דוב ורחל היו ממייסדי קיבוץ יד-חנה.
בנם היה בגרעין הנח"ל שלי וגם היה חבר שלי. אחרי שהשתחרר מהצבא הוא עזב את הקיבוץ ולא שב אליו, ואילו אני נעשיתי לחבר הקיבוץ מן המניין. על כן ראו בי הוריו בן חליפי מאומץ. עליי יכלו להוציא את געגועיהם החבויים אל בנם.
כשנעשתה חניה לאשתי ובת זוגי לחיים ארוכים, סופחה גם היא למעמד של בת מאומצת שלהם.
בשנותיהם האחרונות כבר היינו ארבעתנו ידידים של ממש – רחל, דוב, חניה ואני – למרות הפרש גילים של שלושים שנה שהיה בינינו. הקשר התחזק עוד יותר כשדוב עבד בחממות ההידרופוניות של יד-חנה, שאותן ניהלתי.
בשנים הללו עשינו לנו ארבעתנו לנוהג לשחק בימי שישי בערב בקלפים – קנסטה היה שם המשחק. היות שזה משחק קלפים המתנהל בזוגות, שיחקנו "גברים נגד נשים" – דוב ואני נגד חניה ורחל.
בשנים הללו עשינו לנו ארבעתנו לנוהג לשחק בימי שישי בערב בקלפים – קנסטה היה שם המשחק. היות שזה משחק קלפים המתנהל בזוגות, שיחקנו "גברים נגד נשים" – דוב ואני נגד חניה ורחל
רחל נהגה אז לשים מוסיקה ברקע, ותמיד היה זה דיסק שירי אופרה של שלושת הטנורים: פברוטי, פלסידו דומינגו והשלישי. אני יודע ש"השלישי" נקרא חוזה קאררס, אבל בדרך כלל אנשים לא זוכרים את שמו ליד האחרים, ועל כן הוא מוכר יותר בציבור בשם "והשלישי".
כששלושת הטנורים שרו ברקע אריות אופראיות, הערתי מעת לעת שזה יפה, ושזו המוסיקה האופראית היחידה שאני יכול לסבול, מאז שהוריי לקחו אותי לאופרה כילד וכמעט נפחתי את נפשי משעמום.
לדעתי לקחת ילד בגיל חמש לאופרה מתקרב לפשע של לשכוח ילד בקיץ באוטו סגור.
זה המקום לציין שכאדם בוגר, אם תצמידו לרקה שלי רובה ציד קצוץ קנה ותציעו לי לבחור בין ללכת לאופרה או שתלחצו על ההדק, אתפשר בלי היסוס על הירייה.
מצד שני, אין לי התנגדות שייקחו לאופרה מחבלים עם דם על הידיים, אם אמנת ז'נבה מתירה עינוי כזה.
הקול היחיד שאני אוהב באופרה הוא הטנור. עור התוף שלי ומערכת העצבים שלי מסתדרים איתו יפה. גם האלט סביר בעיניי, בעיקר כשמדובר בסקסופון, אגב. אבל הסופרנו כבר נעשה עבורי בלתי-נסבל. כשהפרימדונה פוצחת בסופרנו על הבמה אני תמיד משוכנע שהיא ראתה עכבר שרץ על הבמה מצד לצד ועולה בי הצורך הג'נטלמני לרוץ לבמה ולתפוס אותו, ולגאול אותה מפחדיה. אבל למרבה התדהמה, כל שאר האנשים על הבמה נשארים אדישים לצווחותיה ומתנהגים כאילו זה משהו נורמלי לגמרי.
אני זוכר שבילדותי הייתה לנו שכנה שנהגה לצרוח על בנותיה מעת לעת, ואחרי שהייתי עם הוריי לראשונה באופרה שאלתי אותם אם גם השכנה שלנו זמרת אופרה.
הסתבר שלא.
הסופרנו באופרה בלתי נסבל עבורי. כשהפרימדונה פוצחת בסופרנו אני תמיד משוכנע שהיא ראתה עכבר שרץ על הבמה מצד לצד, ועולה בי הצורך הג'נטלמני לרוץ לבמה לתפוס אותו ולגאול אותה מפחדיה
ישנו גם הבריטון כמובן, שאינו ממש מפריע למערכת העצבים שלי, הוא רק גורם לי לחשוד שמדובר במישהו שצריך לנגן אותו ב-45 סיבובים לדקה ובטעות או בגלל תקלה טכנית מנגנים אותו על 33 סיבובים, כמו בפטיפון ישן מקולקל, ועל כן הוא נשמע ככה, ואני כל הזמן מצפה שמישהו יעלה על התקלה ויעביר אותו למהירות הנכונה.
עד היום באף אופרה שבה הייתי זה לא קרה.
אני כבר לא מדבר על העלילה המופרכת והלא-אמינה בעיניי, מה שארחיב לגביו בהמשך לגבי האופרה שבה למרות הכל נכחתי בבגרותי, בסופיה בירת בולגריה. מדובר בעלילה שתמיד מזכירה לי הצגת גמר של בית הספר היסודי שלי, אבל את הצגת הגמר של בית הספר היסודי שלי אני הייתי זה שכתב, והייתי אז בן ארבע-עשרה, אז מותר היה לי.
כן אציין כאן, עם זאת, את התפאורה הנוצצת מדי והבלתי נסבלת בעיניי, למרות שאני יודע שיש רבים, אשר בין שאר הדברים שהם אוהבים באופרה, הם מתפעלים ונהנים דווקא מהתפאורה המקובלת בה, אז הנה אני שותק ולא אגיד על זה כלום.
אם כן ולאחר כל זה, למה בכל זאת הלכתי בדעה צלולה, ולמרות שלא איבדתי את שפיותי, לראות אופרה בעת שביקרתי בסופיה בירת בולגריה?
להלן הסיפור במלואו:
בתחילת שנות התשעים הייתי – במקביל לעבודתי כמנהל החממות ההידרופוניות של יד-חנה – מדריך טיולים לחו"ל בחודשי הקיץ, במסגרת חברת "נתור". עברתי קורס מדריכים בחברה והתמחיתי בטורקיה. אחר-כך נוספו לה יוון ובולגריה, מאחר שלכל אלו יש גבולות משותפים וניתן לעבור ביניהן באוטובוס עם קבוצה של נוסעים.
אני כבר לא מדבר על העלילה המופרכת והלא-אמינה בעיניי. מדובר בעלילה שתמיד מזכירה לי הצגת גמר ביה"ס היסודי שלי, אבל אותה אני הייתי זה שכתב, והייתי אז בן ארבע-עשרה, אז מותר היה לי
וכך מצאתי את עצמי בסופיה בירת בולגריה עם קבוצה של נוסעים, שחלק גדול מהם היו ילידי בולגריה ועלו לארץ בילדותם – אנשים חביבים ותרבותיים כולם, עם זיכרונות מעורפלים מארץ מולדתם ואהבה גדולה אליה שלמדו בבית.
חוץ מאהבתם למכבי יפו, שפעם נחשבה "הקבוצה הבולגרית" בליגה.
היינו אמורים לשהות בסופיה שני לילות לפני שנצא לסיבוב של שבועיים במדינה, ובלילה הראשון באו אלי כמה נוסעים והראו לי מודעה כתובה בבולגרית ספרותית ובאותיות קיריליות ואמרו לי: "מציגה בעיר מחר בערב אופרה עם הזמרת הידועה הזו ואנחנו רוצים ללכת אליה".
היתה לנו במהלך הטיול כולו מלווה בולגרית שהתלוותה אלינו על פי דרישת משרד התיירות הבולגרי, ושימשה גם כמתורגמנית. בעזרתה רכשתי כרטיסים לאופרה, ולמחרת בערב הלכנו כל הקבוצה לבית האופרה של סופיה לצפות בהופעה.
אז ככה:
היה על הבמה בחור נאה מאוד, כבן ארבעים, שערו כסוף ועשיר וגזרתו חטובה, והוא היה בתפקיד אמן, כנראה צייר ככל שמגיעה הבנתי בבולגרית מזומרת, וככל שיכולתי להסיק מלוח הציור שעליו קשקוש לא מוגמר שעמד על הבמה מולו, אבל משום מה הצייר או האמן הזה היה חמוש בחרב במקום במכחול.
כרגיל, הסברתי לעצמי בראש שזו אופרה, על כן הכל יכול להיות.
היה על הבמה בחור נאה, חטוב וכסוף שיער, כבן 40, בתפקיד אמן, כנראה צייר, ככל שמגיעה הבנתי בבולגרית מזומרת וככל שיכולתי להסיק מלוח הציור, אבל משום מה הוא היה חמוש בחרב במקום במכחול
האמן הזה היה מאוהב עד מעל לראש במישהי שנראתה כמוני – הייתה לה בטן גדולה כמו שלי, זרועות עבות כמו שלי, ונראה היה לי שהיא גם הייתה קירחת כמוני מתחת לפאה שחבשה. היא נראתה בגילי וגם החן האישי שלה בכללו היה דומה לשלי. רוצה לומר – אנטיפטית ברמות-על.
ועדיין – האמן התנהג כאילו היא יפהפייה, והיה כאמור מאוהב בה קשות.
ברור לי שמדובר בהצגה ולפעמים צריך לעשות "כאילו", אבל עדיין: להבנתי, אם עושים נניח סרט על קופיקו, לא סביר ללהק את קינג-קונג בתפקיד הקוף, לא?
הגברת הזו לא הפסיקה לצרוח במשך שעה וחצי, ונזכרתי בשכנה שלי מילדות. אחר כך מתוך הרגל חיפשתי אם מתרוצץ עכבר על הבמה.
העלילה הייתה בבולגרית מזומרת, כאמור, כך שאין לי הרבה מושג מה באמת קרה בה, אבל באיזשהו שלב הפרימדונה נעדרה מהבמה מאיזושהי סיבה, לזמן ממושך יחסית להצגה – שלוש דקות או אפילו יותר. האמן ניצל את ההזדמנות שהיא איננה, לקח את החרב שלו ושחט את עצמו – ניחשתי אז ואני עדיין חושב כך, שזו הייתה הדרך היחידה שהוא מצא לברוח מצרחותיה של הזמרת.
בשלב הזה הגברת חזרה לבמה וראתה אותו שוכב מת. הפעם לצרחות שלה הייתה הצדקה, אני חייב להודות, ואחרי שצרחה כמה דקות לקחה גם היא את החרב וביצעה חרקירי בעקבות אהוב ליבה. חשבתי אז ואני משוכנע גם כיום שאם היא הייתה עושה את זה שעה וחצי קודם, היא הייתה מצילה את חייו, אבל מה אני כבר מבין באופרה.
אחר כך המסך ירד ויצאנו.
הנוסעים שלי, שלא כמו המדריך שלהם, היו אנשים תרבותיים כולם – הם נענעו בראשם בהתפעלות והחליפו ביניהם חוויות מלאות התרגשות ובין השאר פנו אלי ושאלו מה אני חושב על הצגת האופרה שחווינו.
אחרי שצרחה כמה דקות לקחה גם היא את החרב וביצעה חרקירי בעקבות אהוב ליבה. חשבתי אז ואני משוכנע גם כיום שאילו הייתה עושה זאת שעה וחצי קודם, היא הייתה מצילה את חייו, אבל מה אני כבר מבין באופרה
"בלתי נשכח", אמרתי להם אז. "בהחלט חוויה שאזכור לתמיד".
ולא שיקרתי. עובדה שעברו מאז שלושים שנה ואני עדיין זוכר את הטראומה כאילו קרתה אתמול.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.


תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אופרה היא פסגת עולם המוסיקה הקלאסית
וככזאת טעות להגיע אליה מבלי לעבור שנים של התפתחות אבולוציונית בקומות הנמוכות יותר דוגמת הסימפוניות קונצ'רטואים למיניהם באלט ושאר הסגנונות שיש.הרבה קילומטראג' יש לעבור בטרם ינסה אדם לאהוב אופרה וככל שהגיל צעיר יותר המרחק גדול יותר