כריזמה יש לאדם מרשים, אדם ששומעים לו. לכאורה זה פשוט, אבל לא. מקור המושג כריזמה בא מהמילה היוונית "מתנת חסד". תכונה של קסם אישי יוצא מגדר הרגיל, עם יכולת לסחוף אנשים. מנהיג כריזמטי מעורר השראה והתלהבות נוגע בחלק האמוציונלי של האנשים ומחבר אותם לחזון.

האמת היא שאני זוכר מאמר של עורך העולם הזה אורי אבנרי ז"ל, שהסביר בעתונו את חסרונות הכריזמה. מאז עברו שנים רבות, אבל אותי מטרידה אזהרתו: אל תסמכו על אנשים כריזמטיים. הוא טען שאדם כריזמטי הוא מסוכן ואין להקשיב לדבריו. אינני זוכר את כל נימוקיו באותו מאמר, אבל כשהתחלתי לחפש מידע נוסף באינטרנט, ראיתי שיש לפחות מידה של צדק באותו מאמר.

האמת היא שאני זוכר מאמר של עורך העולם הזה אורי אבנרי ז"ל, שהסביר בעתונו את חסרונות הכריזמה. מאז עברו שנים רבות, אבל אותי מטרידה אזהרתו: אל תסמכו על אנשים כריזמטיים

מצאתי הצעות שונות, עם 9-10 נקודות שכדאי ללמוד כדי להיות כריזמטי. כלומר, לא רק נולדים עם כריזמה, אלא אפשר ללמוד אותה. צריך הרבה רצון, צריך הרבה מאמץ וצריך לעשות תרגילים. יש קורסים ללימוד כריזמה. כלומר, הכריזמה שכל כך מושכת אנשים איננה תכונה של חוכמה יתרה. אלא תכונה שניתן ללמוד אותה.

אפשר גם ללכת אל ההיסטוריה. בוויקיפדיה מצאתי את שמעון בן כוסבה, איש כריזמטי שהיה מנהיגו של המרד היהודי הגדול נגד האימפריה הרומית, מרד בר-כוכבא. תומכיו האמינו שהוא "נשיא ישראל". ההתקוממות שהנהיג הסתיימה בתבוסה ובמותם של אלפים רבים. במסורת חז"ל, נחשב בר כוכבא כמנהיג כושל, שרבי עקיבא טעה בזיהויו כמשיח, והוא מתואר באופן שלילי בעיקרו. כינויו "בר כוכבא" נלקח מכתבי היסטוריונים שחוברו מאות שנים אחריו.

מסקנה – הוא היה מנהיג כריזמטי, שהוליך את העם שולל. וזו לא הדוגמה היחידה לכריזמטור כושל בהיסטוריה של עם ישראל.

האיש הכריזמטי ביותר כיום בארץ, למד משחק כשהיה בחו"ל. הוא מקיים גם דיברה אחרת של מלמדי כריזמה – לפני כל נאום חשוב הוא מרצה אותו למי מאנשיו ורושם את ההערות שלו ואת הרשמים של השומע.

בכלכליסט ב-2017 קראתי במאמר של מעין מנלה, שאנחנו נוהים אחר המנהיגים הכריזמטיים, כאלה שהצניעות היא מהם והלאה.

אומר פרופ' יאיר עמיחי המבורגר באותו מאמר, שאנחנו מחפשים במנהיג פיצוי כי איננו כל יכולים. אנחנו זקוקים ל"סופר כוח" שיגן עלינו מפני העולם, וכאן נכנס המנהיג הכריזמטי שיודע למכור את עצמו ככזה.

הבעיה נוצרת כאשר כריזמה מתחברת עם נרקיסיזם – אז מבחינת המנהיג, הוא עומד במרכז. מנהיגים כאלה נוטים לנצל לרעה את כוחם, ואז המנהיג כבר לא משרת את הקבוצה אלא משרת את עצמו. עוד נאמר שם כי המצב הטוב ביותר לצמיחה עבור מנהיג כריזמטי הוא עתות משבר, כי רמות גבוהות של חרדה הופכות אותנו לצמאים לכריזמה.

