נכון שהדו"ח קבע שזה לא שוחד כי זה לא קרה. במקרה של תאצ'ר אמרו שברור שזה קרה, ובמקרה של בלייר שזה לא רלוונטי".
תאומים אידיאולוגיים
נתחיל מהסוף: דו"ח לוויסון מעלה תמיהה על השיכחה של מרדוק בנוגע לארוחת צהריים שקיים עם תאצ'ר בינואר 1981 בצ'קרס, האחוזה הכפרית של ראשי ממשלת בריטניה, בה סיפר לה על רצונו לקנות את הטיימס והסאנדיי טיימס. רק במרץ 2012 נחשף תיעוד המפגש, שערך עוזרה של תאצ'ר, בו נכתב שהיא "לא עשתה יותר מלאחל לו הצלחה". על אף תהיותיו, לוויסון לא יכל להסיק מכך על עסקה בין השניים.
בפרק על תאצ'ר, חוזרת תימה המניחה שהסיקור האוהד שלו זכתה מעיתוניו של מרדוק לאורך כהונותיה, נבע מעל לכל מהזדהות אידיאולוגית עם תפיסותיה ודרכה. תאצ'ר, אמרו מקורביה לוועדה, לא התעניינה בעיתונות ומעולם לא קראה עיתון מתחילתו ועד סופו, וכן לא נפגשה באופן שוטף עם בעלי עיתונים.
לדברי ג'ון מייג'ור, "מרגרט היתה ככל הנראה ראשת המפלגה השמרנית הימנית ביותר" בעשורים שקדמו לכהונתה, וזה כשלעצמו קסם לבעלים רבים של כלי תקשורת, שהזדהו עם עמדותיה הקפיטליסטיות. אנדרו ניל, עורך הסאנדיי טיימס לאורך רוב שנות השמונים, כינה את תאצ'ר ומרדוק "תאומים אידיאולוגיים", והעיד שפגש אותה לא יותר מפעם בשבע שנים. גם מרדוק עצמו הכחיש שהתייעץ איתה לעתים קרובות.
למרות עדותו של ניל על הבקשה של מרדוק מתאצ'ר לשלוח כוחות גדולים לאבטח את בית הדפוס שהקים ב-1986, בשום מקום בדו"ח לא נקבע, כפי שטען פרופ' בל, שהוכח שתאצ'ר סגרה עסקאות עם ברוני תקשורת. גם חוק התקשורת, שהעבירה ממשלת תאצ'ר ב-1990, והיטיב עם מרדוק ושאר בעלי כלי התקשורת, נתפס ככזה שהועבר בגלל תמיכת המפלגה השמרנית בליברליזציה כלכלית.
בפרק המבוא לתיאור היחסים של הפוליטיקאים עם טייקוני המדיה והעורכים הבכירים, כתב השופט לוויסון:
"אין כמובן שום עדות לעסקאות מפורשות וסמויות בין פוליטיקאים לבעלי עיתונאים ועורכים. אף אחד לא יכול היה לצפות ברצינות שיהיו. מערכות היחסים העוצמתיות האלה מעודנות יותר מכך, המידה שבה האינטרסים חופפים או מוטים מורכבת יותר, והדיאלוג מתוחכם יותר".
על הדואליות שבין חשאיות היחסים לבין השפעתם הגדולה כתב גם עיתונאי הגרדיאן אנדרו רואנסלי: "להקת המעודדות של עיתוני רופרט מרדוק סייעו לשמור על מרגרט תאצ'ר במהלך התקופה הארוכה שלה בשלטון. ועדיין, לא תמצאו אפילו לא אזכור אחד שלו ב-1,500 העמודים של זכרונותיה. מעניין אם האוטוביוגרפיה של בלייר תהיה אפילו קצת יותר כנה בנוגע ליחסיו עם טייקון המדיה".
הסיקור תמיד יעדיף את המנצחים
הקשרים בין בלייר למרדוק היו קרובים למדי, והתהדקו עוד יותר לאחר שפרש מראשות הממשלה ב-2007, אך בניגוד לטענת פרופ' בל, דו"ח לוויסון לא מציין כי בלייר סיכם איתו על סיקור חיובי בתמורה לסיוע ברכישת רשת סקיי. יתירה מכך, ב-1997 מרדוק כלל לא ניסה לרכוש את הרשת, שהוא עצמו הקים בסוף שנות השמונים.
