כאשר הסתיימה מלחמת העצמאות של ארצות הברית ב-1783, המדינות האמריקאיות – אז עוד מאוגדות בקונפדרציה – מצאו עצמן במצב מעט מוזר: ההסכם העביר לשליטתן שטחים עצומים  מערבה עד נהר המיסיסיפי, שעד אז נשלטו ישירות על ידי הכתר הבריטי.

המצב החדש איים לעורר מיידית מתיחות בין המדינות, שתביעותיהן ביחד לשטח במערב סתרו זו את זו: כך, למשל, מסצ'וסטס טענה כי לפי הצ'רטר שלה יש למתוח את גבולותיה מערבה עד המיסיסיפי, וכך גם ניו יורק; בעוד שווירג'יניה תבעה את כל השטח המערבי.

הפשרה, שהוחלה לראשונה ב"תקנות הצפון מערביות" ב-1787, קבעה כי אף מדינה קיימת לא תקבל שטח במערב. במקום זאת, השטח – שהוגדר כ"טריטוריה" – ינוהל על ידי הקונגרס עם מידה מוגבלת של שלטון עצמי למתיישבים עצמם.

הפשרה, שהוחלה לראשונה ב"תקנות הצפון מערביות" ב-1787, קבעה כי אף מדינה קיימת לא תקבל שטח במערב. במקום זאת, השטח ינוהל על ידי הקונגרס עם מידה מוגבלת של שלטון עצמי למתיישבים עצמם

כאשר מצטברים מספיק מתיישבים חדשים בטריטוריה מסוימת, הם יכנסו ועידה חוקתית, ינסחו חוקה למדינה חדשה וישלחו לקונגרס בקשה, ואם הסנאט יאשר – יצטרפו כמדינה חדשה לברית. כך הגענו מ-13 המושבות המקוריות ל-50 מדינות כיום.

קשה להמעיט בחשיבות ההיסטורית של הפשרה הזו. היא יצרה את כל המסגרת הפוליטית והחוקית ל"סְפָר המערב" – אותו שסתום ביטחון חברתי, שטח כביכול ריק (כי למעשה היו בו אינדיאנים רבים שהמתיישבים רצחו או גירשו) אליו יכול לעבור כל מי שלא מוצא את עצמו במדינות הממוסדות במזרח.

"הקאובוי", סמל המערב הפרוע, צילום מ-1887 בטריטוריית דקוטה (כיום מדינת דרום דקוטה) (צילום: John C. H. Grabill, Library of Congress)

זאת ועוד: הפשרה זרעה את זרעי מלחמת האזרחים כמעט 80 שנה מאוחר יותר, שכן הנושא הקונקרטי שקרע את הברית היה השאלה האם יש להתיר או לאסור על עבדות בטריטוריות שנשלטות על ידי הקונגרס.

כך או כך, המנגנון הפוליטי-חוקי הזה עבד היטב בהשתלטות של ארה"ב על כלל היבשת עד לאוקיינוס השקט.

בשליש האחרון של המאה ה-19, ההשתלטות על המערב הגיעה לשיא אלים במלחמות נגד שרידי האומות האינדאניות ועד לסוף המאה ה-19 למעשה הרוב המכריע של שטח ארה"ב היבשתי של ימנו כבר אורגן במדינות ונכלל בברית הפדרלית.

ב-1898, האימפריאליזם האמריקאי חיפש לעצמו אפיקים חדשים. האמריקאים החלו לחמוד את שאריות מושבותיה של ספרד, בעיקר את קובה, מה שהוביל לפרוץ אחת המלחמות המוזרות בהיסטוריה, מלחמת ארה"ב-ספרד. בסופה של המלחמה, ארצות הברית כבשה שלוש טריטוריות ספרדיות: את קובה, לה הוענקה עצמאות פורמלית מייד; את הפיליפינים ואת פוארטו ריקו.

