שחקנית. מלמדת בימוי שחקנים ומשחק מול מצלמה במכללת ספיר. אקטיביסטית. בת 58. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.
מאז שהייתה נערה, היא לוקחת חלק במאבקים קבועים ומשתנים למען זכויות נשים, להט"בים, פלסטינים, אומנים. כשחקנית, למרות "עפולה אקספרס" שסימן אותה כהבטחה, תמיד העדיפה את הפרינג'. את חופש היצירה. עכשיו היא משחקת ב"חתונה מאוחרת" של "הבימה" ותאטרון באר שבע ובהצגה "נערה" של אנסמבל "אספמיה". ואם היא לא בהצגה – היא ברחובות. מפגינה.
מה שלומך?
"אני כועסת. בעצם, אני זועמת ואני שמחה שאני זועמת, כי בימים שבהם אני רק כואבת ועצובה אני מאבדת תקווה. כל הלילה בכיתי (אחרי שנודע על הירצחם של ששת החטופים). הסתובבתי מצד לצד ולא הצלחתי להירדם. בסוף פתחתי טלוויזיה ובהיתי, שוב, בסדרה 'בטיפול לילי'".
כבר הרבה שנים את נמצאת בשתי עמדות מרכזיות: מחאה ואיחוי. כלומר, מחאה נגד עוולות שונות, והתנדבות בזירות חברתיות. מאיפה המוטיבציה?
"את ההתנדבות ינקתי מהבית – שיעור שלמדתי מאמא שלי בת ה-91. היא עדיין יו"ר עמותת 'לילך' שמפעילה שבע מועדוניות לילדים בסיכון ברחבי תל אביב. אמא שלי תמיד אמרה, לא יושבים בבית ומקטרים – עושים!
"את ההתנדבות ינקתי מהבית – שיעור שלמדתי מאמא שלי בת ה-91. היא עדיין יו"ר עמותת 'לילך' שמפעילה שבע מועדוניות לילדים בסיכון ברחבי תל אביב. אמא שלי תמיד אמרה, לא יושבים בבית ומקטרים – עושים!"
"לי זה היה זוועה, כי היא הייתה יו"ר ועד הורים בכל בית ספר, בכל שנתון, ולא רציתי שהיא תדע כשאני מבריזה. הרגשתי כמו באח הגדול: 'מה עשית היום בקו עשר בדרך לבת ים?'
"כאמא, הקפדתי לא להיות בוועד ההורים. ריחמתי על הילדים שלי".
את זוכרת את נקודת ההתחלה בקריירה המחאתית שלך?
"מאז סברה ושתילה, אני משתתפת בהפגנות. הייתי בהפגנה של 'שלום עכשיו' שבה נרצח אמיל גרינצווייג. במלחמת לבנון הראשונה הייתי בין מקימי נוער 'יש גבול'. עשינו כנס ייסוד ב'צוותא' ונסענו להביא את פרופ' ישעיהו ליבוביץ מירושלים.
"גם אני דיברתי בכנס ואמרתי בשם החברים, שאנחנו כן רוצים לשרת בצבא אבל לא בלבנון ולא בכיבוש. היה לי הסכם עם אבא שלי שהעיתונאים שיבואו לסקר, אבל לא יכתבו את שמי כי אמא חברת מרכז הליכוד (עד היום, אגב). הוא אמר, תעשי מה שאת רוצה אבל אני לא רוצה ששם המשפחה שלי יהיה כתוב.
"באותו סוף שבוע הופיעה בעיתון 'העיר' תמונה שלי מהכנס ובכיתוב מתחתיה: אסתי. הרוח החיה של 'עד כאן'. צלצלתי לאמא לעדכן אותה שיש תמונה שלי בעיתון ושתדאג שאבא לא יראה והוא באמת לא ראה אבל בערב הם יצאו, כהרגלם, לפגוש חברים וסיפרו לו שראו אותי בעיתון.
