חוט של חן וחסד משוך על "הבט אחורה בחיוך" (כרמל, 2023), ספרו של פרופ' יצחק גל-נור, איציק בפי חבריו. כשמאחוריו שובל ארוך של עשייה אקדמית וציבורית מעצבת (פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר; לשעבר, נציב שירות המדינה בממשלת רבין; ממייסדי "שלום עכשיו" וממקימי "הקרן החדשה לישראל"; ועוד), גל-נור מפרסם, לראשונה, ספר אישי שהמתין לעת הנכונה לו. אציין שזכיתי לקחת חלק בעריכתו.

סיפורו של איזקיניו שנולד בברזיל, הפליג ב-1949 ארצה עם אמו ואחותו ("העלייה שלנו לא הניבה חומר ראוי לסרטי העפלה"), נבנה ובנה בה, והפך את שפתה מיריבה מרה לסיפור אהבה – הוא כתף להישען עליה בימים אלו.

סיפורו של איזקיניו שנולד בברזיל, הפליג ב-1949 ארצה עם אמו ואחותו ("העלייה שלנו לא הניבה חומר ראוי לסרטי העפלה"), נבנה ובנה בה, והפך את שפתה מיריבה מרה לסיפור אהבה – הוא כתף להישען עליה בימים אלו

הספר שופע הומניזם, הומור דק וחם, ומרחבי דעה ודעת. הוא פועם כרומן חניכה, וכולל, בכפיפה אחת, תמונות מרטיטות לב ואנקדוטות קורעות.

"לפי האגדה המשפחתית אצלנו, פעמון הכנסייה צלצל חצות, בלילה בין ה-5 ל-6 בדצמבר 1940, ובישר על בואי. נולדתי שנה ויותר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, פריז כבר נכבשה וההפצצות הגרמניות החריבו באותו יום את תחנת הרכבת 'ויקטוריה' בלונדון ופערו בה מכתש בעומק של שמונה מטרים. ברזיל הייתה רחוקה מהמלחמה באירופה. כעבור שנה, ב-7 בדצמבר, ארצות הברית תצטרף למלחמה בעקבות ההפצצה היפנית על פרל הרבור.

"…כשנולדתי, אבי וחבריו הברזילאים דנו בכובד ראש בסוגיה מה יהיה המספר שייכתב על חולצת הכדורגל שילבישו לתינוק. לפי מנהגי המקום, מדובר בהחלטה גורלית שעתידה לקבוע את דרכו של הבן אדם בעולם, שסובב כידוע כמו כדורגל. הם הביטו בעריסה וראו שמדובר בעולל קטן-גוף, שלא נועד למשימות הגנה, והלבישו אותי חולצה של "חלוץ" – שחקן התקפה בכנף שמאל שמספרו 11. כך נקבע אז גורלי – להיות גם קיצוני וגם שמאלי.

"…חייתי בנחת בברזיל עד גיל שמונה, ובראשית 1949 הועתקתי לפתע מסאו-פאולו לבני-ברק. מפטפטן גדול בפורטוגזית הפכתי דג אילם, שנאלץ לשחות במים זרים.

"…הדודים דיברו כל הזמן על המלחמה, והייתי מבוהל שהביאו אותי למקום כזה… לא אהבתי את המקום המפחיד שאליו נקלעתי. זרות השפה הציקה לי מאוד. התגעגעתי לבית הספר, למורים ולחברים שלי בברזיל… קיוויתי שנשוב לשם, אבל הזמן פעל לרעתי. אימא שלי הצטרפה אל היריב והתעקשה שלא לדבר איתי פורטוגזית, כדי שאלמד עברית, מה שרק חצץ עוד יותר ביני לבין המקום החדש. לימים אימא נהגה לספר שחצי שנה הייתי ברוגז עם העולם ולא דיברתי עברית עם אף אחד, עד שיום אחד התברר שאני מבין וגם מסוגל לדבר עברית, כאחד המקומיים.

."..אני חושב שדווקא הצליל הרך של הפורטוגזית סייע לי לבגוד בה – לוותר על השפה הנהדרת הזו ולאמץ את העברית הנוקשה שדיברו סביבי, עד כדי כך שלא נותר לי מבטא פורטוגזי, בניגוד לעמיתיי דוברי הספרדית, ששומרים יפה ובקנאות על המבטא הנפלא שלהם (בקשו מארגנטינאי שיגיד 'מרגרינה')".

"כשנולדתי, אבי וחבריו הברזילאים דנו בכובד ראש בסוגיה מה יהיה המספר שייכתב על חולצת הכדורגל שילבישו לתינוק. לפי מנהגי המקום, מדובר בהחלטה גורלית שעתידה לקבוע את דרכו של הבן אדם בעולם"

"הבט אחורה בחיוך" לא נענה לסיווגים. בפתח הספר גל-נור מקפיד לבדלו מ"אוטוביוגרפיה מסודרת", ואת פרקיו הוא מציע לראות כ"'חדרים' שמכילים כיסאות ושולחנות עם סמיכות כלשהי, ואני מקווה שהקירות בין החדרים לא ממש מפרידים ביניהם". בחדרי ספרו, חטיבות סיפורים קצרים וקצרצרים, הוא מסיר גם את המחיצות בין מציאות לבדיון.

עטיפת הספר "הבט אחורה בחיוך" של יצחק גל-נור

בפואטיקה של כנות ומידתיות כמו-אידיאולוגיות, בנימה חומלת מחויכת, חפה מהפסיכולוגיזם השולט בספרות הישראלית, הוא מצייר תמונות שניתן לראות ולשמוע, סצנות בגוונים המזכירים, לא אחת, את "סינמה פרדיסו" הבלתי נשכח.

גל-נור שוזר עבר והווה, פסגות אושר וימי צער, פרקי חייו עם פרקים בתולדות המדינה, בחוטי איוריה של בתו, הציירת אפרת גל-נור. זיכרונות ילדות ונעורים; שירות צבאי ונישואין; חברויות אמיצות ואחווה קוסמופוליטית; ירושלים ואילת בשנות ה-60'; חייו באקדמיה וספר על בדיחות פוליטיות ("No Laughing Matter: A collection of Political Jokes", Routledge, 1985), שצמח מסמינר על הומור פוליטי שהעביר עם עמית באוקספורד; הערצת דון קיחוטה שהולידה אוסף המונה כ-300 ספרים מרחבי העולם על האביר ונושא כליו; אחורי הקלעים וגם החזית של תנועת "שלום עכשיו" ושל "הקרן החדשה לישראל"; משנה פוליטית והשקפת עולם חברתית; משתרגים אלו באלו למארג עלילתי ורעיוני שלם.

לא ניתן להקיף את מכמני הספר ברשימה קצרה. אציג מקצתם:

גל-נור מפליא לשרטט את דמויות הוריו, לתאר את ריקודיהם הנפרדים. אמו, פייקה-פנינה החיונית, רבת התושייה, "שהאמינה בי, שהמריצה אותי, וציפתה ממני לגדולות"; ואביו, אברהם (אברימ'ל) אובד הדרך, הנעדר, ש"ניסה בדרכו להיות אבא". סופם שהתגרשו, הוא חותם.

גל-נור מפליא לשרטט את דמויות הוריו. אמו, החיונית, רבת התושייה, "שהאמינה בי, שהמריצה אותי, וציפתה ממני לגדולות"; ואביו אובד הדרך, הנעדר, ש"ניסה בדרכו להיות אבא". סופם שהתגרשו, הוא חותם

הוא מצייר בחיות רבה מעברים פורמטיביים. למשל, את הפרידה מפלחת הלב מאמו ליד שער הכניסה לכפר הנוער הדסים. "אחותי ואני לא הצלחנו להרגיע אותה", הוא כותב, "ואז התיישבנו שלושתנו בוכים על מעקה האבן. לא הייתה לי שום אפשרות להתחנן שהיא תחזיר אותי הביתה ואמרתי לאימא שאני בסדר".

או את יומו הראשון באוניברסיטה: "ההתחלה שלי באוניברסיטה העברית הייתה צולעת. בסתיו 1959 עליתי לירושלים ברגל שמאל חבושה מפציעה בצבא, וביום הראשון ללימודים קיפצתי בגשם על קביים והחלקתי לתוך בריכת הנוי בכניסה לקמפוס בגבעת רם. הייתי עתודאי שרק כמה ימים קודם לכן סיים שלושה וחצי חודשי טירונות במחנה 80".

הוא מתאר גם את ההגעה בפעם הראשונה לאמריקה, ועוד. גל-נור צולח את המעברים, מפלס ומפסל את דרכו באופטימיות מבית אימא, והכוכבים, כתיאורו, שבים ונעים למסילותיהם.

"נשאלתי מהן זכויות אדם עבורי", הוא כותב; "בתמצית צרופה: בני אדם נולדים שווים". בין מריה, הגננת הקתולית שלו בברזיל, שלימדה אותו לשחק כדורגל, בסיפור הראשון בספר, למירי בת זמננו, שמבקשת לשכנע אותו להצטרף למאבק להצלת הדמוקרטיה, בסיפור החותם – לנשים שמור בטבעיות מקום של כבוד ושוויון.

בלב "הבט אחורה בחיוך" – סיפור על התפכחות. בנימה לא מחויכת בעיקרה, גל-נור מספר כיצד מצעיר ביטחוניסט, שש אלי קרבות ("למהגר כמוני, צה"ל היה כרטיס כניסה לחברה הישראלית"), היה ל"מחרחר שלום".

בלב "הבט אחורה בחיוך" – סיפור על התפכחות. בנימה לא מחויכת בעיקרה, גל-נור מספר כיצד מצעיר ביטחוניסט, שש אלי קרבות ("למהגר כמוני, צה"ל היה כרטיס כניסה לחברה הישראלית"), היה ל"מחרחר שלום"

התהליך היה ממושך:

"במבט מהורהר לאחור, אני מנסה להתחקות אחר תהליך ההתפכחות שלי מהצבאנות והביטחוניזם שלקיתי בהם כמו רבים מבני דורי. כנער ששאף להתערות בארץ ולהידמות לילידי המקום, ההתמכרות שלי לסיפור-המעשה שמשל בכיפה הייתה מוחלטת – "אין ברירה", "אין עם מי לדבר", "כוחנו בצבאנו". היא הייתה מלווה באימוץ סממנים של גבריות נוקשה שחונכנו עליה. לא היו לי ספקות: הוא הלך בשדות, שירי גבורה, פעולות התגמול, מלחמת סיני – הכול היה אפוף הילה של הערצה, בעיקר לפלמ"ח ולצה"ל. נוספו לכך הפחדים של דור שורדי השואה, שריחפו מאימים ונטמעו בנו… הייתי נער ביקורתי – סבוטז'ניק, כינה אותי מנהל הדסים – אבל לא היו לי כלים להבחין בין הגרעין הצודק של המפעל הציוני לבין העיוותים והסילופים שצמחו ממנו… בדרך להיחלצותי מבית הסוהר המיליטריסטי שלי, חזרתי פעמיים ארצה מחו"ל כדי להציל את המולדת, השתתפתי בשלוש מלחמות, ונחשפתי להשחתה הממארת של הכיבוש.

"…הייתי ועודני פטריוט ישראלי. אני גם ציוני, כי אני דוגל בזכות היהודים למולדת משלהם. אולם אני לא לאומן ולא ארכי-ציוני שסוגד לדגל או לעצים ואבנים. יש מקום להגדרה עצמית של שני העמים בארץ הקודש. אני מתעב את חוק הלאום הגזעני… למהגר כמוני קשה לומר זאת, אולם נאמנותי למדינה היא כעת על-תנאי: לא ארצה לחיות בישראל שמספחת את השטחים והופכת למדינת אפרטהייד מסואבת, או למדינה לא דמוקרטית. אנחנו קרובים לשם. כיום אני א.ש.ש. – כך אמרתי וצוטטתי בפומבי – אזרח שובר שתיקה".

כתיבת "הבט אחורה בחיוך" הושלמה ברקע המחאה נגד ההפיכה המשטרית, והוא נחתם בקביעה נוסכת האופטימיות: "הספינה עוד לא טבעה". מאז הסדקים בספינה התרחבו מאוד.

כתיבת "הבט אחורה בחיוך" הושלמה ברקע המחאה נגד ההפיכה המשטרית, והוא נחתם בקביעה נוסכת האופטימיות: "הספינה עוד לא טבעה". מאז הסדקים בספינה התרחבו מאוד

אין לנו ברירת ייאוש. עבור אלו המבועתים/ות מהניסיונות הגוברים מבית להורסו ולהחריבו, ומהפקרת החטופים והחטופות בעזה, ספרו הנפלא של יצחק גל-נור הוא צו עשייה ומצע של תקווה.

בעלת דוקטורט בספרות עברית, בתחום השירה המזרחית, ותואר מוסמך במשפטים. בעבר כיהנה במגוון תפקידים בתחום קידום השוויון של אנשים עם מוגבלות.