כריזמה יש לאדם מרשים, אדם ששומעים לו. לכאורה זה פשוט, אבל לא. מקור המושג כריזמה בא מהמילה היוונית "מתנת חסד". תכונה של קסם אישי יוצא מגדר הרגיל, עם יכולת לסחוף אנשים. מנהיג כריזמטי מעורר השראה והתלהבות נוגע בחלק האמוציונלי של האנשים ומחבר אותם לחזון.

האמת היא שאני זוכר מאמר של עורך העולם הזה אורי אבנרי ז"ל, שהסביר בעתונו את חסרונות הכריזמה. מאז עברו שנים רבות, אבל אותי מטרידה אזהרתו: אל תסמכו על אנשים כריזמטיים. הוא טען שאדם כריזמטי הוא מסוכן ואין להקשיב לדבריו. אינני זוכר את כל נימוקיו באותו מאמר, אבל כשהתחלתי לחפש מידע נוסף באינטרנט, ראיתי שיש לפחות מידה של צדק באותו מאמר.

האמת היא שאני זוכר מאמר של עורך העולם הזה אורי אבנרי ז"ל, שהסביר בעתונו את חסרונות הכריזמה. מאז עברו שנים רבות, אבל אותי מטרידה אזהרתו: אל תסמכו על אנשים כריזמטיים

מצאתי הצעות שונות, עם 9-10 נקודות שכדאי ללמוד כדי להיות כריזמטי. כלומר, לא רק נולדים עם כריזמה, אלא אפשר ללמוד אותה. צריך הרבה רצון, צריך הרבה מאמץ וצריך לעשות תרגילים. יש קורסים ללימוד כריזמה. כלומר, הכריזמה שכל כך מושכת אנשים איננה תכונה של חוכמה יתרה. אלא תכונה שניתן ללמוד אותה.

אפשר גם ללכת אל ההיסטוריה. בוויקיפדיה מצאתי את שמעון בן כוסבה, איש כריזמטי שהיה מנהיגו של המרד היהודי הגדול נגד האימפריה הרומית, מרד בר-כוכבא. תומכיו האמינו שהוא "נשיא ישראל". ההתקוממות שהנהיג הסתיימה בתבוסה ובמותם של אלפים רבים. במסורת חז"ל, נחשב בר כוכבא כמנהיג כושל, שרבי עקיבא טעה בזיהויו כמשיח, והוא מתואר באופן שלילי בעיקרו. כינויו "בר כוכבא" נלקח מכתבי היסטוריונים שחוברו מאות שנים אחריו.

מסקנה – הוא היה מנהיג כריזמטי, שהוליך את העם שולל. וזו לא הדוגמה היחידה לכריזמטור כושל בהיסטוריה של עם ישראל.

האיש הכריזמטי ביותר כיום בארץ, למד משחק כשהיה בחו"ל. הוא מקיים גם דיברה אחרת של מלמדי כריזמה – לפני כל נאום חשוב הוא מרצה אותו למי מאנשיו ורושם את ההערות שלו ואת הרשמים של השומע.

בכלכליסט ב-2017 קראתי במאמר של מעין מנלה, שאנחנו נוהים אחר המנהיגים הכריזמטיים, כאלה שהצניעות היא מהם והלאה.

אומר פרופ' יאיר עמיחי המבורגר באותו מאמר, שאנחנו מחפשים במנהיג פיצוי כי איננו כל יכולים. אנחנו זקוקים ל"סופר כוח" שיגן עלינו מפני העולם, וכאן נכנס המנהיג הכריזמטי שיודע למכור את עצמו ככזה.

הבעיה נוצרת כאשר כריזמה מתחברת עם נרקיסיזם – אז מבחינת המנהיג, הוא עומד במרכז. מנהיגים כאלה נוטים לנצל לרעה את כוחם, ואז המנהיג כבר לא משרת את הקבוצה אלא משרת את עצמו. עוד נאמר שם כי המצב הטוב ביותר לצמיחה עבור מנהיג כריזמטי הוא עתות משבר, כי רמות גבוהות של חרדה הופכות אותנו לצמאים לכריזמה.