"דיברתי בכנס ואמרתי שאנחנו כן רוצים לשרת בצבא אבל לא בלבנון ולא בכיבוש. באותו סוף שבוע הופיעה בעיתון 'העיר' תמונה שלי. אבא הגיע הביתה ואמר לי, את לא הבת שלי יותר, עופי מהבית. הייתי בת 17"
"אבא הגיע הביתה ואמר לי, את לא הבת שלי יותר, עופי מהבית. במשך חודשיים נדדתי בין חברים לדודה שלי. הייתי בת 17. אני זוכרת שארזתי איתי את 'תענוגות וימים' של מרסל פרוסט ואת 'הסימפוניה החמישית' של פורקופייב והכי מצחיק, ארזתי את החלוק הסיני האדום שלי, כי נורא חשוב לקחת חלוק סיני אדום כשמעיפים אותך מהבית".
כלומר מגיל צעיר שילמת מחיר על הדעות הפוליטיות שלך.
"בחודש ינואר האחרון חתמתי על מכתב מטעם ארגון אמנסטי שקרא להפסקת המלחמה והדה-הומניזציה נגד פלסטינים וישראלים. המכתב היה מנוסח בצורה מאוזנת וכמובן שעשו ממנו רעש וצלצולים כי היה כתוב בו ששני הצדדים סובלים.
"בעקבות החתימה, ביטלו מופע שלי בהרצליה עם שי בן יעקב ואלחי לויט שנקרא 'זמן געגוע' וקיבלתי תגובות חריפות מסטודנטים שלי במכללת 'ספיר' שחלקם היו במילואים".
"בינואר חתמתי על מכתב מטעם אמנסטי שקרא להפסקת המלחמה והדה-הומניזציה נגד פלסטינים וישראלים. בעקבות החתימה, ביטלו מופע שלי בהרצליה וקיבלתי תגובות חריפות מסטודנטים שלי"
איך הרגשת עם זה?
"הבנתי את הסטודנטים, אבל בדרך כלל לא מעניין אותי, באופן גורף, מה אומרים עליי. אני גם לא קוראת טוקבקים. כשהשתתפתי ב'רוקדים עם כוכבים' לפני שנים, מנחם בן כתב בעיתון שאני שמנה ובכל זאת, הגעתי לתוכנית האחרונה והייתה לי חוויה משמעותית אז מה אכפת לי מי כתב מה? עם השנים גידלתי עמוד שדרה פנימי. אני לא מתחרטת על דברים שעשיתי ולא מסתכלת אחורה.
"ביום שבו התפרסם המכתב של אמנסטי, צילמנו את הפוסטר של ההצגה 'חתונה מאוחרת'. צביקה הדר הוא בן הזוג שלי בהצגה ובאו לראיין אותנו ושאלו על המכתב. פתאום צביקה אמר, למה חתמת? למה עשית את זה? אמרתי לו, אתה רשאי לא להסכים איתי אבל אתה יכול להגיד, אני לא מסכים עם אף מילה שאסתי אומרת ולזוז הצידה ולא להתלהם.
"כמובן שזה היה אייטם בתוכנית של גיא פינס ועשו הצבעה מי בעדי ומי בעד צביקה. כמה ימים אחר כך, ישבנו ודיברנו וניקינו הכול והמשכנו הלאה".
צביקה הדר מסביר לאסתי זקהיים למה מכתב האמנים מיותר
צביקה הדר מסביר לאסתי זקהיים למה מכתב האמנים מיותר – מה דעתכם? גיא פינס – כל יום שישי – שעה 22:30 – קשת 12
Posted by גיא פינס on Sunday, January 7, 2024
ומה עם הסטודנטים ב"ספיר"? לימדתם לאורך השנה, למרות שהקמפוס בשדרות היה סגור?
"כבר עשר שנים אני מלמדת ב'ספיר' משחק ובימוי שחקנים. אי אפשר ללמד את זה בזום ודי מהר החלטנו שאנחנו חייבים לקיים חלק מהשיעורים באופן פרונטלי. קיבלנו מעיריית אשדוד מקום, שם התקיימו השיעורים. אוניברסיטת בר אילן נתנה את האולפן לחבר'ה שלומדים סאונד ומוזאון תל אביב נתן חדר לתלמידי האנימציה. הייתה התגייסות מקיר לקיר.
"המכללה שלנו חטפה מכות קשות. חלק מהסגל ועובדי האדמיניסטרציה גרים בעוטף, סטודנטים גרים במגורי סטודנטים בניר עם וניר עוז. יהב וינר, בעלה של שי-לי עטרי, שנרצח בשבעה באוקטובר, היה מרכז ההפקות אצלנו. ליאור ויצמן, בוגר שלנו, נרצח בזמן רכיבת אופניים. ויסמין זוהר, שהייתה בסגל המרצים, נרצחה עם בעלה ושתי בנותיה בכפר עזה. ויש עוד.
