בעיצומה של מלחמת העצמאות, ב-19 בנובמבר 1948, פרסם נתן אלתרמן בעיתון מפלגת השלטון דבר את השיר "על זאת" ובו תאר לוחם צה"ל היושב על ג'יפ, "נער עז וחמוש… נער-כפיר", יורה והורג זקן ערבי בעיר כבושה.

בסיום השיר הבהיר אלתרמן שמעשים כאלה, הנעשים בחסות מלמולים על "הכרח" ו"נקם", דוחקים את חיילי צה"ל שכל האומה תומכת בהם "לתחומם של פושעי מלחמה".

בסיום השיר "על זאת" הבהיר אלתרמן שמעשים כמו הרג הזקן הערבי על ידי לוחם צה"ל, הנעשים בחסות מלמולי "הכרח" ו"נקם", דוחקים את חיילי צה"ל שכל האומה תומכת בהם "לתחומם של פושעי מלחמה"

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון שלח לאלתרמן מכתב ובו שיבח אותו על הדברים שכתב תוך שהדגיש:

"היית פה טהור ונאמן – למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בליבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה".

בהתייחסו לפורמט בו פרסם אלתרמן את השיר, "הטור השביעי" בעיתון, הוסיף בן-גוריון כי:

"אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם".

במילים אחרות, צה"ל לא יוכל להיות צבא מנצח אם לא ישמור גם על רמה מוסרית גבוהה. בן-גוריון הורה להדפיס את השיר במאה אלף עותקים ולהפיצו בין חיילי צה"ל.

במלחמת העצמאות, הקשה במלחמות ישראל, היו מעשי טבח משני הצדדים. הערבים התעללו בצורה קשה בגוויות לוחמי הל"ה ואנשי שיירת יחיעם, טבחו ברופאים ובאחיות שעלו לבית החולים "הדסה" בהר הצופים, וירו למוות בעשרות מאנשי גוש עציון שהרימו ידיים עם כניעת הגוש. היהודים ביצעו את הטבח בדיר יאסין ובטנטורה, ומאות אזרחים ערבים נרצחו לקראת סוף המלחמה, כאשר יישובים ערביים רבים נכבשו ותושביהם גורשו.

מדינת ישראל עשתה כל מאמץ להסתיר את פשעי המלחמה האלה אבל שרי הממשלה, שנחשפו לחלקם, היו מזועזעים וראו בהם את ערעור יסודותיה המוסריים של המדינה.

במלחמת העצמאות היו מעשי טבח משני הצדדים. ישראל עשתה כל מאמץ להסתיר את פשעי המלחמה, אך שרי הממשלה שנחשפו לחלקם הזדעזעו, וראו בהם את ערעור יסודותיה המוסריים של המדינה

הממשלה ניסתה להקים ועדת חקירה אבל בן-גוריון, שהיה לו עניין למנוע את הנזק הכרוך בפרסום המעשים, הצליח לקבור אותה. תהליך חשיפתם שהחל כארבעים שנה מאוחר יותר עורר ויכוח ציבורי עז על רמתו המוסרית של צה"ל ואחריות ישראל להיווצרות בעיית הפליטים.

ועכשיו למציאות ימינו.

מספר ההרוגים בעזה נכון לסוף אוקטובר הוא מעל 43,000. מתוכם, על פי מניין צה"ל, 17,000 אנשי חמאס כולל עובדים אזרחיים. במילים אחרות, על פי צה"ל ולא משרד הבריאות הפלסטיני, נהרגו בעזה עד היום למעלה מ-26,000 "בלתי מעורבים". ובשפה פשוטה יותר: תינוקות (גם בני יומם), ילדים, ילדות, אימהות, אבות, סבים וסבתות. סביר שאלפים נוספים קבורים מתחת להריסות.

ארבעת שבועות המלחמה הראשונים ראו את התקיפות המסיביות ביותר של חיל האוויר ובמהלכם נהרגו, על פי מקורות ישראלים, כ-20,000 תושבים. המטרות נבחרו על ידי מערכות בינה מלאכותית שכינוין "לבנדר" ו"הבשורה" והמעורבות האנושית הייתה מצומצמת. האישורים ניתנו בתוך 20 שניות, גם כאשר הייתה סכנה שחיסול מחבל אחד יביא למותם של 15-20 בלתי מעורבים.