הבעיה נוצרת כשכריזמה מתחברת לנרקיסיזם, כי אז המנהיג לא משרת את הקבוצה אלא את עצמו. המצב הטוב ביותר לצמיחה עבור מנהיג כריזמטי הוא עתות משבר, כי רמות גבוהות של חרדה הופכות אותנו לצמאים לכריזמה

אלבר קאמי, בספרו "הדבר" כתב כי לפעמים מי שמשקר נהיר לנו יותר ממי שדובר אמת. האמת, כמו האור, מעוורת. השקר, לעומת זאת, הוא שקיעה יפהפייה שמייפה כל חפץ.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

אנחנו אוהבים לקרוא רכילות. אנחנו לא אוהבים לקרוא על תקציב. כסף זאת מילה "גסה". לא מדברים עליה. בכל זאת אני חושב על כסף.

כאשר פורסם כי צעירה ישראלית עברה לסוריה מרצונה ובארץ החליטו להחזירה "מסיבות הומניטריות", זה עורר תמיהה. התמיהה גברה כאשר פורסם שישראל מוכנה לקנות מרוסיה מיליוני חיסונים נגד קורונה. כאלה שאף אחד במערב לא היה מוכן לקנות אותם. התחלתי לחשוב על פי הנחייתם של העתונאים בוב וודוורד וקרל ברנשטיין: "לך אחרי הכסף". כך אמרו כשחשפו את מעשיו של הנשיא ניקסון והביאו לפיטוריו. לדעתי, מישהו למד היטב את הלקח של "אין תקציב" ועשה בו שימוש לרעה.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

ישבתי בעבר בקיימבריג', אנגליה, עם מנהל בית ספר פרטי. תוך כדי השיחה הנעימה הוא שאל: "מה שמך?" עניתי, "יאיר דקל". כל כך פשוט. ראיתי את ההשתאות על פניו לנוכח השם המוזר, והוא אמר: "או, איזה שם".

לכל תרבות יש שפה משלה ודרך ביטוי משלה. נזכרתי בסיפור הישן הזה אחרי שקראתי את ספרו של קאזואו אישיגורו, "לעולם אל תיתן לי ללכת". אישיגורו נולד ביפן ומגיל שש הוא בריטי. רק ללמוד את שם המחבר זו בעיה. אבל הספר עצמו כתוב מצויין. הסופר זכה בעבר בפרס נובל על ספריו, ולדעתי, גם הספר הזה, שתורגם לעברית, עומד במשימה.

לעולם אל תיתן לי ללכת, מאת קאזואו אישיגורו

לפני שקראתי אותו, שמעתי שהספר קשה ודיסטופי (ויקיפדיה: מציאות אנושית, שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים). פגשתי אנשים, שהרימו ידיים אחרי כשליש ספר. הוא באמת קשה אבל אני קראתי אותו בעניין רב.

אישיגורו בנה שם עולם מקביל. עולם שאין כמותו, אבל כשבודקים את הפרטים – ואישיגורו מקפיד לתת הרבה פרטים – מתגלה שהוא ביסס את העולם שלו על מציאות קיימת, אם כי לא ברמה שהוא מתאר.

בספר שלו יש ילדים משובטים, שאורך החיים שלהם מוגבל. הם גרים במוסד בשם "הֶלשם" ויש להם מדריכים מעולים, שמקדישים להם זמן איכות. את הסיפור מספרת קת, חניכה במוסד, שהגיעה לגיל מופלג, שלושים ושש, וכעת היא סועדת, כלומר מטפלת בצעירים כבני עשרים, שמותם קרב.

במהלך הסיפור מטפטף המחבר פרטים ולאט לאט מגלה לילדים ולנערים את סיפורו של המוסד שלהם ואת חייהם העתידים. כדי לגלות את כל הסיפור, מן הראוי לקרוא את הספר עד סופו. והוא בהחלט ראוי.