"המכללה הייתה מוכה ורוב העובדים מפונים. אי אפשר היה לבוא לקמפוס ללמד. התחלנו לעשות זומים של תמיכה בתלמידים, זומים לתמיכה במרצים, זומים שבהם יושבים ומדברים ובוכים ביחד"
"המכללה הייתה מוכה ורוב העובדים מפונים. אי אפשר היה לבוא לקמפוס ללמד. התחלנו לעשות זומים של תמיכה בתלמידים, זומים לתמיכה במרצים, זומים שבהם יושבים ומדברים ובוכים ביחד".
וכל אותו זמן, למעשה כמעט שנה, את מתנדבת לעזור למאמץ של העורף להחזיק ראש למעלה ולשרוד.
"התחלתי להתנדב בכל מה שיכולתי. לא יכולתי לשבת בבית. הייתי חייבת לעשות משהו. נסעתי, הבאתי תרופות למי שצריך, השכנה שלי אפתה עוגות ואני שינעתי, אספתי בגדים, מסרתי בגדים, ישבתי בכיכר החטופים וקשרתי סרטים צהובים, יצאתי להפגין, עשיתי הסעות של אוכל וסדנאות תאטרון והופעות למפונים.
"ביום ההולדת שלי נסעתי עם אלחנדרו בן זוגי והילדים לעבוד בחקלאות בעוטף. מצאתי את עצמי זוחלת על האדמה וגוזמת עלים. אפילו אירחתי אצלי בבית חייל מילואים דתי שיצא שבת והיה צריך מקום. אני אומרת 'כן' לכל מה שמבקשים ממני, אבל מעדיפה לא להוביל.
"יום אחד נסעתי עם הבמאי שלמה פלסנר לים המלח, להעביר סדנת תאטרון למפונים משדרות ואופקים. עשינו תרגילי אימפרוביזציה ואמרתי להם, בואו נדמיין רגע שאנחנו בהפגנה. על מה תרצו להפגין?
"היו כאלה שאמרו, אנחנו לא מפגינים כי בגלל ההפגנות קרה האסון. היינו בשוק. בבת אחת ירד לי החשק ואמרתי לעצמי אני לא מאמינה איך מכונת הרעל הצליחה ככה להנדס את התודעה".
"היו כאלה שאמרו, אנחנו לא מפגינים כי בגלל ההפגנות קרה האסון. היינו בשוק. בבת אחת ירד לי החשק. אני לא מאמינה איך מכונת הרעל הצליחה ככה להנדס את התודעה"
אוריאל, הבן שלך (25) עבר לפני כמה ימים לגור בקיבוץ מפלסים בעוטף.
"חיידק ההתנדבות עבר גם לילדים שלי. נעמה התנדבה במד"א, עשתה מכינה קדם-צבאית באופקים ולימדה את ילדי אופקים ונתיבות. אוריאל היה במילואים מתחילת המלחמה וכשחזר, הוא התחיל ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב.
"בשלב מסוים הוא אמר לי, אמא אני לא מבין מה אני עושה שם. אני לא מצליח להתרכז בשום דבר. אני חייב לעשות משהו עם משמעות. ואז הוא החליט לעבור לגור בעוטף ולתרום למאמצי השיקום. הוא עבר לשם דרך ארגון חותם וממש היום, התחיל לעבוד עם ילדים. ללמד אותם קולנוע".
מה את חושבת על מה שקורה פה מבחינה פוליטית?
"אני משתגעת מההצלחה של השיסוי אשכנזים-מזרחים. סבא שלי הגיע לארץ מאודסה בלי כלום. הוא וסבתא שלי גרו בחדר אחד בתל אביב ואת החדר שני השכירו. השנה הייתה 1938. סבתא שלי הייתה הולכת לשוק הכרמל, אוספת ירקות אחרונים ומכינה מהם אוכל, בעיקר חצילים עם כל מה שאפשר. הם היו פותחים את הבית ומארחים עולים בלתי לגאליים. גם הבית של ההורים שלי היה כזה.
