נשיא המדינה יצחק הרצוג נואם בפתח הישיבה החגיגית להשבעת הכנסת ה-26, וקורא לנבחרי הציבור "לעשות הכול" כדי להימנע מבחירות חוזרות ולמצות את ימי כהונתה של הכנסת.
הרצוג ציין כי קרוב ל-80 אחוזים מן העם השתתפו בבחירות, וכי "הציבור צמא לשגרה, ביטחון ושלווה, ומייחל לראות הושטת יד שתביא לאחדות, לפשרה ולשיתופי פעולה גם בין יריבים".
בדבריו הודגשה החובה "להפוך כל אבן, לחקור ולהבין כיצד אירע אסון ה-7 באוקטובר ולהפיק לקחים ומסקנות".
עוד נאמר כי על הכנסת החדשה להידרש במלוא הכנות והרצינות לאתגר המשרתים בסדיר ובמילואים, ולמצוא פתרון הולם למדינה ש"גאה במורשתה ובעולם לימוד התורה, אך אתגריה מחייבים נשיאה משותפת בחובת השירות".
"ברגשי שמחה ויראה, אני מברך אתכם ביום חגכם – חברות וחברי הכנסת העשרים ושש, ואת המשפחות המלוות אתכם.
"זכרו את ההתרגשות ואת הידיעה שאנשים רבים בחרו בכם, מתוך תקווה שתקדמו את החברה הישראלית לטוב. מניסיוני אני יודע שהידיעה הזו תידרש לכם בשעות הקטנות של הלילה במליאה ובוועדות, דווקא כשהמצלמות יהיו כבויות. הידיעה הזו תדרש לכם ברגעים שבהם תקבלו החלטות שבאמצעותן אדם ירגיש שאתם רואים אותו.
"אני ניצב כאן, בחרדת קודש, מולכם – אתם שבחרתם, מתוך השכול, על אף השכול, ועם השכול, והפציעה – להתעקש ולשרת כחברי כנסת את החברה הישראלית. מאז טבח ה-7 באוקטובר, עברנו תהפוכות רבות. ידענו תהומות והעפלנו לפסגות. פגשנו כאב נורא, וגילינו כמה הקרבה וגבורה יש בישראל. נחשפנו לאזרחיות ואזרחים יוצאי דופן, שמסרו, בגדולתם, את הכול, כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בבטחה – חיים של יום-יום. חיים רגילים.
"בשנים האחרונות ראינו מה אזרחי ישראל מוכנים לעשות למען המדינה. עכשיו עליכם, החברות והחברים בבית הזה, ותיקים כחדשים, לשאול גם מה אתם יכולים וצריכים לעשות למענם.
"ואכן, חברות וחברי כנסת יקרים, מדינה אינה נבחנת רק בשעת גבורה, היא נבחנת לא פחות ביום חולין, בשגרה. יש גדולה עצומה בגבורה. אבל יש גדולה גם ביכולת לבנות חיים של יום יום, במשימות הקטנות והשגרתיות. להפוך את הכוחות שגילינו בשעת המשבר הקשה בתולדותינו ליסודות של מדינה חזקה ומתפקדת בימי שגרה.
"על הכנסת הזו, למצות את ימיה מול משימות רבות. קרוב לשמונים אחוזים מן העם בחרו בכם – עליכם לעשות הכל כדי להימנע מבחירות חוזרות.
"העם שבחר בכם, צמא לשגרה, ביטחון ושלווה. העם שמיוצג כאן על ידיכם, מכובדיי, כמה לראות כאן הושטת יד שתביא לאחדות – בעם ולתקווה. העם שאוצר בתוכו, את הכאבים, את המסירות וההקרבה, מייחל לראות אתכם מתרגמים את הכוחות הללו, לשיתופי פעולה, לדיאלוג מאחד – להקשבה. אני מבקש – הוו מתונים כלפי האחר והאחרת, הושיטו יד לפשרה, גם בין יריבים. והביטו זה בזו בעין טובה. יש כאן עבודה רבה, והיא זקוקה ליכולת ולניסיון המצויים בכל חלקיו של הבית הזה.
"לצד המלחמה העיקשת והנחושה מול מבקשי רעתנו עלינו לבנות אופק מדיני יציב באזור עם שכנינו, כולל הקרובים ביותר, ולחזק את הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות ובחריין ואף להוסיף עליהם. עלינו לבצר את הברית עם ידידתנו הגדולה ביותר – ארה"ב, לחזק את היחסים עם כל בנות בריתנו להגן על שמה הטוב של ישראל ולהילחם עד חרמה בסנקציות מדיניות.
"חובה עלינו להפוך כל אבן, לחקור ולהבין כיצד אירע אסון שבעה באוקטובר ולהפיק לקחים ומסקנות. על הכנסת הזו להידרש במלוא הכנות והרצינות לאתגר המשרתים, בסדיר ובמילואים. זו העת למצוא את הפתרון ההולם למדינה שגאה במורשת שלה, ובעולם לימוד התורה, אך אתגריה מחייבים נשיאה משותפת בחובת השירות.