כאן ראוי להזכיר שמדיניות החיסולים בעבר הייתה אנושית יותר. יחיא עיאש "המהנדס", שהיה אחראי לפיגועי תופת שהרגו למעלה ממאה ישראלים, חוסל במבצע ארוך ומתוחכם באמצעות טלפון ממולכד ולא באמצעות מטען חומר נפץ בביתו, מחשש לפגיעה בחפים מפשע.

על פי צה"ל, לא משרד הבריאות הפלסטיני, נהרגו בעזה עד היום למעלה מ-26,000 "בלתי מעורבים". ובשפה פשוטה יותר: תינוקות, ילדים, ילדות, אימהות, אבות, סבים וסבתות. סביר שעוד אלפים נקברו מתחת להריסות

כאשר בכיר חמאס, סלאח שחדה, חוסל באמצעות פצצה שהרגה גם 14 בלתי מעורבים, כולל אשתו ובני משפחתו, קמה סערה ציבורית שהותירה אחריה את אמירתו הזכורה של מפקד חיל האוויר דאז על "מכה קלה בכנף".

קשה לדעת מה חשו הקצינים והקצינות שנתנו בסיטונות את האישורים לחיסול אנשי חמאס, לא בהכרח בכירים, בידיעה ברורה שיחד איתם ייהרגו גם לא מעט חפים מפשע. סביר שהריחוק הפיזי והסטריליות הכרוכה בהריגה באמצעות נשק מונחה הקלו על ההחלטה. לא כך בשדה הקרב עצמו.

הריגתם של שלושת החטופים שיצאו ממקום מחבואם בשג'אעייה עם דגל לבן וידיים מורמות עוררה הרבה רעש וצער. מעט מאוד נאמר על כך שחיילי צה"ל יורים באופן חופשי ובניגוד לפקודות באנשים שנכנעים, למרות שסביר להניח שאלון שמריז, סאמר אל-טלאלקה ויותם חיים לא היו היחידים שנורו בצורה כזו. פעם צה"ל היה חוקר מעשים כאלה. היום הם הפכו כנראה לנורמה.

ויש דברים חמורים לא פחות. 65 רופאים ואחיות שטיפלו בנפגעים בעזה העידו על עשרות מקרים בהם נורו ילדים בני שלוש, חמש, שמונה ועשר בראשם, על ילדים שראו כיצד כל בני משפחתם נהרגו, על רעב ועל תינוקות שמתו מתת תזונה והתייבשות.

מעט מאוד מזה הסתנן, אם בכלל, לדיון הציבורי בישראל. על מותם הטרגי של 12 הילדים במג'דל שמס נשפכו מילים אין ספור. על מותם של אלפי ילדים בעזה – אף מילה. "נקמת דם ילד קטן" בישראל של היום היא עניין סלקטיבי מאוד.

קשה לדעת מה חשו הקצינים שאישרו בסיטונות חיסול אנשי חמאס, לא בהכרח בכירים, בידיעה ברורה שאיתם ייהרגו גם לא מעט חפים מפשע. סביר שהריחוק הפיזי והסטריליות הקלו על ההחלטה

איך הגענו לקהות חושים טוטלית כזו – זה עניין למחקרים שיעשו בעתיד וסביר שיתחילו ב-1967. סביר גם שהם ימצאו שתשלובת של שאיפת הנקם על זוועות ה-7 באוקטובר, הנורמות המתפשטות בצה"ל באדיבות לוחמיה האמיצים של הציונות הדתית, פחדנות התקשורת מכל מעשה העלול להעלות את זעם הצופים ולגרום לאבדן רייטינג, והנהגה פוליטית חסרת חוט שידרה מוסרי באופוזיציה, הביאונו עד הלום. בינתיים, כל שניתן לעשות הוא לנסות לעורר מחאה גם על אובדן הדרך המוסרי.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).