"כשהייתי בתיכון, אבא שלי היה מעיר 15 ילדים בבוקר ומסיע את כולם בנגלות לבית הספר. זה היה בית חם ואוהב בלי שום קור אשכנזי מהסיפורים. למה להעיר את השד העדתי? זה מרתיח לי את הדם. לא מזמן פגשתי את לימור לבנת ואמרתי לה, לא הייתי מאמינה שאתגעגע אליך.
"בנוסף, חשוב לי להיות בהידברות וגם בגלל זה, מעבר להנאה הגדולה, אני מלמדת ב'מעלה', בית הספר לקולנוע של הציונות הדתית בירושלים. אני חיה הידברות גם בחיי הפרטיים.
"חשוב לי להיות בהידברות וגם בגלל זה, מעבר להנאה הגדולה, אני מלמדת ב'מעלה', בית הספר לקולנוע של הציונות הדתית בירושלים. אני חיה הידברות גם בחיי הפרטיים"
"כבר 29 שנים אני נשואה לאלחנדרו, שהוא דתי וימני. אנחנו תמיד צוחקים שיש לנו מ' משותפת: הוא מפד"ל ואני מרצ. אם הוא היה קיצוני ולא מכבד אותי, לא יכולנו לחיות יחד. אבל הוא לגמרי מקבל את זה שאני יוצאת בשבת בבוקר לשתות קפה עם חברה ולא הולכת לבית הכנסת, למרות שמצאנו יחד את הקהילה הקונסרבטיבית שמקיימת תפילה שוויונית.
"אני שומרת כשרות מתוך רצון שאלחנדרו ירגיש טוב וכשהוא חוזר מביקורים בארגנטינה, הוא מביא לי קרואסון עם שינקן וגבינה כי הוא ידע שאני אוהבת. זהו".
בואי נדבר קצת על אומנות. אנחנו חיות במקום שבו התקציבים שמוקצים לתרבות, מגוחכים. איזו חשיבות יש לה בזמן הזה?
"בשנה האחרונה אני מאזינה לפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות וגם התראיינתי לאחד הפרקים. יום אחד שמעתי את הפרק עם דני דותן והוא אמר משהו כמו: בסוף, מה נשאר? נשארת האומנות. פסיפסים, ציורים, אנשים מאזינים למוזיקה שנכתבה לפני 400 שנה ועדיין צופים במחזות של שייקספיר. דרך האומנות אנחנו לומדים על אנשים שחיו בעולם ומה הם עשו.
"אני חושבת שאומנות היא הדבר הכי חשוב וגם המקצוע הכי יפה בעולם. מקצוע שבו את יכולה לעשות התמרה. תאטרון הוא לא רק אתר לאסקפיזם, אלא מרחב שבו אפשר לשבת בחושך ולעבור חוויה רגשית, עמוקה, חכמה ומעשירה; ללמוד עוד משהו על עצמך. ואני חושבת שהרבה פעמים, בזכות יצירת אומנות, את הופכת להיות אדם טוב יותר. בלי המשחק, הייתי משתגעת".
"חתונה מאוחרת", המבוסס על סרטו של דובר קוסאשווילי, הוא המחזה הראשון שבו את משחקת בתיאטרון הרפרטוארי ולא בפרינג'. איך זה קרה?
"שיר גולדברג, הבמאית, פנתה אלי ואמרתי כן. יש לנו הצגה פאן ואנחנו נהנים ויש מוזיקה חיה על הבמה של משפחת אלייב. בתחילת העבודה ניסינו ללמוד גרוזינית, כמו בסרט, אבל אז הבנו שאם ניצמד למבטא, ההצגה תיראה כמו סרט בורקס וזה קל כי צביקה הוא קומיקאי.
"ברגע שהתקלפנו מעניין המבטא והתמקדנו בסיפור, הבנו שהוא רלוונטי להרבה חברות. המתח בין הרצון של הגיבור לחיות עם אהובתו לבין הרצון של ההורים שיתחתן עם מישהי משלהם, יבנה איתה משפחה ויענה לחוקים ולמסורות – זה עניין חוצה עדות. אנשים מחפשים את הדומה, ודוחים את השונה".
את מצליחה לעשות הפרדה בין החיים, המלחמה, הכאב, המחאה – לבין הבמה?
"לפני כל הצגה אני נושמת, עולה לבמה ומתמסרת לעלילה ולפרטנרים שלי. בסוף כל הצגה אנחנו אומרים לקהל, 'אומנם חזרנו להציג אבל לא חזרנו לשגרה' וכולם מרגישים נורא טוב עם עצמם ואז אני אומרת לעצמי, איזה לא חזרנו לשגרה? חזרנו ועוד איך!
"נכון, אני פעילה והולכת לקפלן ולשער בגין והייתי בכיכר החטופים כשהרבה אנשים עוד היו בהלם, אבל חזרנו לשגרה בזמן שאלפים עוד לא חזרו. והחטופים עוד לא חזרו"
"נכון, אני פעילה והולכת לקפלן ולשער בגין והייתי בכיכר החטופים כשהרבה אנשים עוד היו בהלם, אבל חזרנו לשגרה בזמן שאלפים עוד לא חזרו. והחטופים עוד לא חזרו".
עוד יש מפרש לבן באופק?
"תקשיבי, אם אני מאבדת תקווה, אני מסוגלת לצנוח על הספה ולא להצליח להרים את עצמי. כדי לאחוז בתקווה אני הולכת הרבה לשער בגין, לתמוך במשפחות החטופים. כשאני הולכת להפגנות אני מרגישה שאני לא לבד בעולם, גם אם אנחנו, המפגינים, במיעוט.
"כל כך הרבה אנשים עזבו את הארץ, העבירו חשבונות בנק ליוון ופורטוגל. אני יכולה להבין אותם, אבל לא יכולה לעשות את זה. הלב שלי דואב. אני פה. נלחמת. מצידי, שייקחו אותי לגליוטינה בועטת.
"כל כך הרבה אנשים עזבו את הארץ, העבירו חשבונות בנק ליוון ופורטוגל. אני יכולה להבין אותם, אבל לא יכולה לעשות את זה. הלב שלי דואב. אני פה. נלחמת. מצידי, שייקחו אותי לגליוטינה בועטת"
"ביום חמישי האחרון הייתי בערב בבית רדיקל ודיבר שם מעוז ינון שהוריו נרצחו בשבעה באוקטובר בנתיב העשרה. הוא אמר שלחלום זו גם פעולה, וחשבתי שזה דבר יפה לומר והוא אמר עוד משהו שעשה לי וואו:
"'ב-1973, אחרי מלחמת יום כיפור, האם מישהו העלה בדעתו שאנואר סאדאת, נשיא האויבת הגדולה מצרים, יבוא לביקור בישראל? מישהו העלה בדעתו שהוא יגיע לנאום בכנסת אחרי שספגנו מהמצרים מכות נוראיות, אחרי שהיו שם שבויים שעברו עינויים? מישהו העלה בדעתו שהוא יחתום על הסכם שלום עם מנחם בגין (הטרוריסט)? וגם אם יש עכשיו שלום קר, הוא בכל זאת מחזיק מעמד'.
"המשפט הזה נטע בי תקווה. ולכן, גם הערב אלך להפגין".
איזו יצירת אומנות נגעה בך לאחרונה?
"אל תתערבו לי ב'קאמרי', שכתבה וביימה שרון שלומי. מופע מוזיקלי סאטירי ובועט שמורכב מסקצ'ים. מה זה אומר ללכת ברחוב להרגיש אישה? מה זה לחיות בעולם כאישה ואיך את חיה בתוך הגוף שלך על יופיו ופגמיו, בלי שמץ דידקטיות. זה מופע פתוח ובלתי מתנצל ושמח על הבטן הנשפכת ומשחרר אנחת רווחה".
פתאום פמיניזם נשמע כמו מותרות. תחת גלגליה הכבדים של המלחמה והמלחמה על התודעה, נדחקו לשוליים כל הנושאים שנאבקנו עליהם קודם.
"הכול נדחק מסדר היום ויש שחיקה איומה בתפקוד מוסדות המדינה וברווחת האזרחים. למה? ציר פילדלפי הוא המנטרה החדשה. למה? כדי להסית אותנו מהדבר העיקרי – והדבר העיקרי הוא להחזיר את החטופים הביתה!"
"הכול נדחק מסדר היום ויש שחיקה איומה בתפקוד המדינה וברווחת האזרחים. למה? כדי להסית אותנו מהדבר העיקרי – והדבר העיקרי הוא להחזיר את החטופים הביתה!"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם