בשנה שעברה, קלאודיה קייסינגר, אמריקאית ילידת גרמניה, הצטרפה להדלקת הנרות ההמונית לזכר קרבנות הירי בבית הכנסת בפיטסבורג. בזמן שהסתכלה על סביבה, קייסינגר לא הייתה יכולה שלא לשאול את עצמה: מה היה קורה אם הגרמנים היו עומדים יחד במחאה דומה לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938?
"ליל הבדולח פתח את הדלת לכל מה שקרה בשואה", אומרת קייסינגר, מתאמת הפעילות בארה"ב של March of Life, תנועה עממית שהוקמה תחת החסות של הכנסייה האוונגליסטית בטובינגן, גרמניה. הארגון פונה לשורדי שואה כדי להביע בפניהם חרטה על פשעי הנאצים, ורבים מחברי הארגון הם צאצאים של נאצים.
"אם הגרמנים היו יוצאים לרחובות אחרי ליל הבדולח ואומרים 'אנחנו לא רוצים שזה יקרה, זה מזעזע', אולי משהו היה יכול להשתנות'", אומרת קייסינגר. "ברור לי שזו רק ספקולציה, אבל הבנתי שזה כל-כך חשוב להרים את קולך ולא לשתוק".
הכומר הגרמני ג'ובסט ביטנר אומר כי הקים את הארגון משום שרצה להסיר את "מסך השתיקה" שכיסה חלק גדול מההיסטוריה של השואה בגרמניה.
"טובינגן היא עיר אוניברסיטאית שהפכה למחנה אימונים של פושעי מלחמה נאצים, האחראים באופן אישי למותם של לפחות 700 אלף יהודים", הוא אומר.
"רוב האוכלוסייה פשוט הביטה בדממה בהתרחשות. מתוך הכרה בדמיון של הדממה של היום ביחס לאנטישמיות ושנאת יהודים, התחלנו ללמד את חברי הכנסייה שלנו להביט באמת של ההיסטוריה המשפחתית שלהם", מוסיף ביטנר.
"מה עשית במלחמה, סבא?"
קייסינגר, 53, אומרת כי השתיקה סביב השואה אפיינה את שנות ילדותה בגרמניה. את המעט שידעה למדה במקריות בבית הספר ומסבה, שנשאר נאצי ללא שום כוונת חרטה, ותיאר את חוויותיו בצבא כ"שעשוע ובידור אחד גדול".
לדבריה, "סבא שלי היה מדבר על היטלר בתור אדם טוב, או מטיל ספק בממדים של השואה, או שהיה משתף סיפורים כמו הכנת ביצים על טנקים באפריקה".
קייסינגר מספרת כי התעוררות דתית היא שהובילה לשינוי בחייה ובחיי חבריה, וגרמה להם לרצות לדעת עוד על קורות בני המשפחות שלהם במלחמה.
"ראינו את השתיקה של הסבים והסבתות שלנו. הם אמרו 'לא ידענו כלום', או 'ירינו רק באוויר', וניסו להמעיט את חשיבות החלק שלהם בשואה ובמלחמה. אז ראינו את ההכרח להגיד 'אנחנו צריכים לגלות מה באמת קרה'"
"ראינו את השתיקה של הסבים והסבתות שלנו. הם אמרו 'לא ידענו כלום', או 'ירינו רק באוויר', וניסו להמעיט את חשיבות החלק שלהם בשואה ובמלחמה. אז ראינו את ההכרח להגיד 'היי, אנחנו צריכים לגלות מה באמת קרה'".
בחיפוש שלהם אחרי תשובות, קייסינגר ועמיתיה נברו בארכיונים גרמניים מקומיים וצבאיים, וגם בארכיון הלאומי הגרמני.
סודות ושקרים
"לכולנו היו מיתוסים וגדלנו במשפחות שהפכו את המעורבות שלהם למשהו נחמד הרבה יותר", אומרת קייסינגר. אבל המידע שחשפו חברי הקבוצה בארכיונים סיפר סיפורים אחרים ומזעזעים על קרובי משפחותיהם.
אחת מחברי הקבוצה, אומרת קייסינגר, גילתה כי סבה עזרה לבנות את אושוויץ. האופן הטרגי של הגילויים האלו היה קשה לעיכול, היא אומרת.
"זה מזעזע לחלוטין לגלות את זה", אומרת קייסינגר. "סבא שלי היה מעורב במצור על סנט פטרסבורג, כאשר הצבא הגרמני צר על העיר במשך 3 שנים, 871 יום, ופשוט חיכה שאנשים יגוועו ברעב. זה היה מזעזע לעמוד בפני האמת הזאת".
כמו רבים בתנועת March of Life, היא חיפשה תשובות באמונה הדתית שלה. "הייתי צריכה לאמת את האמונות שלי ולפנות לצלב בבקשה למחילה. השתיקה, ההצדקה וההכחשה במשפחה שלי הכו בי באופן אישי. ידעתי שאני לעולם לא אוכל לכפר על המעשים. אין משהו פרקטי שאני יכולה לעשות", אומרת קייסינגר.
"מה שלמדתי הוא שאנחנו יכולים להרים את קולנו בנושא ולהראות לקרבנות את הכבוד לו הם ראויים. אני לא יכולה לצפות מהשורדים לסלוח. זה תלוי בהם להחליט איך הם רוצים להגיב. זו לחלוטין הבחירה שלהם"
"אבל מה שלמדתי הוא שאנחנו יכולים להרים את קולנו בנושא ולהראות לקרבנות את הכבוד לו הם ראויים. אני לא יכולה לצפות מהשורדים לסלוח. זה תלוי בהם להחליט איך הם רוצים להגיב. זו לחלוטין הבחירה שלהם".
צעידה משותפת
הצעדה הראשונה של March of Life התרחשה באפריל 2007, ועקבה אחרי המסלול של צעדת המוות מאחד המחנות ליד טובינגן ועד דכאו.
"בסוף המלחמה", אומר ביטנר, "טובינגן הייתה מוקפת ב-8 מחנות ריכוז. באפריל 1945, האסירים השורדים נשלחו לדכאו בצעדות מוות ברוטליות עם אלפים שנהרגו מול האוכלוסייה האזרחית… בצעדה הראשונה ההיא ב-2007, הן שורדי שואה והן צאצאים של שורדים, צעדו יחד עם צאצאי הפושעים".
מאז אותה צעדה, היו צעדות ביותר מ-400 ערים ו-22 מדינות, בהן גרמניה, פולין, אוסטריה, הונגריה, אוקראינה, צפון אירלנד, שווייץ, פינלנד, בוליביה, פרגוואי, פרו, אקוודור, קולומביה, הרפובליקה הדומיניקנית, ארה"ב וישראל.
עבור ביטנר, הצעדה הזכורה ביותר הייתה חלק מחגיגות 70 למדינת ישראל, ב-15 במאי, 2018. "המסר שלנו היה 'ישראל, אנחנו עומדים לצדך – את לא לבד!". אני זוכר ישראלים עומדים ברחוב על המרפסות ומנופפים לנו עם דמעות בעיניים. זה הוביל למצעד האומות השנתי, המתרחש סביב 15 במאי כל שנה", אומר ביטנר.
השנה, שלוש צעדות התרחשו גם בישראל. צעדות נוספות מתוכננות בארץ במאי.
בבקשה סלחי לי
בצעדה לדכאו, קייסינגר פגשה לראשונה את שורדת השואה הראשונה שלה.
"שמה היה רוז פרייס, והיה לה מקום מיוחד בלב שלי", אומרת קייסינגר. "היא שרדה שישה מחנות, אבל דכאו היה המקום בו שוחררה. כשהגענו לדכאו, היא אמרה, 'אף גרמני לא ילך לפניי'. אז היא הייתה האדם הראשון שנכנס למחנה".
קייסינגר אמר כי כשביקשה סליחה מפרייס, היא לא ציפתה לדבר בתמורה: "יש משמעות גדולה לכך שמישהו אומר את מה שהסבים והסבתות שלנו מעולם לא אמרו, שאנחנו מתנצלים על מה שקרה להם. אבל הם זכאים לבחור איך להגיב".
"לעולם לא הייתי עוזבת אותם"
האנטישמיות נמצאת בעלייה בגרמניה, שם חיים כיום כ-150 אלף יהודים. לפי דוח של ממשלת גרמניה, האלימות אנטישמית צמחה ב-20% ב-2018.
לפי דוח של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, מספר הפשעים האנטישמיים שם גדל ב-10% בששת החודשים הראשונים של 2019.
קייסינגר אמר כי כשביקשה סליחה מפרייס, היא לא ציפתה לדבר בתמורה: "יש משמעות גדולה לכך שמישהו אומר את מה שהסבים והסבתות שלנו מעולם לא אמרו, שאנחנו מתנצלים על מה שקרה להם"
במתקפה הקטלנית ביום כיפור האחרון בהאלה, גרמניה, ניאו-נאצי פתח באש מחוץ לבית כנסת וניסה להיכנס אליו. הוא הרג אדם אחד מחוץ לבית הכנסת ואדם נוסף בדוכן מזון סמוך, בזמן ששידר את המתקפה בלייב בפייסבוק.
לדברי ביטנר, "האנטישמיות הפכה לקולנית ואכזרית יותר בגרמניה. אם הכנסייה הייתה עומדת באמת בפני ההיסטוריה שלה, היא הייתה מצליחה להרים קול נגד אנטישמיות ובעד ישראל, באומץ והחלטיות מחודשים, כדי לעצב את החברה והפוליטיקה, וליצור תנאים לאקלים בו חיים יהודים יתקבלו בברכה".
מאז החלה לפנות לשורדי שואה ולעבוד עם March of Life באירופה ו-March of Remembrance בארצות הברית, קייסינגר אומרת כי היא יצרה חברים קרובים רבים בקרב קהילת השורדים. לדבריה, היא נותרה בקשר קרוב עם פרייס.
"היא ואמא שלי מבשלות יחד, מכינות רוטב תפוחים או כבד קצוץ, ופשוט מבלות", אומרת קייסינגר. "פעם אחת היא פנתה אליי ואמרה, 'אני ממש שמחה שאני מכירה אותך, משום שאם זה יקרה שוב, אני לא אהיה לבד'".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם