"מה שהיה לא יהיה" נאמר שוב ושוב בימים ובשבועות הראשונים לאחר עקידת השבעה באוקטובר. קראתי את המשפט הזה בכל מקום. מובילי דעת קהל ואנשים פשוטים, כולם היו בדעה אחת – ככה אי אפשר להמשיך.

לא לכולם היה רעיון של מה בדיוק צריך לעשות כדי לייצר את השינוי הזה. חלקם בטח רצו להשמיד את עזה. חלק הבינו ביתר שאת שרק הסדרים מדיניים ותהליכים ארוכי טווח בתיווך בינלאומי יכולים בסופו של דבר לפתור את הסכסוך.

לא לכולם היה רעיון מה בדיוק צריך לעשות כדי לייצר את השינוי. חלקם בטח רצו להשמיד את עזה. חלק הבינו ביתר שאת שרק הסדרים מדיניים ותהליכים ארוכי טווח בתיווך בינלאומי יכולים לפתור את הסכסוך

היעלמות הממשלה בחודש הראשון וחולשת מכונת הרעל תרמה גם להבנה כוללת שבנימין נתניהו אחראי להיותנו במצב הביטחוני, המדיני והכלכלי הגרוע ביותר מאז שנות החמישים. שלא לדבר על הטבח שייזכר כ"טבח נתניהו" לדורות, בו תחת אחריותו הישירה נעקדו כ-1200 איש ואישה וילדים, נחטפו מעל 250, הכול למען ביצור שלטונו.

שנה אחר כך, לא השתנה כלום. צמרת חמאס חוסלה פחות או יותר, ועדיין יש חטופים בעזה. חיסול יחיא סנוואר (במקריות משמחת) לא שינה את חיינו. יש עדיין רקטות מעזה, עדיין נהרגים שם חיילים באופן כמעט יומי.

כלומר – החיסול הזה לא שינה שום דבר, ואולי אף תרם לכך שאיבדנו את החטופים – כי למי יש שליטה בפלנגות המשוטטות בעזה ומעבירות את מי שנשאר חי ממקום למקום?

אותו דבר עם חזבאללה. חיסול נסראללה לא מנע את האזעקות שחוויתי השבוע בעבודה (ללא מרחב מוגן. בחיפה). זה לא סיים את המלחמה, זה לא אפשר לתושבי הצפון המפונים לחזור הביתה ולהתחיל להשתקם מהשנה הנוראית הזאת.

שנה אחר כך, לא השתנה כלום. בנימין נתניהו וממשלתו עדיין בשלטון, מכונת הפסולת הרדיואקטיבית באקסטזה של הסתה וגזלייטינג ועובדת 24/7, התקשורת חזרה להתקרנפות כמעט מוחלטת. אף אחד לא שואל שאלות קשות, למעט כמה צדיקים בסדום. בג"צ מוחלש קיצונית ונטול נשיא. היועמ"שית לא מצליחה להדוף את כל כדורי הברזל שמעיפים עליה.

שנה אחר כך, לא השתנה כלום. נתניהו וממשלתו עדיין בשלטון, מכונת הפסולת הרדיואקטיבית באקסטזה של הסתה וגזלייטינג ועובדת 24/7, התקשורת חזרה להתקרנפות כמעט מוחלטת, ועוד

וכולם ממשיכים עם הקונספציה. ההיבריס הישראלי חזר לרמתו ב-6 באוקטובר. חגיגת חיסול יחיא סנוואר ממחישה זאת בבירור לנוכח ההתענגות ופורנו המלחמה של גופת סנוואר. את הצילומים בהם הוא נלחם בנו בכוחותיו האחרונים – אנחנו מפרשים רק מהעיניים שלנו. שוב אנחנו מתעלים לשמי האופוריה לאור חיסול.

אולי לפני שנפתח עוד בקבוק לחגוג מוות, בואו נזכור רגע את המחיר של החיסול הזה. ואת המחיר שעוד נשלם. הפכנו אותו לקדוש מעונה, לוחם הצדק, צלאח א-דין המודרני. כמה פיגועים יעשו עכשיו בשמו של סנוואר הלוחם?

"מה שהיה לא יהיה", אבל ביהירות אנחנו ממשיכים. ממשיכים את מעגל הדמים, ממשיכים את הפקרת אזרחי ישראל. במקום להעיף את מחולל העקדה ואת ממשלתו הכושלת – ארגונים שהיו פעם אירגוני מחאה הסיעו חיילים למותם. אנשי מחאה חיפו על חדלונות הממשלה. אמרו אמן לכל גחמה של מערכת ביטחון אשר נגועה באינטרסים אישיים של שיקום עצמי מהפשלה הקולוסלית של השבעה באוקטובר.