בסופה של המלחמה, ארצות הברית כבשה שלוש טריטוריות ספרדיות: את קובה, לה הוענקה עצמאות פורמלית מייד; את הפיליפינים ואת פוארטו ריקו

בניגוד למערב היבשת האמריקאית, כאן לראשונה השתלטו האמריקאים על שטח מאוכלס בצפיפות, שבו לא התכוונו או לא יכלו לרצוח או לגרש את האוכלוסייה הקיימת. בנוסף, האמריקאים לא באמת חשבו על שטחים אלה כפוטנציאל למדינות עתידיות. בפשטות, לראשונה האמריקאים הנהיגו משטר קולוניאלי.

פלישת ארצות הברית לפוארטו ריקו ב-25 ביולי 1898 (צילום: The Education Project)

בפיליפינים משטר קולוניאלי מובהק נמשך עד להענקת עצמאות בשנות ה-40, אך הם פחות מענייננו. פוארטו ריקו, לעומת זאת, התפתחה למצב מיוחד.

ב-1900 הוחל באי משטר אזרחי וב-1917 נחקק חוק ג'ונס-שפרות, שהעניק אזרחות אמריקאית לכל תושבי פוארטו ריקו והפך אותה לטריטוריה. אזרחי פוארטו ריקו הפכו לאזרחים אמריקאים עם כל הזכויות של אזרחים כאלה באופן אישי, אבל מבחינה טריטוריאלית, השטח של פוארטו ריקו איננו מדינה.

כך אזחי פוארטו ריקו יכולים לעבור לכל מקום בארה"ב וזו לא נחשבת הגירה, והם זכאים לכל הזכויות הפוליטיות והאזרחיות כמו כל אזרח אחר – אך כל עוד הם גרים בפוארטו ריקו עצמה, אין להם נציגות בחבר האלקטורים הבוחר את הנשיא והסנאט, ונציגם בבית הנבחרים הוא ללא זכות הצבעה. כל הזכויות האלה מתווכות דרך המוסד הפוליטי של מדינה, ופוארטו ריקו אינה מדינה.

כך אזחי פוארטו ריקו יכולים לעבור לכל מקום בארה"ב וזו לא נחשבת הגירה, והם זכאים לכל הזכויות הפוליטיות והאזרחיות כמו כל אזרח אחר – אך כל עוד הם גרים בפוארטו ריקו עצמה, אין להם נציגות בחבר האלקטורים

פורמלית, פוארטו ריקו דומה לטריטוריות המערב במאה ה-19, אך מעשית ישנו הבדל משמעותי אחד: בעוד שהטריטוריות במערב התקבלו כמדינות כמעט תמיד מייד לאחר שהצטברה בהן אוכלוסייה מספקת, את פוארטו ריקו – המאוכלסת – אין שום כוונה בעתיד הנראה לעין לקבל כמדינה.

ישנה אגדה אורבנית לפיה תושבי פוארטו ריקו מעדיפים את המצב הנוכחי מכיוון שהם לא משלמים מס הכנסה פדרלי, אך הדבר אינו נכון: ממילא אם היו מתקבלים לברית, רובם המכריע של תושבי האי מצוי מתחת לרף תשלום המס הפדרלי, ומעבר לכך בסדרת משאלי עם, האחרון ב-2017, תושבי פוארטו ריקו הצביעו שוב ושוב בעד הצטרפות כמדינה; הקונגרס עד כה התעלם מרצונותיהם.

הבתים הצבעוניים על החוף בפוארטו ריקו (צילום: Martin Wheeler/iStockphoto)

בצד החיובי, עם זאת, תושבים רבים בפוארטו ריקו ניצלו לאורך השנים את זכותם לתנועה חופשית אל ארה"ב היבשתית והיגרו אליה. החל מתחילת המאה ה-20 נוצרו קהילות פורטוריקניות גדולות בערי צפון ארה"ב.

מכיוון שחוק ג'ונסון ריד מ-1924 סגר הלכה למעשה את אפשרות ההגירה לארה"ב למי שאיננו מצפון אירופה, היו אלה הקהילות ההיספניות המשמעותיות היחידות כמעט בארה"ב עד לשנות ה-60. עד היום ישנן קהילות פורטוריקניות גדולות במדינות רבות בארה"ב, בפרט בפנסילבניה – שם חיים כחצי מיליון יוצאי פוארטו ריקו.

האם קהילות אלה תהיינה הפתעת אוקטובר של השנה?

ביום ראשון השבוע ערך טראמפ את עצרת סיכום הקמפיין שלו ב"מדיסון סקוור גרדן" בניו יורק. האירוע נמשך שעות ארוכות, עם סדרה ארוכה של מופעי חימום, אחד מהם של הקומיקאי טוני הינצ'קליף. באחת מהבדיחות שלו אמר, "אני שומע שיש אי גדול של זבל שצף באוקיינוס. אני חושב שקוראים לו פוארטו ריקו".

הבדיחה עוררה זעם שהפך ויראלי ברשת: סלבריטאים ממוצא פורטוריקני הגיבו לדברים בחשבונותיהם ברשתות החברתיות, והזעם גרם אפילו לקמפיין טראמפ להתנער מהאמירה

הבדיחה עוררה זעם שהפך ויראלי ברשת: סלבריטאים ממוצא פורטוריקני – בראשם באד באני, ג'ניפר לופז וריקי מרטין – הגיבו לדברים בחשבונותיהם ברשתות החברתיות, והזעם גרם אפילו לקמפיין טראמפ עצמו להתנער מהאמירה.

לקחו רק יומיים ומטוטלת הזעם חזרה נגד הדמוקרטים כאשר הנשיא ג'ו ביידן התייחס אתמול לתקרית ואמר, "הזבל היחיד שצף שם בחוץ זה התומכים של טראמפ". ביידן ניסה מייד להבהיר שלא התכוון לכנות את כל מצביעי טראמפ "זבל", אלא התכוון לאמירות עצמן, אבל הזעם כבר התעורר וההשוואה לאמירת "deplorables" של הילרי קלינטון ב-2016 התעוררה אצל כל נפגעי טראומת 2016.

האמירות לא זהות, כמובן. ההשפעה של אמירה גזענית או פוגענית איננה, לצערנו, במה שהיא מקרינה על ערכי המועמד. אף אמריקאי לא יופתע מזה שטראמפ גזען.

עם זאת, האמירה של הינצ'קליף עשויה להיות משמעותית מכיוון שהיא יכולה להניע קבוצה גדולה במדינות המפתח שהיה לה פוטנציאל להצביע בעד טראמפ וכעת עשויה לשנות את ההצבעה שלה.

האמירה של הינצ'קליף עשויה להיות משמעותית מכיוון שהיא יכולה להניע קבוצה גדולה במדינות המפתח שהיה לה פוטנציאל להצביע בעד טראמפ וכעת עשויה לשנות את ההצבעה שלה

האמירה של ביידן, לעומת זאת, חסרת משמעות: אף מצביע האריס לא ישנה את ההצבעה שלו ויעבור למחנה טראמפ בגלל האמירה של ביידן.

סביר להניח שלא תהיה לאמירות משני הצדדים משמעות רבה. ניתוח ההצבעה המוקדמת האמין היחידי הוא של ג'ון רלסטון בנוואדה, והוא מצביע על מצב חריג ביותר ביחס ל-20 השנה האחרונות: לרפובליקאים יש יתרון משמעותי של 5% בהצבעה המוקדמת, בעוד שבדרך כלל לדמוקרטים היה יתרון משמעותי.

WATCH: President Joe Biden: "The only garbage I see floating out there is [Trump] supporters." pic.twitter.com/9teSUOytqC

— Steve Guest (@SteveGuest) October 30, 2024

יתכן שזה מצביע על דינמיקה פרו-רפובליקאית שהסקרים פספסו; יתכן שזה מצביע על כך שהרפובליקאים, שבעבר הצביעו רק ביום הבחירות, החלו להצביע מוקדם; יתכן שיש בעיה בדואר במחוז קלארק וקולות דמוקרטיים יגיעו בשבוע הקרוב. זה גם לא בהכרח אינדיקטיבי למדינות אחרות.

אבל זה מזכיר לנו שבשלב הזה של המרוץ, עם פחות משבוע לבחירות, מה שאנחנו לא יודעים הוא הרבה יותר משמעותי מהתפתחות מינורית כזו או אחרת בקמפיין.