הבעיה נוצרת כשכריזמה מתחברת לנרקיסיזם, כי אז המנהיג לא משרת את הקבוצה אלא את עצמו. המצב הטוב ביותר לצמיחה עבור מנהיג כריזמטי הוא עתות משבר, כי רמות גבוהות של חרדה הופכות אותנו לצמאים לכריזמה

אלבר קאמי, בספרו "הדבר" כתב כי לפעמים מי שמשקר נהיר לנו יותר ממי שדובר אמת. האמת, כמו האור, מעוורת. השקר, לעומת זאת, הוא שקיעה יפהפייה שמייפה כל חפץ.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

אנחנו אוהבים לקרוא רכילות. אנחנו לא אוהבים לקרוא על תקציב. כסף זאת מילה "גסה". לא מדברים עליה. בכל זאת אני חושב על כסף.

כאשר פורסם כי צעירה ישראלית עברה לסוריה מרצונה ובארץ החליטו להחזירה "מסיבות הומניטריות", זה עורר תמיהה. התמיהה גברה כאשר פורסם שישראל מוכנה לקנות מרוסיה מיליוני חיסונים נגד קורונה. כאלה שאף אחד במערב לא היה מוכן לקנות אותם. התחלתי לחשוב על פי הנחייתם של העתונאים בוב וודוורד וקרל ברנשטיין: "לך אחרי הכסף". כך אמרו כשחשפו את מעשיו של הנשיא ניקסון והביאו לפיטוריו. לדעתי, מישהו למד היטב את הלקח של "אין תקציב" ועשה בו שימוש לרעה.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

ישבתי בעבר בקיימבריג', אנגליה, עם מנהל בית ספר פרטי. תוך כדי השיחה הנעימה הוא שאל: "מה שמך?" עניתי, "יאיר דקל". כל כך פשוט. ראיתי את ההשתאות על פניו לנוכח השם המוזר, והוא אמר: "או, איזה שם".

לכל תרבות יש שפה משלה ודרך ביטוי משלה. נזכרתי בסיפור הישן הזה אחרי שקראתי את ספרו של קאזואו אישיגורו, "לעולם אל תיתן לי ללכת". אישיגורו נולד ביפן ומגיל שש הוא בריטי. רק ללמוד את שם המחבר זו בעיה. אבל הספר עצמו כתוב מצויין. הסופר זכה בעבר בפרס נובל על ספריו, ולדעתי, גם הספר הזה, שתורגם לעברית, עומד במשימה.

לעולם אל תיתן לי ללכת, מאת קאזואו אישיגורו

לפני שקראתי אותו, שמעתי שהספר קשה ודיסטופי (ויקיפדיה: מציאות אנושית, שבה שולטים יסודות חברתיים שליליים). פגשתי אנשים, שהרימו ידיים אחרי כשליש ספר. הוא באמת קשה אבל אני קראתי אותו בעניין רב.

אישיגורו בנה שם עולם מקביל. עולם שאין כמותו, אבל כשבודקים את הפרטים – ואישיגורו מקפיד לתת הרבה פרטים – מתגלה שהוא ביסס את העולם שלו על מציאות קיימת, אם כי לא ברמה שהוא מתאר.

בספר שלו יש ילדים משובטים, שאורך החיים שלהם מוגבל. הם גרים במוסד בשם "הֶלשם" ויש להם מדריכים מעולים, שמקדישים להם זמן איכות. את הסיפור מספרת קת, חניכה במוסד, שהגיעה לגיל מופלג, שלושים ושש, וכעת היא סועדת, כלומר מטפלת בצעירים כבני עשרים, שמותם קרב.

במהלך הסיפור מטפטף המחבר פרטים ולאט לאט מגלה לילדים ולנערים את סיפורו של המוסד שלהם ואת חייהם העתידים. כדי לגלות את כל הסיפור, מן הראוי לקרוא את הספר עד סופו. והוא בהחלט ראוי.

הסיפור מעורר מחשבות. למשל, איך המדע והטכנולוגיה מתקדמים כל הזמן ומשאירים את המוסר מאחור. האם המדע ממציא דברים שהאדם לא ירצה לשאת את ניזקם? אפשר לשאול "מה מותר האדם מן הבהמה?" ולא אפרט מעבר לזה, כדי לא לחשוף כאן את מה שהמחבר משאיר לנו להמשך.

הסיפור כולל התפתחות הדרגתית של גילוי כואב, נוכח הפרטים שמתבהרים סופית אחרי שצולחים את השליש הראשון של הספר.

התקופה היא סוף שנות ה־90 באנגליה, שבה חוסלו, על פי העלילה, הסרטן ומחלות הלב (הערות על המדע). שלושה צעירים – קת, רות וטומי – נמצאים בפנימיה האידילית הֶלשם, שבה גרים נערים ונערות תחת עינם הפקוחה של משגיחים נאורים. אין להם משפחות, הם מנותקים מהעולם החיצוני. אין להם שמות משפחה, רק אות. לעומת המדריכים, שלהם יש שם משפחה מלא. להבדיל. המורים פוחדים מהילדים ולא נוגעים בהם. זה בולט בהתנהגותה של מדאם, שבאה לאסוף יצירות אמנות של התלמידים, כי זאת הדרך של המורים לברר אם יש להם נשמה. לי אישית אין ספק בכך.

את שם הספר בחר המחבר מהשיר של ג'ודי ברידג'ווטר "הו בייבי, בייבי. לעולם אל תיתן לי ללכת" (אפשר לשמוע ביוטיוב וגם בעברית בגרסת כיסוי של אלון עדר).

מעטים הספרים שלכדו וסחפו אותי כך. כשסיימתי לקרוא מיד חזרתי להתחלת הסיפור להשלים את חלקי הפאזל.

יאיר דקל הוא עתונאי, פנסיונר בטלן שאין לו זמן. כותב להנאתו דברי אמת.

בשבת (קודש) האחרונה, כמו בכל שבת כמעט, נרשמה שוב שורה ארוכה של אירועים אלימים בשטחים. פורסמו דיווחים על כמה מוקדי אלימות והפרעה למסיק הזיתים ברחבי יהודה ושומרון.

• דווח על תקיפות של מוסקי זיתים פלסטינים, גניבת יבול ופגיעה ברכוש בכמה קהילות באזור רמאללה ובמוקדים נוספים.
• דווח על פצועים בקרב מוסקים ועל מניעת גישה לחלקות חקלאיות, לצד תפיסת יבול וציוד.
• דווח על פשיטות ומעצרים של פלסטינים בכמה אזורים ביהודה ושומרון במהלך השבת.

שום רב לא התלונן על חילול השבת. שום מפלגה דתית לאומית או חרדית לא איימה בפירוק הממשלה. שום שר דתי לא פנה לראש הממשלה על מנת שיפסיק את חילול השבת ואת האלימות המתרחשת בחסות השבת. אלימות בה מופעלים חיילי צה"ל בשבת שלא לצורך בניסיון למנוע פגיעה בפלסטינים או בעזרה למתפרעים – תלוי בסוג הכוח שנשלח לאירועי האלימות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

לאחרונה ביטל בית המשפט המחוזי בירושלים החלטה של משרד הבריאות בעניינו של בוגר רפואה מאוניברסיטת טביליסי. הבוגר לא הורשה לגשת לבחינת הרישוי בישראל, אף שחברו, שלמד עימו באותה כיתה וביצע אותה הכשרה קלינית, קיבל אישור. ההבדל שעליו הצביע המשרד לא היה מקצועי: החבר טופל כתושב חוזר וזכה למסלול מותאם.

בית המשפט קבע כי אי אפשר להחיל על שני אנשים בעלי נתונים דומים אמות מידה שונות רק בשל מעמדם. הוא ביטל את החלטת משרד הבריאות והורה לבחון את עניינו של העותר מחדש. הוא לא העניק לו רישיון, וגם לא קבע שכל בוגר של מוסד שנפסל זכאי להיבחן. פסק הדין עסק בשוויון ובהפעלת שיקול דעת עקבי. ובכל זאת, הוא האיר שאלה רחבה יותר: האם הערכה של מוסד צריכה להכריע תמיד גם את עניינו של כל מי שלמד בו?

עו"ד אסף פלג עוסק במשפט אזרחי ומסחרי, בדגש על סוגיות משפטיות בתחומי הרפואה, מקצועות הבריאות, הטיפול והאקדמיה. במסגרת פעילותו הוא מעניק ייעוץ וליווי משפטי לרופאים, פסיכולוגים, אנשי מקצועות טיפוליים ואנשי אקדמיה.

איראן וארצות הברית מצהירות שהן מוכנות להילחם. השאלה החשובה יותר היא אחרת: כמה זמן כל אחת מהן יכולה להרשות לעצמה להמשיך להילחם. לא מי מהן מכה חזק יותר – אלא מי מהן יכולה להחזיק מעמד. 

חילופי האש המחודשים במפרץ, התקיפות האמריקאיות והאיומים האיראניים סביב חופש השיט במצר הורמוז ממחישים שהעימות רחוק מסיום. איראן אף מאיימת להרחיב את המערכה לזירה הכלכלית ולפגוע בתשתיות אנרגיה באזור.

רו״ח גיא עמוסי הוא אל״מ במי״ל במערך ההגנה האווירית ודירקטור בחברות ביטחוניות.