ישבתי בעבר בקיימבריג', אנגליה, עם מנהל בית ספר פרטי. תוך כדי השיחה הנעימה הוא שאל: "מה שמך?" עניתי, "יאיר דקל". כל כך פשוט. ראיתי את ההשתאות על פניו לנוכח השם המוזר, והוא אמר: "או, איזה שם".

לכל תרבות יש שפה משלה ודרך ביטוי משלה. נזכרתי בסיפור הישן הזה אחרי שקראתי את ספרו של קאזואו אישיגורו, "לעולם אל תיתן לי ללכת". אישיגורו נולד ביפן ומגיל שש הוא בריטי. רק ללמוד את שם המחבר זו בעיה. אבל הספר עצמו כתוב מצויין. הסופר זכה בעבר בפרס נובל על ספריו, ולדעתי, גם הספר הזה, שתורגם לעברית, עומד במשימה.

לעולם אל תיתן לי ללכת, מאת קאזואו אישיגורו

לפני שקראתי אותו, שמעתי שהספר קשה ודיסטופי (ויקיפדיה: מציאות אנושית, שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים). פגשתי אנשים, שהרימו ידיים אחרי כשליש ספר. הוא באמת קשה אבל אני קראתי אותו בעניין רב.

אישיגורו בנה שם עולם מקביל. עולם שאין כמותו, אבל כשבודקים את הפרטים – ואישיגורו מקפיד לתת הרבה פרטים – מתגלה שהוא ביסס את העולם שלו על מציאות קיימת, אם כי לא ברמה שהוא מתאר.

בספר שלו יש ילדים משובטים, שאורך החיים שלהם מוגבל. הם גרים במוסד בשם "הֶלשם" ויש להם מדריכים מעולים, שמקדישים להם זמן איכות. את הסיפור מספרת קת, חניכה במוסד, שהגיעה לגיל מופלג, שלושים ושש, וכעת היא סועדת, כלומר מטפלת בצעירים כבני עשרים, שמותם קרב.

במהלך הסיפור מטפטף המחבר פרטים ולאט לאט מגלה לילדים ולנערים את סיפורו של המוסד שלהם ואת חייהם העתידים. כדי לגלות את כל הסיפור, מן הראוי לקרוא את הספר עד סופו. והוא בהחלט ראוי.

הסיפור מעורר מחשבות. למשל, איך המדע והטכנולוגיה מתקדמים כל הזמן ומשאירים את המוסר מאחור. האם המדע ממציא דברים שהאדם לא ירצה לשאת את ניזקם? אפשר לשאול "מה מותר האדם מן הבהמה?" ולא אפרט מעבר לזה, כדי לא לחשוף כאן את מה שהמחבר משאיר לנו להמשך.

הסיפור כולל התפתחות הדרגתית של גילוי כואב, נוכח הפרטים שמתבהרים סופית אחרי שצולחים את השליש הראשון של הספר.

התקופה היא סוף שנות ה־90 באנגליה, שבה חוסלו, על פי העלילה, הסרטן ומחלות הלב (הערות על המדע). שלושה צעירים – קת, רות וטומי – נמצאים בפנימיה האידילית הֶלשם, שבה גרים נערים ונערות תחת עינם הפקוחה של משגיחים נאורים. אין להם משפחות, הם מנותקים מהעולם החיצוני. אין להם שמות משפחה, רק אות. לעומת המדריכים, שלהם יש שם משפחה מלא. להבדיל. המורים פוחדים מהילדים ולא נוגעים בהם. זה בולט בהתנהגותה של מדאם, שבאה לאסוף יצירות אמנות של התלמידים, כי זאת הדרך של המורים לברר אם יש להם נשמה. לי אישית אין ספק בכך.

את שם הספר בחר המחבר מהשיר של ג'ודי ברידג'ווטר "הו בייבי, בייבי. לעולם אל תיתן לי ללכת" (אפשר לשמוע ביוטיוב וגם בעברית בגרסת כיסוי של אלון עדר).

מעטים הספרים שלכדו וסחפו אותי כך. כשסיימתי לקרוא מיד חזרתי להתחלת הסיפור להשלים את חלקי הפאזל.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.