"החברה הישראלית היא מפוארת, היא מדהימה, אך לצערנו ישנם בתוכה כתמים מוסריים הפוצעים את פניה היפות. אין מקום לבריונות בתוכה. אין מקום לגזענות בתוכה. כלפי אף אחד. ואין מקום לאלימות, לא בחברה הערבית, לא בגבעות יהודה ושומרון, לא ברחובות הערים, לא בבתי הספר, בשום מקום. ויש למגר אותה בכל הכוח.
"פצעים רבים עוד פתוחים בבשרנו, לא נוכל לרפא אותם כל עוד הכאב של האחד, הוא מטרתו של האחר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואם מישהו רוצה לדעת מהי טהרנות שיקרא את הטור הזה. מודה שלא הצלחתי להגיע אל סופו.
טוב שיש את מי להאשים במצב העגום שלנו. לא המשיחיים שרוצים לנצל אותנו כדי להגשים את חלומותיהם המעוותים. לא החרדים הטפילים שרק רוצים להמשיך ולמצוץ את לשדה של המדינה, לא אנשי שלושת הכפ'ים שמצידם (כמו המנהיג המשיח שלהם, אשתו ובנו) המדינה יכולה ללכת לעזאזל, העיקר שתפרנס אותם, לא אנשי מרכז הג'ובים שמחקים אותם, לא הבבונים: גסים, צעקנים, מלכלכים חסרי תרבות. לא הבדואים שאיבדו כל רסן בדרום ולא הערבים מהצפון שלא מוכנים להגדיר את עצמם כישראלים (ערביי 48, ערבי פלסטינאי מישראל, או כל הגדרה מטומטמת אחרת, רק לא יגידו שהם ישראלים, רק שלא ישתתפו בנשיאה בעול). כולם כולם לא אשמים. כולם צחים כשלג. רק אנשי המחאה, אלה שהתגייסו בהמוניהם גם למילואים וגם לעזור למפונים, בימים שהמדינה על מוסדותיה עדיין היתה בהלם, הם לבדם אשמים במצב. למה? כי כשמסכנים את החזון הליברל-דמוקרטי ורוצים להפוך אותנו לעוד מדינה ערבית במרחב עם, שליטים דיקטטורים שודדי הקופה הציבורית, הם עוזבים הכל ויוצאים למחות. כי כשמסכנים את העתיד שלהם ושל ילדיהם, כששודדים את עתידם באישון לילה לטובת המשתמטים והטפילים הם יוצאים למחות.
כזה טמטום של טור באמת שקשה לי להעלות על הדעת.
ררר, פיספסת לחלוטין את מהות האמירה של הטור, וזה לא מפתיע. חברה שאינה מגינה על החלשים שבתוכה היא חברה חולה, וחברה שאינה נלחמת על זכויותיהם ומפני דריסתם ע"י ממשלה כוחנית עד רצחנית, שאינה דואגת גם לחסרי הבית ולמשפחות הנרצחים בשביעי לאוקטובר, לא תשרוד. משום כך, כפי שכותבת אריאלה אופיר – "תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית לא ראויה לכתרים. מהנהגתה ניבטים, בעיני רבים, פניה השבעים של ישראל, …שעומדים מנגד עם משאביהם כשמדובר בעוולות חברתיות שאינן נוגעות להם (לכאורה),… זהו שורש דעיכתה של המחאה". דורון אלמוג אמר -"כל אחד מאיתנו יכול להגיע למצב של תלות מוחלטת באחר. כולנו נרצה לקבל אז יחס אנושי". יציאה לרחובות רק כשמדובר במה שיכול לפגוע בנו באופן אישי, היא אחד הביטויים של חברה אטומה ולא לכידה. האתוס הלאומי שלנו התדרדר מלאומנות לאלימות ולרצחנות ובקרוב ישמש כבומרנג שאותו ספק אם נשרוד. תחסוך/תחסכי מאיתנו את האטימות המתבהמת שלך.
הכותבת מערבבת דברים. הרוב המוחלט של המפגינים נגד ההפיכה המשטרית ו/או בעד החטופים הם אנשים המתעבים הפגנות ולא יצאו להפגין לפני כן מימיהם (והם ממש לא צעירים).
היה צריך איום על הדמוקרטיה עצמה, או כשלון מונומנטלי כדי להוציא אותם לרחובות.
על דו"ח שאף אחד מהם לא שמע עליו באורך 150 עמוד עם כותרת לא מובנת באורך 16 מילים, הם בוודאי לא יצאו להפגין. לכידות חברתית רחבה מתגלה רק בעיתות משבר ענק אשר נוגע ליסודות החברה – לא לעוול ספציפי זה או אחר.
לכידות חברתית יום יומית מתרחשת רק בסקלות קטנות של קהיליות, כולל עבור "אלו הרואים עצמם דמוקרטים, ליברלים, סולידריים". תחסכי מאיתנו את ההטפות הצדקניות.