הפגישה הראשונה בין בלייר למרדוק התקיימה בספטמבר 1994. חודשיים קודם לכן זכה בלייר בהתמודדות על ראשות הלייבור, ושינה את שם המפלגה ללייבור החדש. השינוי במיתוג נועד להרחיק את המפלגה מהתפיסות הסוציאליסטיות שאיתן היתה מזוהה והתנגשו עם רוח התקופה הקפילטיסטית, לעבר מה שכונה "הדרך השלישית". בפועל דובר בהפיכת הלייבור למפלגת מרכז, התומכת בעסקים לא פחות – ואף יותר – מאשר באיגודי העובדים.
"עד לרגע שבו לקחתי את ראשות מפלגת הלייבור, הפסדנו ארבע מערכות בחירות ברצף", אמר בלייר בעדותו בפני ועדת לוויסון. "חוויתי את מערכת הבחירות של 1992. אני זוכר אותה. היא היתה חרותה בזכרוני והייתי נחוש לחלוטין להבטיח שלא נהיה שוב מושאים של הסתערות כזאת. השקענו תשומת לב יוצאת דופן בימים הראשונים של הלייבור החדש לחזר, להבטיח ולשכנע את התקשורת".
בפגישה עם מרדוק, במסעדה בלונדון, הבטיח לו בלייר כי בשונה מקינוק, הוא לא יפתח בחקירה בסוגיית הבעלויות הצולבות, ולא יקדם מהלכים לחיזוק ארגוני העובדים. לוועדת לוויסון אמר כי אלו ממילא היו קווי המדיניות החדשים של מפלגתו. עוד אמר, כי החלטתו לא לעסוק בבעלויות צולבות נבעה מהבנה שמהלך כזה יקים נגדו את כל התקשורת בבריטניה, ויגזול אנרגיות שחשוב יותר בעיניו להפנות לסוגיות אחרות.
במקביל לשינוי מצע הלייבור שערך בלייר ולפגישה עם מרדוק, הוא שכר כיועץ תקשורת את אלסטייר קמפבל, עורך משנה בעיתון Today, גם הוא בבעלות הטייקון. קמפבל העיד בפני ועדת לוויסון שעיקר מרצו הופנה כדי להבטיח שבלייר לא יזכה ליחס שקיבל קינוק מהתקשורת. המהלכים הללו של בלייר הניבו תשואה עוד ב-1994, ומרדוק צוטט אז כאומר כי הוא יכול לראות סיטואציה שבה יתמוך בבלייר בבחירות 1997.
ביולי 1995 טס בלייר לכנס של ראשי קבוצת מרדוק באי היימן, משום שסבר ש"המשך העוינות בין קבוצת מרדוק ומפלגת הלייבור אינו רציונלי". הוא הודה בפני הוועדה שמיתן והתאים את המסרים שהעביר בנאומו בכנס, בין השאר בהדגשת תמיכתו ביזמות ובשוק החופשי, אך התעקש שלא שינה את עמדותיו הבסיסיות, ודיבר על תמיכת הלייבור בשכר מינימום, באיחוד האירופי, באיגודי עובדים ובהגדלת ההשקעות הציבוריות.
למרות הדברים האלה, המנוגדים להשקפותיו של מרדוק, הנאום הוכתר בהצלחה וחיזק את ההערכה של הטייקון לבלייר. לוועדת לוויסון אמר בלייר כי היו לו בנסיעה יעד מינימום ויעד מקסימום – קודם כל לעצור את המתקפות החריפות על הלייבור, ואז, אם אפשר, גם להשיג את תמיכת העיתונים של מרדוק. קינוק, השמאלני יותר מבלייר, אמר לפני כעשור בראיון לסדרה של ה-BBC על ברוני התקשורת הבריטים, כי לאור הנסיבות, הנסיעה של בלייר לאי היימן היתה סבירה.
