בשנים האחרונות האקטואליה מציפה את נושא המצפון. אירועי מלחמת אוקטובר ולפניהם אירועי הקורונה מייצרים שפע החלטות שנוגעות לחיי אדם, ותהליכי קבלת ההחלטות והתגובות כלפיהם מעוררים שאלה לגבי קיומו וטיבו של מצפון בקרב רבות מהנפשות הפועלות.

איך מבינה הפסיכולוגיה את מושג המצפון? האם הוא חלק הכרחי מהאישיות הבריאה? האם אנו נולדים אתו או שהוא מתפתח בדומה לפונקציות מנטליות אחרות?

איך מבינה הפסיכולוגיה את מושג המצפון? האם הוא חלק הכרחי מהאישיות הבריאה? האם אנו נולדים אתו או שהוא מתפתח בדומה לפונקציות מנטליות אחרות?

הפסיכולוגית והפסיכואנליטיקאית ננסי מקוויליאמס מתארת בספרה "דיאגנוזה פסיכואנליטית" שיחה בין פסיכולוגית למטופל אסיר, שמתייחס בקלות-ראש למעשיו, וטוען שגם היא תבצע פשע אם ישתלם לה.

היא שוללת זאת ומסבירה שדברים עלולים להשתבש, ואז תיכלא כמותו. וחוץ מזה, היא מוסיפה, "לי יש משהו שלך אין: מצפון". "אז איך משיגים אחד כזה?", מגיב מיד האסיר, באותה קלות-דעת שאפיינה את גישתו למעשיו הפליליים.

הקשר תנ"כי

המושג "מצפון" קיים בשפות ובתרבויות רבות, באופן שמעיד על חשיבותו האוניברסלית. בתנ"ך מופיעה דרישה לציית לערכים שמזוהים עמו בדיברות שבין אדם לחברו "לא תרצח", "לא תגנוב" ו"לא תענה ברעך עד שקר", ועיסוק בהם בסיפורי קין והבל, יוסף ואֶחָיו או עלילות דוד ובת-שבע.

אך למרות זאת המילה "מצפון" לא מופיעה בתנ"ך במשמעותה הנוכחית, של הקשבה לקול פנימי מוסרי. אליעזר בן-יהודה הציג אותה כתרגום למילה הרוסית "совесть", לאחר שהוצעה כמילניום קודם כתרגום למילה הערבית "الضمير" המתארת רגשות מוסר אנושיים.

אך בתנ"ך כן מופיע רעיון הכפרה והתשובה-המוסרית. פרופ' אליעזר שביד מבחין בין וידוי שנובע מחרטה כנה המלווה במודעוּת לסבל שנגרם, בקבלת-אחריות עליו, בַּשאיפה לתקן ובהחלטה להימנע מהמעשים בעתיד – לבין כפרה טקסית, שקרית, חלולה וריקה. לפי הפסיכולוגית והפסיכואנליטיקאית פרופ' דנה אמיר, ווידוי מהסוג השקרי משתמש בשיטת ה"היררכיה המוסרית הכוזבת".

המושג "מצפון" קיים בשפות ובתרבויות רבות, באופן שמעיד על חשיבותו האוניברסלית. המילה "מצפון" לא מופיעה בתנ"ך במשמעותה הנוכחית – הקשבה לקול פנימי מוסרי, אך מופיע רעיון הכפרה והתשובה המוסרית

בשיטה זו מודגשת עמידה בסטנדרט מוסרי נמוך לעמעום הפרתו של ערך גבוה יותר: כמו משתתפי הניסוי המפורסם של סטנלי מילגרם, שהדגישו את ערך הציות לחוקרים והתעלמו מהכאב שגרמו לאנשים, או אֶחָיו של יוסף, שהתרעמו על האשמת השווא בגניבת גביע-הכסף והתעלמו מאשמתם האמיתית, הפקרת אחיהם ומכירתו לישמעאלים.

מה גורם לאנשים לפעול בניגוד לערכים מהותיים? מקוויליאמס מבחינה בין מי שגדלו בתת-תרבות עבריינית והפנימו נורמות וערכים שמקובלים בה, לבין בעלי מבנה אישיותי סוציופתי ופסיכופתי.