הסכמנו מהרגע הראשון שהחטופים פחות חשובים, אחרת איך נסביר שלא היינו עם המשפחות מההתחלה בדרישה להחזירם מייד או להתפטר? מה חשבנו, שהרודן דמיקולו שלנו יעשה את הדבר הנכון? וכל אלה שאמרו "הוא גמור, זהו", איפה אתם? איך לא הבנתם בזמן אמת שהאיש הזה שהתרומם אחרי רצח יצחק רבין כי אפשרנו לו, יעשה זאת שוב, אם נאפשר לו? ואנחנו אפשרנו.

"מה שהיה לא יהיה" אמרתם. יותר מחצי שנה לקח לארגוני המחאה להתארגן מחדש. וגם כשזה קרה, מה שהיה נשאר. עד היום קוראים למיליון אנשים לצאת לרחובות. מישהו אומר להם מה הם צריכים לעשות ברחובות? או שאנחנו חושבים שבאופן פלא המספר מיליון ישנה את דעתו של הארגון הנפשע שמנהל את המדינה?

במקום להעיף את רה"מ וממשלתו – ארגונים שהיו פעם אירגוני מחאה הסיעו חיילים למותם, חיפו על חדלונות הממשלה, אמרו אמן לגחמות המערכת, הנגועה באינטרסים של שיקום עצמי מהכישלון הקולוסלי

המחאה עדיין לא הצליחה להעמיד איזושהי תכנית חלופית לזאת של נתניהו. אף אחד לא שואל שאלות על פעולות הצבא, למה טקטיקה כזאת או אחרת נבחרה, ומה האפשרויות האמיתיות והריאליות שישנן, לא רק נצח של מלחמה.

"מה שהיה לא יהיה". אחרי שנה של מלחמה, שתי הורדות דירוג אשראי, קרוב ל-2000 נרצחים והרוגים, חבלי ארץ מפונים, מצב בינלאומי גרוע, ואני אפילו לא אתחיל לדבר על המצב של רצועת עזה, ג'נין ודרום לבנון, שניאלץ להתמודד אתו בעתיד.

מה שהיה חזר. מדינת ישראל כבר עברה את שפת התהום. הישראלים הפכו להיות צמאי דם כמו שכננו. גולדה מאיר פעם אמרה שיהיה שלום כשהערבים יאהבו את ילדיהם כמו שישראלים אוהבים את ילדיהם. לצערי, כנראה ההפך קרה. הנכונות שלנו להקריב את ילדינו יום יום למען הישרדותו של רודן אחד מעידה על כשל מוסרי חמור ועל הידרדרות ערך קדושת החיים בחברה הישראלית.

והנה הבעיה בהקרבה של הילדים למען משהו: הילדים האלה הם העתיד שלנו. כל חיים שאבדו גרעו משהו מהחיים שלנו כאן. זוהי לא פקודה אלוהית. זהו טירוף השכול הישראלי, הערצת הצבא והמיליטריזם, אולי שאריות מהאקסטזה הדתית המוטרפת של אברהם שהלך להעלות את בנו קורבן לאלוהים, עד שהבין שזאת לא הדרישה.

אם יש אלוהים, הוא לא רוצה שנקריב את ילדינו. אם יש אלוהים, הוא מקדש את החיים. החיים הם פלא, הרפתקה מופלאה. רק בחיים נוכל לתת את מה שיש לנו להעניק לעולם. המוות? כולנו מפסידים כשחיים שלמים הולכים לאבדון, ומפסידים פי 2500 רק מהשנה האחרונה.

אולי לקרוא "שלום עכשיו" זה נאיבי. אני לא תמימה ואני מבינה את השכונה שאנחנו גרים בה. אבל לקרוא להפסקת המלחמה ומשא ומתן זה לא נאיבי. זה צעד מתבקש לאחר שנה של אובדן והרס קולוסלי.

לקרוא לבניית אסטרטגיה מדינית ארוכת טווח שמטרתה כינון שלום והסדרים אזוריים זאת לא נאיביות. זה הכרח. ללא זה – כל מה שהקרבנו יהיה לשווא. ללא זה – אנחנו מתאבדים קולקטיבית, בדיוק כמו במצדה.

גולדה אמרה פעם שיהיה שלום כשהערבים יאהבו את ילדיהם כמו שישראלים אוהבים את ילדיהם. אך הנכונות שלנו להקריב את ילדינו יום יום למען הישרדות רודן מעידה על כשל מוסרי חמור והידרדרות ערך קדושת החיים

הדרך היחידה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה כולל שני דברים: העפת בנימין נתניהו וממשלתו מהחיים הפוליטיים, והצגת אלטרנטיבה כוללת עם תכנית ארוכת טווח להבטחת קיומה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית שפנייה למערב. כי האפשרות האחרת היא מצדה, ואני, אישית, מעדיפה לחיות למען ארצי, לא למות למענה.

אורלי מור היא מטפלת באומנות ומתאמת טיפול בבריאות הנפש, אמא, אקטיביסטית ופעילת מחאה, אזרחית חרדה ותמיד בעד חתולים.