מאז ה-7 באוקטובר ביקרתי אצל עשרות משפחות של חללי צה"ל ופצועי מלחמה. הופתעתי כמה עצום הוא מספרם של הנופלים הבאים משורות הציונות הדתית. כאב וטרגדיה עוברים בימים אלה משפחות שחינכו את ילדיהם להקרבה ונתינה.

במשך עשרות שנים הלך וגדל המרחק בין השמאל הציוני והציבור החופשי, כולל המרכז הפוליטי – מאנשי הציונות הדתית שאימצו את ערך קדושת הארץ לפני ערכים אחרים של הקיום היהודי.

שני המחנות התבצרו בעמדותיהם, ההבדלים התחדדו והעמיקו והניכור הפך למחסום גדול. מדובר בשני ציבורים שממשיכים את מפעל אבותיהם – צאצאי דור מייסדי המדינה. אבותיהם חברו יחד כדי להגשים את חזון הקמת המדינה ומימשו אותה בפועל.

במשך עשרות שנים הלך וגדל המרחק בין השמאל הציוני והציבור החופשי הכולל את המרכז הפוליטי – מאנשי הציונות הדתית שאימצו את ערך קדושת הארץ על חשבון ערכים אחרים של הקיום היהודי

מלחמת ששת הימים הולידה פערים ביחסם לשאלת הארץ, ובהדרגה הרחיקה את הברית שהייתה ביניהם מהקמת המדינה ועד המהפך ב-1977. הזרם המתון בציונות הדתית הלך ונדחק והפסיק להוות גשר בין דתיים וחילונים, ואתו הסמל של מתינות חברתית ומדינית דעך ונעלם. מאז המהפך ב-1977 פנתה המפד"ל ימינה והמשיחיות חדרה לשורותיה. היא העמיקה את ההתנחלויות ופנתה להגשמת חזון מדינת ההלכה.

המלחמה היא רעידת אדמה שהחברה עדיין אינה מפנימה את עומקה משום שהיא נמצאת ממש בעיצומה. המלחמה טרפה את הקלפים והיא יוצרת קרקע פורייה לשינוי המציאות.

אכן,  מדובר בעולם גדול שהתהווה כאן בעשרות השנים האחרונות, עולם שרבני הציונות הדתית עיצבו אותו והקצינו את השיח בפסיקות הלכה ודרך חיים. ואולם, הציונות הדתית אינה עשויה מקשה אחת. לעומתם, יש ציבור בעלי השכלה רחבה והשקפה שונה, שמתמודדים עם העולם החדש מתוך גישה של פתיחות ורב-גוניות. הם חינכו לשילוב רעיון תורה ועבודה והשיגו הצלחה מסחררת בחדירה למערכות החברה האזרחית והכלכלית.

המלחמה פותחת צוהר חדש לחידוש הברית בין שני המחנות שהקימו את המדינה וניהלו אותה במשותף במשך כמעט 30 השנים הראשונות שלה. הפער בין העמדות שמביעים מנהיגי הציונות הדתית בכנסת לא בהכרח מבטא את עמדות המצביעים הדתיים. סוגיית הגיוס היא הבולטת בהן לאחרונה, דבר שאילץ את מנהיגיה לשנות גישה ולהתנגד לחוק במתכונתו הנוכחית.

הצורך ביצירת ברית חדשה מתעצם לנוכח הבדלנות החרדית שנחשפה בחריפותה במלחמה. זו לא הראתה סימנים לשנות כיוון וממשיכה בתהליך הסתגרותה, ובעיקר בחוסר רצונם של רבניה לחזק את המערך הצבאי ולתת כתף בשעה קשה.

המלחמה פותחת צוהר לחידוש הברית בין 2 המחנות שהקימו וניהלו את המדינה יחד כמעט 3 עשורים. הפער בין העמדות שמביעים מנהיגי הציונות הדתית בכנסת לא בהכרח מבטא את עמדות המצביעים הדתיים

לכאורה נראים הפערים בתחום המדיני וסוגיית ההתנחלויות כמאיימים על אפשרות לצעידה משותפת. אין להימלט מהתמודדות עם בעיות היסוד, וניתן לייצר הסכמות גם בסוגיות המדיניות הנוגעות ליהודה, שומרון ועזה. ברור לגמרי אחרי המלחמה שהשלום לא יפרוץ מחר בבוקר.

ואולם, יש חשיבות להתניע מחדש מו"מ עם הפלסטינים על הצורך בהיפרדות ביהודה ושומרון ולמנוע התהוותה של מדינה רב לאומית בין הירדן לים. להתכנס לגושי ההתיישבות ולא לאפשר בנייה בכל מקום ועל כל עץ רענן. לחדול מפגיעה בחקלאים הפלסטינים, להפסיק לתחזק חוות בודדים ומאחזים בלתי חוקיים ולייצר סדר חדש ברצועת עזה בצעדים קטנים שימשכו עשרות שנים ויובילו לאורך הזמן ליצירת יישות עצמית באזור הצפוף ביותר.

ניתן ליצר חוקה לישראל, לאפשר חופש דת וחופש מדת, להאיץ לימודי ליבה וליצר מסלולי כניסה והכשרה מקצועית לאוכלוסייה החרדית וכניסתה לעולם העבודה. אוכלוסייה דתית לאומית וליברלית רבה מתחברת לעקרונות אלה וזו התחלה טובה להרחבת המעגל.

המפתח להצלחה בשינוי הכיוון הוא, שהזרם המתון בציונות הדתית ייאבק על דרכו. מאבק על הקו הפרגמטי ועמידה בחזית מול הקיצונים המשיחיים הם קריטיים לשינוי.

אסור לשמאל להחמיץ את ההזדמנות שנוצרה לשרטט מחדש מסגרת של הבנות בין הפלגים ולהפנים שישראל השתנתה בעשרות השנים האחרונות והיא אחרת בעקבות המערכה האחרונה. במקום להילחם בציבורים שנראים מנוכרים, ראוי לחבור אליהם ולהשפיע על דרכם. זה אפשרי. אי אפשר להחליף את העם.

המפתח להצלחה בשינוי הכיוון הוא, שהזרם המתון בציונות הדתית ייאבק על דרכו. מאבק על הקו הפרגמטי ועמידה בחזית מול הקיצוניים המשיחיים הם קריטיים לשינוי. ועל השמאל לחבור אליהם ולהשפיע על דרכם

ראוי לאמץ אסטרטגיה מפוקחת של מיעוט המשפיע על הכלל במקום מיעוט נדחק אל הפינה, רגזן, שחש כי מישהו גנב את מדינתו וערכיו. מעשרות השיחות שהשתתפתי בהן עם מנהיגים ומעצבי דעת קהל בציונות הדתית, אני מבחין בתחושת החיוניות לייצר תמהיל שיוצר איזון ומאפשר לכולם מרחב פורה של ישראליות. האתגר של שני הצדדים – להזיז הצידה את המובילים לחושך ולהאיר את הדרך לעתיד המתמודד בהצלחה עם הבעיות הקיומיות.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.