הסיפור מעורר מחשבות. למשל, איך המדע והטכנולוגיה מתקדמים כל הזמן ומשאירים את המוסר מאחור. האם המדע ממציא דברים שהאדם לא ירצה לשאת את ניזקם? אפשר לשאול "מה מותר האדם מן הבהמה?" ולא אפרט מעבר לזה, כדי לא לחשוף כאן את מה שהמחבר משאיר לנו להמשך.

הסיפור כולל התפתחות הדרגתית של גילוי כואב, נוכח הפרטים שמתבהרים סופית אחרי שצולחים את השליש הראשון של הספר.

התקופה היא סוף שנות ה־90 באנגליה, שבה חוסלו, על פי העלילה, הסרטן ומחלות הלב (הערות על המדע). שלושה צעירים – קת, רות וטומי – נמצאים בפנימיה האידילית הֶלשם, שבה גרים נערים ונערות תחת עינם הפקוחה של משגיחים נאורים. אין להם משפחות, הם מנותקים מהעולם החיצוני. אין להם שמות משפחה, רק אות. לעומת המדריכים, שלהם יש שם משפחה מלא. להבדיל. המורים פוחדים מהילדים ולא נוגעים בהם. זה בולט בהתנהגותה של מדאם, שבאה לאסוף יצירות אמנות של התלמידים, כי זאת הדרך של המורים לברר אם יש להם נשמה. לי אישית אין ספק בכך.

את שם הספר בחר המחבר מהשיר של ג'ודי ברידג'ווטר "הו בייבי, בייבי. לעולם אל תיתן לי ללכת" (אפשר לשמוע ביוטיוב וגם בעברית בגרסת כיסוי של אלון עדר).

מעטים הספרים שלכדו וסחפו אותי כך. כשסיימתי לקרוא מיד חזרתי להתחלת הסיפור להשלים את חלקי הפאזל.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

אימת המלחמה עשויה להשפיע על העמדות, התחושות וההתנהגות של בני האדם. אנשים שחווים מלחמה עלולים לחוש פחד וטראומה ולאבד את הרגשת הביטחון שלהם. לעתים, ניסיון המלחמה גורם להם לזוז בדעותיהם הפוליטיות או לשנות את תפיסותיהם הערכיות. אך האם המלחמה משפיעה גם על מנהגיהם הדתיים של אנשים ואף על אמונתם באלוהים?

מספר מחקרים אקדמיים עונים על שאלה זו בחיוב ומצביעים על כך שאנשים מתחזקים באמונתם הדתית ומגבירים את השתתפותם בפולחן דתי בעקבות מלחמות.

פרופ׳ אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.

שתי התפתחויות דרמטיות מתרחשות לנגד עינינו – הקריסה המהירה של משטר אסד בסוריה, והידיעות על עסקת חטופים, שאולי הפעם הזאת בכל זאת נרקמת לקראת מימוש. על אף שאין קשר ישיר בין שתי ההתפתחויות, הרי ששתיהן קשורות ליום שאחרי כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן. אם לחדד: הן מתייחסות לשאלה אם מדיניות ארצות הברית תישען על קטאר או על סעודיה.

בשורה התחתונה קטאר וטורקיה עומדות מאחורי הקבוצה שהשתלטה על סוריה, בעוד שסעודיה והאמירויות מנסות ליצור קשר עם קבוצות אחרות המתנגדות לאותה קבוצה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בכיכר החטופים נזהרים כל מוצ"ש מזיהוי פוליטי. משפחות החטופים חושבות שביקורת על הממשלה והעומד בראשה תגרום לממשלה להקשיח את עמדותיה בעניין עסקה, עוד יותר ממה שהיא מקשיחה ומטרפדת עד עכשיו.

בגשר בגין ההפגנה כבר יותר ביקורתית. קוראת לבנימין נתניהו בשמו, מזכירה את ההפקרה ואת המוות של חטופים בשבי. הדוברים, ובראשם עינב צנגאוקר, לא חוסכים מילים בדרישה חד-משמעית לסיים את המלחמה ולחתום על עסקה כדי להציל את חיי החטופות והחטופים החיים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.