לקראת הבחירות במאי 1997, פירסם בלייר שני מאמרים בסאן בפער של חודש ביניהם, באמצע מרץ ובאמצע אפריל. קמפבל אמר לוועדת לוויסון שעורך הסאן פנה אליו ואמר כי אם בלייר יבהיר במאמרים הללו שהוא מתנה את הכניסה לגוש היורו במשאל עם, ושיש לו הבנה לחשש של הבריטים מפני "מדינת העל" האירופית, קבוצת העיתונים של מרדוק צפויה לתמוך בו רשמית בבחירות.
בלייר מילא אחר הבקשה, והוא וקמפבל אמרו לוועדה כי אמנם הדגישו את המסרים המתאימים לקוראי הסאן, אך גם כי האמירות של בלייר שיקפו ממילא את מצע הניו לייבור. בעקבות המאמרים הודיע הסאן על תמיכתו בלייבור, וכך היה גם במערכות הבחירות ב-2001 וב-2005 שבהן התמודד. בבחירות 1997 זכתה הלייבור בניצחון מוחץ: 418 מושבים בפרלמנט, לעומת 165 בלבד למפלגה השמרנית בהובלת מייג'ור.
קמפבל אמר על כך לוועדת לוויסון: "אני לא חושב שהעיתונים הפכו את התוצאות, גם אם הם סייעו להגדיל מעט את הפער… אני חושב שהסאן תמך בנו מכיוון שידע שאנחנו עומדים לנצח. לא ניצחנו בגלל התמיכה שלהם בנו".
"אני לא חושב שהעיתונים הפכו את התוצאות, גם אם הם סייעו להגדיל מעט את הפער… אני חושב שהסאן תמך בנו מכיוון שידע שאנחנו עומדים לנצח. לא ניצחנו בגלל התמיכה שלהם"
התיזה הזאת חזרה מפיהם של עדים אחרים בוועדה, שאמרו שלצד ההטיה האידיאולוגית של מרדוק ימינה, גורם חשוב בשאלה במי יתמכו עיתוניו הוא ההערכה מי מהצדדים עומד לנצח. זוהי טענה דומה מאוד לזאת שהעלה מיקי רוזנטל בזמן ישראל, כשטען שגם הסיקור בידיעות אחרונות נטה לעבר המנצחים, במטרה לפזול אל רוב הציבור ולשמור על יחסים טובים עם השלטון.
האינטרסים של הפוליטיקאים התיישרו עם אלה של מרדוק
ב-2008, במסגרת חוק חופש המידע, נחשף כי ב-1998 מרדוק ביקש מבלייר סיוע מול הנציבות האירופית לתחרות, שהקשתה על שיתוף פעולה בתחום הדיגיטל בין סקיי שבשליטתו לבין בריטיש טלקום. בלייר, על פי תיעוד הפגישה ביניהם, בה נכחו גם כמה מעוזריו, ניסה לסייע. לא הוכח כי מרדוק הבטיח לו דבר מה קונקרטי בתמורה.
מהלך אחר שנבחן ארוכות בוועדת לוויסון, היה העברת חוק תקשורת חדש בממשלת בלייר ב-2003, פרי עבודה של שלוש שנים. החוק הסיר חלק ממגבלות הבעלויות הצולבות בתקשורת, ופתח את שוק התקשורת הבריטי להשקעות זרות. בלייר העיד כי פעל לאור השקפה המבקשת להביא משקיעים זרים לבריטניה, ולהגביר את התחרות והגיוון בתקשורת. בדיעבד, הוסיף, דעותיו על הנושא השתנו.
לוויסון קבע כי אף שמרדוק נהנה מהחקיקה, לא עלתה כל ראיה לעסקה בינו לבין בלייר. "המסמכים מאותה תקופה, שנדונו כאן בפירוט", סיכם השופט, "מלמדים על מחשבה מעמיקה, דיון כן, ותהליך קבלת החלטות מנומק לאורך פיתוח המדיניות".
