ההפתעה בישיבת הפתיחה של מושב הכנסת הייתה דבריו של נשיא המדינה יצחק הרצוג, אשר אמר במילים המפורשות ביותר שהמעמד איפשר לו כי המהפכה המשטרית סייעה לאויבינו בהשגת מטרותיהם. פילוג העם הישראלי, הטלת ספק במוסדותיו ובצה"ל בשעת מלחמה, וערעור יחסינו עם ארצות הברית, וכי אויבינו מצאו במצב שנוצר בישראל הזדמנות להכות בנו את המכה הקשה הזאת.

הוא לא אמר הפיכה משטרית, וגם לא הצביע על הממשלה כאשמה במהלכים האלה, אבל מארשת פניו המכורכמת של אמיר אוחנה שישב לידו לא היה קשה להבין למי ולמה התכוון הנשיא.

הרצוג לא אמר הפיכה משטרית, וגם לא הצביע על הממשלה כאשמה במהלכים האלה, אבל מארשת פניו המכורכמת של אמיר אוחנה שישב לידו, לא היה קשה להבין למי ולמה התכוון הנשיא

כאשר הנשיא נגע בנאומו בתועלת שאותה הפיקו האויבים ממהלכי הממשלה, הוא אפילו לא נקב בשמה המפורש, ואף הביע ספק אם אין כאן משהו לכאורי מעבר לטעות אסטרטגית.

לא זו בלבד, אלא שהנשיא תקף ישירות את באי הבית על היעדר תרבות דיון, ותרבות בכלל, על הצעקות והצרחות, ועל זילות הבית.

דבריו של הנשיא הגיעו באיחור מה, כאשר כל הרעות החולות שאותן תיאר כבר הכו שורש. מה שאפשר היה לעשות לפני שנה קצת קשה לעשות היום, והשאלה היא מה תעשה האופוזיציה אחרי הדברים האלה. הערכה שלי: כלום.

הפוליטיקה הישראלית חידשה חידוש גדול במדע המדינה, היא יצרה את ה"קופוזיציה". גוף שהוא יצור כלאיים – גם אופוזיציה וגם קואליציה. מטרת האופוזיציה בישראל היא לא להפיל את הממשלה, אלא להצטרף אליה.

דובריה של הקופוזיציה, מרוב "ממלכתיות", מגדילים לעשות, והם "מסבירים" את מהלכי הממשלה "כאשר צריך", וזאת משום שהם, לשיטתם, "לא נגד המדינה, אלא נגד הממשלה".

מושב הכנסת שנפתח – אמור להיות מכונה מושב הדיקטטורה, כי במסגרת המושב הזה מתכוונים חברי הממשלה להעביר שורת חוקים שיחסלו סופית את הדמוקרטיה. והם כבר החלו במלאכה.

השאלה היא האם הקופוזיציה צריכה להשתתף בדיונים האלה, ובכך לתת לגיטימיות לחורבן המדינה. או שעליה להחרים את המליאה, ובכך להשאיר את אדריכלי החורבן לפעול לבדם, ובכך להבליט את חוסר החוקיות והחוקתיות של מהלכיהם האובדניים.

הפוליטיקה הישראלית חידשה חידוש גדול במדע המדינה, היא יצרה את ה"קופוזיציה". גוף שהוא יצור כלאיים – גם אופוזיציה וגם קואליציה. מטרת האופוזיציה בישראל היא לא להפיל את הממשלה, אלא להצטרף אליה

חבר הכנסת גלעד קריב הודיע כי יחרים את הישיבות שבהם ידבר איתמר בן גביר. זה לא מספיק, כי כל הממשלה היא כהניסטית, ברמה כזאת או אחרת.

צריך ללמוד משהו מבנימין נתניהו, גדול הדור בקומבינות, פייק, מניפולציה ופסיכולוגיה פוליטית. כאשר הוא היה באופוזיציה הוא הבין את משמעות מתן הלגיטימיות לממשלה שאותה רצה להפיל – והחרים את הכנסת ואת מהלכי החקיקה שלה (מהלך שחברת ממשלתו השרה מירי רגב כינתה "אין כאבי בטן"). ומה שמותר לנתניהו – אמור להיות מותר גם לקופוזיציה.

הייתי מציע לקופוזיציה להיות אופוזיציה אמיתית, וסוף סוף להציע אלטרנטיבה לממשלה. ללכת לאחד האולמות הרבים בכנסת, ובתגובה לכל חוק דיקטטורי של הממשלה, להעלות מייד הצעת חוק נגדית, לעיני המצלמות מכל העולם, המבטלת אותו. זאת תהיה ראשיתה של כנסת חדשה, וכתיבת חוקה למדינה.

כמו שנאמר: ובמושב לצים לא תשב.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.