המבנה האישיותי של האחרונים מתאפיין בריגוש מהפעלת תוקפנות ומהפגנת כוח, בטווח רגשי צר של זעם עיוור וחדווה מאנית, בנטייה לבטא רגש בפעולה, בחתירה לעליונות כמגננה מחולשה, בחוסר-בושה במעשיהם, ובאדישות להשפעתם על זולתם. בהיותם חסרי-רחמים ונטולי אמפטיה וכנות, אך מיותר לפנות למצפונם.

את מי משרת המצפון שלנו?

משוחררים מעולן של נקיפות מצפון ופטוּרים מעכבות, מבושה ומאשמה, חופשיים בעלי המבנה הסוציופתי והפסיכופתי לפעול ללא מגבלות פנימיות. האם נכון לומר שהם נהנים מיתרון על פני אנשים נורמטיביים? האם המבנה הנפשי המכונה "מצפון" משרת את החברה – ולא את הפרט?

מה גורם לאנשים לפעול בניגוד לערכים מהותיים? מקוויליאמס מבחינה בין מי שגדלו בתת-תרבות עבריינית והפנימו נורמות וערכים שמקובלים בה, לבין בעלי מבנה אישיותי סוציופתי ופסיכופתי

בחיבורו "תרבות ללא נחת" מ-1930 מהדהד זיגמונד פרויד שאלה דומה, בעודו עד להשתלטות היסטורית של חסרי-המצפון על מוקדי הכוח השלטוניים, במקום האנשים הראויים. נכונותם היומרנית של חסרי-המצפון והכישורים להשפיע על חיי הכלל, בלטה למול נטיית האנשים הנורמטיביים לבחון ולבקר את עצמם ולחוות ייסורי-מצפון אפילו על דברים של מה-בכך.

המצפון הפרוידיאני

בפיתוח התיאוריה הפסיכואנליטית הסביר פרויד שהמצפון מתפתח בתוך חלק באני שכינה "האני העליון". כשהילד מבין שמימוש דחפיו מתנגש עם כללי החברה והתרבות שמיוצגים בידי דמויות ההורים, הוא למֵד להזדהוֹת עם ההורים במקום להתנגש אתם, ומפנים לתוך ה"אני-העליון" שלו את מערכת האיסורים, הערכים והאידאלים שלהם.

ה"אני-העליון", ששואב את עוצמתו מהאנרגיה של הדחפים שאותם הוא מרסן, תובע מחלקי האישיות היִצְריים (ה"איד") והמציאותיים-סתגלניים (ה"אגו") לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלו. בנוסף, בניגוד לדמויות חיצוניות שיודעות לבקר אותנו רק על מעשינו בפועל, המצפון, שמכיר אותנו מבפנים, מייסר אותנו גם על הרהורים ומחשבות.

מצפון אדוק ותובעני מדי מפנה תוקפנות כלפי פנים באותה החומרה שבה הוא דורש מהאני להימנע מהפניית תוקפנות כלפי חוץ. בכך הוא פועל כמעין נוכחות זרה פנימית, "בדומה לחיל מצב בעיר כבושה", כפי שמדמה זאת פרויד.

נכונותם היומרנית של חסרי-המצפון והכישורים להשפיע על חיי הכלל במוקדי הכוח השלטוניים, בלטה למול נטיית האנשים הנורמטיביים לבחון ולבקר את עצמם ולחוות ייסורי-מצפון אפילו על דברים של מה-בכך

מצפון נוקשה מדי מייצר ביקורת עצמית דרקונית וחשבון-נפש מנופח, במקום רפלקציה אמיתית. בכך הוא דומה יותר לטקסי הכפרה והווידוי הכוזבים שמזכירים שביד ואמיר, מאשר למראה אינטרוספקטיבית כנה.

פרויד מדגיש שהמאבק הנצחי בין הדחפים הבסיסיים הסותרים – דחף החיים והאהבה, ודחף ההרס והמוות – מוליד באופן בלתי-נמנע את רגש-האשמה, שמתעורר "מרגע שמוטלת על האדם המשימה לחיות חיי-צוותא", ואשר "עלול להגיע לרמות שאין היחיד מסוגל לעמוד בהן".

מצפון ואהבה

בעוד שפרויד מייחס חשיבות פחותה להשפעות הסביבה על טיב התפתחות המצפון ומידת חומרתו, הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט מייחס לסביבה תפקיד קריטי. לפי ויניקוט אנו נולדים עם דחף "תוקפנות חיובית", שהוא מכנה "נַיֲיעוּת". זהו דחף חֲיוּת אנוכי, שחותר לממש את עצמו בסביבה, החל מבעיטות התינוק לתוך בטן אימו.

סביבה הורית "טובה-דיה" מספקת "Holding" שמאפשר לתינוק להחזיק יחדיו תוקפנות והרסנות – לצד רגשות האהבה והאכפתיות לזולת. בהדרגה מתפתחת האישיות למבנה שבו מְמַתְנות האהבה והדאגה לַאֲחֵר את התוקפנות וההרסנות. האינטגרציה בין תוקפנות לאהבה מאזנת ביניהן, מפחיתה שימוש במִגְנַנוֹת נגד דחפים תוקפניים, ומחלישה נטייה להפנות תוקפנות פנימה, בדמותם של ייסורי-מצפון ורגשות-אשמה מופרזים.

פרויד מדגיש שהמאבק הנצחי בין הדחפים הבסיסיים הסותרים – דחף החיים והאהבה, ודחף ההרס והמוות – מוליד באופן בלתי-נמנע את רגש-האשמה, שמתעורר "מרגע שמוטלת על האדם המשימה לחיות חיי-צוותא"

מחקרים התפתחותיים ומצפון

תפיסת המצפון כפונקציה התפתחותית היא חלק מתיאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של ז'אן פיאז'ה, שמתמקדת בהתפתחות היכולת השכלית לשקלל יחדיו ממדים שונים (פעולה, תוצאה, וכוונה) כתנאי להשגת מצפון בשל. מחקרים מראים שילדים קטנים מעריכים התנהגות כ"ממש רעה" לפי תוצאותיה (מי ששבר יותר כוסות אשם יותר), כשבוגרים יותר מייחסים חשיבות למניע (מי שהתכוון לשבור אשם יותר).

תיאוריית ההתפתחות המוסרית של לורנס קולברג עוסקת בהתפתחות מניעי ההתנהגות המוסרית כחלק מהבשלת האישיות. תחילה מצייתים לכללים מתוך פחד מעונש, ובהמשך, מתועלתנות. לאחר מכן מתוך קונפורמיות ומהזדהות חברתית. רק לבסוף מתפתחת – אצל חלקנו – התנהגות מוסרית שנובעת משיפוט מצפוני מופנם, ומהתבססותם של מוקד אשמה פנימי, נטייה לקחת אחריות תואמת וביקורת עצמית בונה.

מושג ה"מצפוניות"

גם גישת התכונות, שעוסקת בהבדלים בין-אישיים לפי תכונות, מלמדת על פונקציית המצפון כחלק מהחוסן האישי של הפרט. התכונות הופקו מניתוח סטטיסטי של מאות שמות תואר במילון, שדורגו בידי נבדקים ונמצאו כעומדות במתאם זו עם זו אך לא עם אחרות, והוכיחו עצמן במחקרים רבים כמובהקות וכעקביות.

תכונת המצפוניות היא אחת מחמשת "התכונות הגדולות" שאותרו ונחקרו. ידוע שמעסיקים מחפשים עובדים שמדורגים בה גבוה, מכיוון שניתן לסמוך עליהם. אך מחקרים רבים הראו שמצפוניות גבוהה מנבאת גם בריאות ותוחלת-חיים גבוהות, בעוצמה סטטיסטית שדומה להשפעת משתנה המעמד הסוציו-אקונומי. כך מראים מחקרי אורך שעקבו אחר אנשים מילדותם למשך עשרות שנים, ומחקרים על התמודדות במצבים רפואיים, כמו סכרת והשתלת כליה.

תפיסת המצפון של פיאז'ה ותיאוריית ההתפתחות המוסרית של קולברג רואות בהתפתחות המצפון תנאי להשגת בשלות קוגניטיבית ורגשית, בדומה לבשלות המצפונית של פינוקיו שאִפְשרה לו להפוך ל"ילד אמיתי"

אנשים שמדורגים גבוה בתכונת המצפוניות מתאפיינים במהימנות, במשמעת עצמית, ביציבות ובהתמדה, ביסודיות, ביושר, בכנות ואמירת אמת, בהיעדר אנוכיות ויוהרה, בעשיית טוב לשם עשיית הטוב, בכוח רצון, בהתייחסות רצינית לחובות ולמשימות, בהתנהגות ראויה גם כשאיש לא רואה, וכדומה. נטיות אלו לא רק מאפשרות לסביבתם לסמוך עליהם, אלא מסייעות להם לשמור על עצמם, כפי שמבטאים נתוני בריאותם הגבוהים.

השפעות חברתיות

אם כך, מה שברור אינטואיטיבית, כלומר שמצפון הוא חלק חשוב מההתפתחות הנפשית שלנו ולכן סביר לצפות מאנשים סבירים לגלות מצפון בריא – נתמך גם בידי תיאוריות ומחקרים פסיכולוגיים. נכון שעולה מהם שהרגישות לדילמות מצפוניות מקשָה עלינו, אך מנגד, הם מראים בבירור שמצפון מפותח הוא חלק מרכזי מהאישיות הבשלה ומהחוסן הנפשי ואף הפיזי.

אז  איך זה שבכל כך הרבה מצבים אנחנו משפשפים את העיניים ולא מצליחים להבין כיצד אנשים שממש לא משתייכים לאחוזון הנמוך של בעלי האישיות הסוציופתית והפסיכופתית, מתנהגים בצורה בלתי מצפונית בעליל?

התשובה קשורה להשפעות חברתיות, כפי שמראים מחקרי הפסיכולוגיה החברתית הקלאסיים, כמו מחקריהם המפורסמים של מילגרם ופיליפ זימבארדו שמראים איך אנשים נורמטיביים מתומרנים בנקל לפעול באכזריות, או לשלב ידיים ולעמוד מהצד לנוכח סבל שנגרם לזולתם.

נכון שתיאוריות ומחקרים פסיכולוגיים מראים כי הרגישות לדילמות מצפוניות מקשָה עלינו, אך מנגד, הם מראים בבירור שמצפון מפותח הוא חלק מרכזי מהאישיות הבשלה ומהחוסן הנפשי ואף הפיזי

ברקע, פרויד וגם ויניקוט תיארו כיצד הצטרפות אנשים להמון מחלישה את קולו הפנימי של מצפונם ומאפשרת להם להיות "ראש קטן" מבלי להתייסר ברגשות אשם. בנוסף, גם תיאוריות התפתחות האישיות בשנים שלאחריהם, הפחיתו מחשיבות המצפון ורגשות האשם, בהשפעת רוח זמן אינדיבידואליסטית ותרבות המקדשת סיפוק אישי כערך עליון.

אך אולי דווקא סופרים מיטיבים להסביר איך מתמרנים אנשים לפעול בניגוד למצפונם: באמצעות שימוש מניפולטיבי בנימוקים שמתחזים לאידאולוגיה.

וכך כותב הסופר אלכסנדר סולז'ניצין:

"כיצד מוצגים רשעים בספרות הגדולה? הם מכירים יפה ברשעותם, ויודעים, שנפשם שחורה משחור.

"אך המציאות היא אחרת! כדי לבצע מעשה מרושע, חייב האדם, קודם-כל, לראותו כמעשה של צדק, או כהתגשמות חוקית. זהו טיבו של האדם, שהוא חייב לאמת את מעשיו. יאגו – פחד מעצמו. עשר גופות – והקיץ הקץ על דמיונם של הרשעים השייקספיריים: משום שחסרה להם אידאולוגיה.

"אידאולוגיה! הרי זו נותנת לרשעות את הצידוק למעשיה, ואת הנוקשות הממושכת הדרושה לרשע. זוהי התורה החברתית, המסייעת לו לטהר בפני עצמו ובפני הזולת את מעלליו, ולשמוע לא גינויים, לא קללות, אלא תהילות של משוא-פנים. כך נתעצמו האינקוויזיטורים בעזרת הנצרות, הכובשים – בהאדרת המולדת, המיישבים – בציוויליזציה, הנאצים – בתורת הגזע, והיעקובינים – בשוויון ובאחווה.

"אידאולוגיה! הרי זו נותנת לרשעות את הצידוק למעשיה ואת הנוקשות הממושכת הדרושה לרשע. זוהי התורה החברתית, המסייעת לו לטהר בפני עצמו ובפני הזולת את מעלליו"

"הנה, זהו הגבול שהרשע השייקספירי לא יעבור עליו, ואילו המרושע האידאולוגי עובר – ועיניו זכות".

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.