בפרק הסיכום על קשריו של מרדוק עם ראשי השלטון בבריטניה, כתב לוויסון:
"בחינה של מקרה אחר מקרה בגיבוש המדיניות (הממשלתית) לאורך התקופה הארוכה שנבחנה, לא מצליחה להוכיח שהפוליטיקאים התפשרו על מהלכי המדיניות לטובת האינטרסים העסקיים הישירים של מרדוק. כאשר התקבלה החלטה שסיפקה את מרדוק, היו לכך תמיד נימוקים אחרים מתחום המדיניות הציבורית".
עם זאת, הוסיף, "אף ממשלה לא טיפלה בסוגיות של רגולציה על התקשורת ושל ריכוזיות הבעלות על כלי התקשורת". מהלכים כאלה, הוסיף, היו בוודאות גורמים ל"הכרזת מלחמה מטאפורית" מצדו של מרדוק, מה שצינן את המוטיבציות של מנהיגי בריטניה ושירת את הטייקון.
"האינטרסים של הפוליטיקאים, במילים אחרות, התיישרו עם אלה של מרדוק", סיכם לוויסון, גם מבלי שהיה צורך לבצע עסקאות מפורשות.
ההקלטות יוצרות את התקדים
עד למשבר הכלכלי העולמי של 2008 והמחאות החברתיות שהתלוו אליו, מעט מאוד מאזרחי העולם הבינו עד כמה משפיעים טייקוני התקשורת על השיח הציבורי. התובנה הזאת היתה נחלתה של אליטה מצומצמת.
בישראל החלה ההבנה לחלחל כאשר שמו של שלדון אדלסון הפך מוכר בקרב צרכני החדשות המקומיים. כיום, גם רבים מקוראי "ישראל היום" מבינים שנטייתם הפוליטית של אדלסון ושל אשתו מרים, המוציאה לאור של העיתון, משפיעה על התכנים המופיעים בו. ולמרות זאת, רוב הישראלים לא יידעו לפרט מהי מפת הבעלויות בזירה התקשורתית הקטנה של ישראל.
חוסר המודעות הזה הוא חלק ממה שהופך תיקים כמו 2000 ו-4000 לנדירים כל כך. ברוב העשורים האחרונים, שאלת הקשרים בין פוליטיקאים לטייקוני מדיה פשוט לא התקיימה בשיח הציבורי, המתנהל בעיקרו בכלי התקשורת הגדולים ביותר, שבהם שולטים אותם טייקונים.
סיבה נוספת וחשובה יותר להיעדר התקדימים לתיקי נתניהו, היא חשאיות הקשרים בין פוליטיקאים לבעלי כלי תקשורת, שאותה הדגיש לוויסון. הקלטת השיחות בין נתניהו ומוזס היא אירוע נדיר בכל קנה מידה, וחשיפת ההקלטות במקרה, במהלך חקירתו של ארי הרו, לשעבר ראש הסגל של ראש הממשלה, הופכת את האירוע לנדיר עוד יותר.
במובן הזה, נתניהו הוא חסר מזל באופן בולט לעומת עמיתיו בעולם וגם בישראל. תהיה זאת תמימות לחשוב שעסקאות מסוגים שונים אינן נכרתות בין פוליטיקאים הצמאים לסיקור חיובי לבין אנשי עסקים בכירים, הזקוקים לאוזן קשבת במסדרונות השלטון, ואולם לא ידוע על הקלטות או ראיות אחרות שחשפו עסקאות המעלות חשד לשוחד בין מו"לים לפוליטיקאים.
כשהמו"ל פועל בשירות המועמד לנשיאות
מקרה יוצא דופן נחשף בינואר שנה שעברה, כאשר כמה בלוגים, ובעקבותיהם הוול סטריט ג'ורנל, דיווחו כי בעלי הנשיונל אינקוויירר (National Enquirer) לשעבר, דיוויד פקר, פעל בשירות חברו הוותיק, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. עורך דינו של טראמפ לשעבר, מייקל כהן, חשף כי קודם לבחירות 2016 סוכם עם פקר כי הוא יירט סיפורים לא נוחים למועמד לנשיאות כדי לסייע לבחירתו.
כהן גילה כי חודש לפני בחירות 2016 רכשה אמריקן מדיה, החברה של פקר שהחזיקה בנשיונל אינקוויירר, את הזכויות על סיפורה של שחקנית הפורנו סטפני קליפורד, המוכרת בכינוי סטורמי דניאלס, ב-130 אלף דולר, במטרה למנוע פרסום על קשר מיני שהיה לה עם טראמפ. על רקע דומה רכש פקר חודשיים קודם לכן את הזכויות על סיפורה של נערת הפלייבוי קרן מקדוגל, ב-150 אלף דולר.
בעקבות הגילויים, ונצחונה של מקדוגל בתביעה שבה דרשה לשחרר אותה מחובת הסודיות, נפתחה באפריל שעבר חקירה של ה-FBI. החשדות שעמדו בלב החקירה היו עבירות על חוקי הבחירות, משום שדמי השתיקה היוו תרומה פוליטית אסורה. בספטמבר 2018 הגיעה אמריקן מדיה להסכם עם גורמי התביעה, שלפיו תשתף פעולה עם החקירה בתמורה לחסינות. כהן, מנגד, ששימש צינור להעברת הכספים, נשפט לשלוש שנות מאסר.
לפני שלושה שבועות חשף העיתונאי החוקר רונאן פארו, שזכה בפוליצר על חשיפת התקיפות המיניות של מפיק העל הרווי וינשטיין, כי היקף הפעילות של פקר למען טראמפ היה רחב הרבה יותר. בתחקיר שביצע במהלך העבודה על ספר העוסק בהשתקת תקיפות מיניות, ויצא לאור לפני כשבוע וחצי, גילה פארו כי קודם לבחירות 2016, הנשיונל אינקוויירר "תפס והרג" (Catch and Kill) כ-60 סיפורים שונים שהיו עלולים לפגוע בטראמפ.
למרות חומרת המעשים, סיפור הקשר בין טראמפ למו"ל הנשיונל אינקוויירר אינו מהווה שוחד, שכן לא הועמדה תמורה, ולכן טראמפ לא נחקר בחשד לקבלת שוחד. פקר, שעל פי הדיווחים היה זה שהציע לטראמפ מלכתחילה לפעול למענו, עשה זאת על בסיס חברות, ולא בתמורה לפעולה שהתחייב טראמפ לבצע למענו אם יזכה.
תקדים עולמי זה לא בהכרח דבר רע
הדוגמה של ישראל היום, שזכה לאורך השנים לכינוי "ביביתון", היא עוד המחשה לקושי לחקור ולהאשים פוליטיקאים ומו"לים בקשרים אסורים. למרות ההטיה החזקה והידועה של העיתון לטובת נתניהו מאז קם ב-2007, הקריאות של פוליטיקאים ועיתונאים לראות בו תרומה אסורה לפוליטיקאי לא תורגמו מעולם לחקירה. כמעט בלתי אפשרי להשיג את האקדח המעשן, אם ישנו כזה, המוכיח שזה המקרה.
בניגוד לטענות של אנשי נתניהו, מעולם לא הוכח שמנהיגי בריטניה ניהלו שיחות על עסקאות תן וקח מפורשות עם רופרט מרדוק, כמו במקרה של תיק 2000, או שעסקאות כאלה התממשו במציאות. גם לא הוכח שהשניים או אחרים – דיוויד קמרון פגש את מרדוק יותר מעשר פעמים כמועמד לראשות הממשלה – עסקו באופן שוטף בעריכת כתבות וכותרות בעיתונים, תוך ניצול התלות של הבעלים בהם, כמו בפרשת בזק-וואלה.
האם חשיפת ראיות למקרה כזה תוביל לכתב אישום נגד מנהיג מדינה מערבית, בדומה לכתב האישום הצפוי לנתניהו? הפירוט הרב שבו לוויסון מתאר כיצד חיפש ולא מצא הוכחה לעסקה כזו, יכול להוביל למסקנה שלו היה מוצא – הדברים היו נראים אחרת.
לנוכח החשאיות של קשרי מו"לים ופוליטיקאים, יש להניח שייקח זמן רב עד שהשאלה הזאת תעמוד למבחן המציאות. אם וכאשר זה יקרה, לא מן הנמנע שהחוקרים והתובעים יישאו עיניים לישראל, כדי ללמוד ולקבל השראה מהתקדים שקבעה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם