לאוניד נבזלין מסרב להגדיר את עצמו כאוליגרך. בניגוד למיליארדרים אחרים שצמחו מתוך הכאוס ששרר בשנות ה־90 במדינות ברית המועצות לשעבר, הוא טוען שלא היה מעורב בפוליטיקה. לדבריו, הוא מתנגד לתגיות מכלילות, במיוחד לכאלה ש"גורמות לאנשים להתייחס אליך כאל קופה מהלכת על שתיים או כאל מכשף שמסוגל להגשים כל משאלה".

כמי שנדחק בילדותו בדירה קהילתית הכוללת שתי משפחות במדינה שבה רבים חוו עוני ומחסור, נבזלין סבור שהתפארות בעושר היא בלתי מוסרית – ומאמין בהצבת גבולות להוצאותיו האישיות.

את מקומו בתפר הסוער שבין המעבר מקומוניזם לקלפטוקרטיה ולבסוף לאוטוקרטיה, הוא מתאר כ"חבר בצוות יצירתי ביותר, שפתר בעיות כלכליות קשות במיוחד והיה שותף לבנייתה של רוסיה החדשה".

בדומה ל"ברונים השודדים" שהפכו לאליטה האמריקאית, הוא מעדיף כיום להתמקד בפילנתרופיה, עיסוק שהחל בו ברוסיה וכיום ממשיך מישראל

זהו תיאור מצטנע ונאיבי של אחד ממעטים – רבים מהם יהודים – שזיהו את ההזדמנויות העסקיות בזמן הנכון והיו ערוכים להשתלטות על נכסי המפלגה הקומוניסטית לשעבר במכירת החיסול הגדולה ביותר של העידן הפוסט־תעשייתי. בדומה ל"ברונים השודדים" שהפכו לאליטה האמריקאית, הוא מעדיף כיום להתמקד בפילנתרופיה, עיסוק שהחל בו ברוסיה וכיום ממשיך מישראל.

בין שלטון מעטים לבחירה במיעוט

הפילנתרופיה שלו החלה בראשית שנות ה־90 ברוסיה, כשהיה שותף לייסוד פנימייה ליתומי צבא. לאחר מכן פעל כבעלים ומנהל אוניברסיטה ברוסיה, תורם ונשיא הקונגרס היהודי־רוסי, וכן כמממן מכוני מחקר אקדמיים לתולדות העם היהודי ולהגנה על ערכים ליברליים בארץ ובעולם, ועוד פעילויות רבות נוספות.

לאוניד נבזלין (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של לאוניד נבזלין)

לבסוף מונה ליו"ר חבר הנאמנים ולבעלים בפועל של "בית התפוצות", במעין הפרטה לצורך הבראת המוזיאון לתולדות העם היהודי, ששינה מאז את שמו ל"אנו".

אוליגרכיה היא שלטון מעטים, אך ספרו החדש של נבזלין נקרא "בוחרים במיעוט", הודות לתודעת שונות שנבטה אצלו בגיל שבע, כשגילה ביומן הנוכחות בבית הספר כי לצד שמו צוין הלאום היהודי, שהבדיל אותו משאר התלמידים הרוסים.

בניגוד לאחרים שסולדים מהתיוג "אוליגרכים", נבזלין מתבלט כמתנגד תקיף ועקבי למשטר היחיד של פוטין. לאחרונה הוא אף נאלץ להדוף האשמות במעורבות ברצח של איש אופוזיציה

בניגוד לאחרים שסולדים מהתיוג "אוליגרכים" (כמו לן בלווטניק, למשל), נבזלין מתבלט כמתנגד תקיף ועקבי למשטר היחיד של ולדימיר פוטין. לאחרונה הוא אף נאלץ להדוף האשמות במעורבות ברצח של איש אופוזיציה בליטא, שהועלו דווקא מצד מקורבים למתנגד המשטר המנוח אלכסיי נבלני.

למזלו, כאשר חברו הטוב ושותפו מיכאיל חודורקובסקי נעצר ב־2003 ונכלא לעשור באשמת שווא, נבזלין שהה בקפריסין. משם עשה עלייה לישראל, וככל הנראה מילא טפסים אחדים של מה שמכונה בבנקים בארץ ובעולם "הכר את הלקוח". הונו מוערך ביותר ממיליארד דולר והוא לא מעורב בעסקים בישראל.

לאוניד נבזלין, נובמבר 2003 (צילום: אוראל כהן/פלאש90)

לפני כעשור החל נבזלין במגעים עם משפחת שוקן, שבסופם רכש רבע מעיתון "הארץ" והצטרף כחבר הנהלה. לדבריו, הקבוצה שבה לרווחיות, והוא מקפיד לא להתערב בעבודת המערכת. במקביל, הוא ייסד ירחון עצמאי משלו – "ליברל".

ממאות רובלים בחודש למיליארדר

מעבר להיסטוריה האישית שלו, הספר ספוג בתשוקה ליהדות כתרבות. נבזלין מספר כי למד על נרות חנוכה רק בגיל 40 וכי הוסלל על ידי הוריו לסובייטיות נטולת מודעות יהודית, שהייתה עלולה להעיב על קידומו בחיים הקודמים ואף אילצה אותו לספוג הטרדות אנטישמיות בבית הספר.

הספר מציע זווית ייחודית על מעורבותו במפנה הדרמטי של שנות ה־90, כשברית המועצות התפרקה לתוך ריק אידאולוגי ושלטוני. בתקופה זו הפך נבזלין ממהנדס עם אופק השתכרות מצומצם למיליארדר

קל להניח שהספר זוכה לתשומת לב בעיקר בזכות כותבו. עם זאת, עבור ישראלים מדובר גם בהזדמנות להתוודע להווי החיים במרחב הסובייטי, ולהתבונן מנקודת מבט שונה מזו שרואה בישראל את טבורו של העם היהודי. מנגד, מאחר שהספר יצא במקור באנגלית, חלקים נרחבים ממנו עשויים להיתפס כטריוויאליים לקורא הישראלי ונראה כי נכתבו במידה רבה עבור קהל בינלאומי.

נבזלין אינו מרחיב יתר על המידה על ההשתלטות שלו ושל חודורקובסקי על חברת הנפט והגז "יוקוס", שלבסוף הוחרמה על ידי פוטין.

עם זאת, הספר מציע זווית ייחודית על מעורבותו במפנה הדרמטי של שנות ה־90, כשברית המועצות התפרקה לתוך ריק אידאולוגי ושלטוני. בתקופה זו הפך נבזלין ממהנדס עם אופק השתכרות מצומצם למיליארדר, שהיה שותף בגרעין השליטה באחת מחברות האנרגיה הגדולות ברוסיה.

לאוניד נבזלין בכנס הפדרציות היהודיות בוושינגטון. 9 בנובמבר 2009 (צילום: NICHOLAS KAMM / AFP)

בגיל 18 התחתן, וכעבור זמן קצר נולדה בתו הבכורה, אירינה. כסטודנט הוא נאלץ לעבוד שעות ארוכות כדי לפרנס את משפחתו הצעירה. לצד הלימודים עסק במכירת ג'ינסים ואביזרי ביגוד, שקנה בזול ומכר ברווח של כ־40 רובל לפריט. פעילות זו אומנם הייתה בלתי חוקית, אך לא נחשבה לפשע חמור כמו המרת מטבע זר, שהייתה עלולה להוביל לעונש מוות.

את המסלול האופייני לסובייטים הצעירים הוא מדמה לעלייה על רכבת שתחנותיה קבועות מראש, בעוד הוא עצמו הצליח לסטות מהמסלול הדטרמיניסטי – ובגדול. הוא למד בחוג לאוטומציה וטכנולוגיה באוניברסיטת גובקין לגז ונפט, שבה העלימו עין מהלאום היהודי ה"בעייתי". שם, במפגש עם סטודנטים יהודים אחרים, החל לראשונה להרגיש בנוח עם זהותו היהודית.

הוא למד בחוג לאוטומציה וטכנולוגיה באוניברסיטת גובקין לגז ונפט, שבה העלימו עין מהלאום היהודי ה"בעייתי". שם, במפגש עם סטודנטים יהודים אחרים, החל לראשונה להרגיש בנוח עם זהותו

לאחר סיום לימודיו הצטרף למכון גיאולוגי, שם השתכר 120 רובלים בחודש, ואלמלא התפרקה ברית המועצות, שכרו היה עולה ל־220 רובלים בלבד – סכום זעום. בצוק העיתים של תחילת שנות ה־80 הוא חילטר מהצד כחונך סטודנטים, מתכנת, סבל במפעל בשר או בשוק הירקות וכן בייצור ומכירת משקה מותסס בשם "קוואס" במהלך הקיץ.

מילדות ניחן בכישרון "יוצא דופן" למצוא קופייקות ברחוב, אך אלה הספיקו לכל היותר לקניית קופסת גפרורים או גזוז. המפגש ששינה את גורלו והוביל אותו לעושר אמיתי היה עם חודורקובסקי. בספר מתאר אותו חבר כמנהיג חד ונחוש, אך גם כזה שנעים לעבוד איתו או תחתיו. השותפות ביניהם החלה בהצעת עבודה שקיבל נבזלין במרכז שניהל חודורקובסקי בשנת 1987.

בנימין נתניהו ולאוניד נבזלין בכנס הפדרציות היהודיות בוושינגטון. 9 בנובמבר 2009 (צילום: Photo by NICHOLAS KAMM / AFP)

אקטיביסט של חירות ושפע

הישות הזו – בתקופה שבה עדיין לא היו חברות פרטיות – פעלה עבור חברות ממשלתיות, והפרויקט הראשון של נבזלין היה פיתוח תוכנה לייעול תוכניות העבודה השנתיות שלהן. באותה תקופה ביצע מיכאיל גורבצ'וב מהלך דרמטי, כשהסיר את המגבלות על תשלומים במזומן שחברות ממשלתיות יכלו להעביר. כך הצליח נבזלין לקבל תשלום נדיב של 4,000 רובלים עבור שלושה חודשי עבודה.

הודות לשינוי נוסף שאפשר הקמת קואופרטיבים, החלו השניים לספק תוכנות לחברות הממשלתיות, ולקבל עבורן תשלומים של עשרות ומאות אלפי רובלים. התשלומים אומנם לא ניתנו במזומן, אך באותה תקופה האינפלציה עדיין לא שחקה את ערכו של הכסף הווירטואלי הזה. בשלב זה נבזלין החל לחיות את החלום, שהיה במקרה שלו צנוע יחסית.

נבזלין וחודורקובסקי החשיבו את עצמם לאקטיביסטים הפועלים "למוטט את מערכות השלטון והממשל כדי להקים חברה חדשה שהמאפיינים שלה הם חירות ושפע"

את הלאדה הראשונה שלו רכש בשנות ה־80 מאדם שהגיע תורו לרכוש את הרכב הנחשק, והחל לטייל מחוץ לגבולות רוסיה. לפי מקורות אחרים, רמת השחיתות הגבוהה במפעלי הרכב ברוסיה באותה תקופה הביאה לכך שמכוניות "נעלמו" מקווי הייצור, לעיתים קרובות בשיתוף פעולה בין מנהלי המפעלים למאפיונרים. לימים, אחד מאותם מפעלים נרכש על ידי האוליגרך בוריס ברזובסקי.

מצד שני, נבזלין מציין שבשנים האחרונות לשלטון הקומוניסטי היה רנסנס של תקשורת שהציפה מידע סנסציוני שהרבה ממנו הושתק בעבר. הוא וחודורקובסקי החשיבו את עצמם לאקטיביסטים הפועלים "למוטט את מערכות השלטון והממשל כדי להקים חברה חדשה שהמאפיינים שלה הם חירות ושפע".

מיכאיל חודורקובסקי בהשקת ספרו בברלין. 23 באוקטובר 2023 (צילום: MICHELE TANTUSSI / AFP)

ניסיון ההפיכה

השניים האמינו כי העובדה שהצליחו להתעשר מוכיחה את נכונות התיאוריות על "יעילותה של היזמות הפרטית". באותה נשימה, נבזלין מזכיר שהמצב במדינה התדרדר והחל קיצוב במוצרים בסיסיים שהיו במחסור.אפילו וודקה ויין לא היו זמינים, והסובייטים החלו לייצר סמוגון – משקה אלכוהולי ביתי – כפיצוי.

הוא כותב שעליית הלאומיות לוותה בשפיכות דמים ברפובליקות הסובייטיות השכנות, ותנועת הפמיאט הלאומנית הרוסית הפכה בסוף שנות ה־80 לאנטישמית. עם זאת, הוא מעיד שלא התרגש מכך וראה בזה תופעת לוואי של הפרסטרויקה והגלסנוסט: "כך הדברים אמורים להיות כשיש חופש דיבור, לא כן?"

נבזלין מתאר את ניסיון ההפיכה כ"מגוחך", אך מודה כי הבין שהוא היה בצרות אם הקושרים הריאקציונרים היו מצליחים לתפוס את השלטון. לדבריו, הם לא היו מהססים לנקום ב"בנקאים הנובורישים"

הפריצה הגדולה של השניים הגיעה עם הקמת בנק מנטפ, אחד מכמה בנקים פרטיים חדשים שהורשו להעניק אשראי ולעבוד עם מטבע זר. דרך הבנק החלו השניים לטפח קשרים הדוקים עם האליטה הסובייטית, כולל גורבצ'וב. בשנת 1989 השניים נכחו בקונגרס הצירים, שבו החלה להתהוות אופוזיציה לשלטון, ובשנה שלאחר מכן שימשו יועצים לראש הממשלה דאז, איוואן סילאייב.

בקיץ 1991 שהו נבזלין וחודורקובסקי שלושה ימים במטהו של ילצין במהלך ניסיון ההפיכה הכושל. הניסיון הסתיים לאחר שפיכות דמים לא מבוטלת, מצור של ילצין על הפרלמנט, ותמיכת אזרחים שנקראו להגן עליו מחוץ לבניין.

נשיא רוסיה לשעבר בוריס ילצין לצד הנשיא המכהן ולדימיר פוטין, 7 במאי 2000 (צילום: AP Photo/Alexander Zenlianichenko, File)

נבזלין מתאר את ניסיון ההפיכה כ"מגוחך", אך מודה כי הבין שהוא היה בצרות אם הקושרים הריאקציונרים היו מצליחים לתפוס את השלטון. לדבריו, הם לא היו מהססים לנקום ב"בנקאים הנובורישים" שזוהו כקרובים לנשיא החדש.

"נהפכנו לקפיטליסטים אמיתיים", הוא כותב, כשב־1992 השניים התחילו לאסוף ואוצ'רים שהפכו אותם לבעלים של בתי חרושת ומפעלים שהופרטו. לפי מקורות חיצוניים, באותו זמן האינפלציה נסקה לגבהים דימיוניים ול־140 מיליון הרוסים שקיבלו את השוברים לרכישת מניות, לא היה מה לאכול.

עליית המדרגה של נבזלין וחודורקובסקי הייתה ב־1995, כשהשתתפו במכרזי הלוואות לחברות ממשלתיות שבאופן ודאי יהיו חדלות פירעון. במקרה שלהם "יוקוס" עברה לשליטתם

באותה תקופה יצאו המוני רוסים לרחובות עם כוסות זכוכית, מכונות תפירה או תוצרת אחרת שקיבלו במקום משכורות. על רקע המצוקה הזו, ברור מדוע רבים מהם היו מוכנים למכור את הוואוצ'רים שלהם כמעט בחינם.

הבנקים של האוליגרכים ניצלו את המצב: הם קיבלו פיקדונות ברובלים מעובדים חסרי כל, המירו אותם לדולרים, ולאחר מכן החזירו את ההתחייבויות למפקידים ברווח עצום – הודות לפיחות המואץ בערך המטבע המקומי.

חיילים סובייטים ומפגינים נגד ניסיון ההפיכה ליד בניין הפרלמנט במוסקבה. 21 באוגוסט 1991 (צילום: Dima KOROTAYEV / AFP)

עליית המדרגה של נבזלין וחודורקובסקי הגיעה ב־1995, כאשר, כמו אוליגרכים אחרים, הם השתתפו במכרזי הלוואות לחברות ממשלתיות שהיו צפויות להגיע לחדלות פירעון. במקרה שלהם, הייתה זו חברת "יוקוס" שעברה לשליטתם.

במה שעלול לשמש קרקע פורייה לתיאוריות אנטישמיות, כותב נבזלין כי רצה המקרה ו"אוליגרכים רבים היו יהודים, אך גם אצל רבים ממבצעי הרפורמה הפוליטית באותה תקופה ניתן למצוא שורשים יהודיים".

נבזלין מתאר כי בשנת 1992 הם ראו את עצמם כמי שנקראו לדגל להקים את רוסיה החדשה. הם אף כתבו מניפסט בשם "האיש עם הרובל" – פרפרזה על סרט סובייטי ישן

נבזלין מתאר כי בשנת 1992 הם ראו את עצמם כמי שנקראו לדגל להקים את רוסיה החדשה. הם אף כתבו מניפסט בשם "האיש עם הרובל" – פרפרזה על סרט סובייטי ישן בשם "האיש עם האקדח". זה היה מעין שיר הלל לקפיטל, שבו בלבד אפשר לבטוח, בעוד כל האידאולוגיות האחרות נתפסו בעיניהם כמסוכנות.

פחות נורא מ־1917

"בעושר גלום החופש לבחור, בשפע יש חירות. הם מאפשרים לנו לברוח מכלא האנונימיות ולהיות בעלים של מה שמשקף את ההעדפות האישיות שלנו", נכתב במניפסט ההוא.

תומכי בוריס ילצין בעצרת בעד המנהיג, 9 ביולי 1988 (צילום: VITALY ARMAND / AFP)

זהו תיאור נהדר, אך גם חלקי ומטעה, של מציאות שבה השפע היה זמין למעטים בלבד – אלה שבזזו את השיטה. במקביל, הפשיעה גאתה, המוסדות קרסו, השחיתות הפכה מוחלטת, ואנשים נאלצו לכרות עצים להסקה ברחובות. חלקם אף עברו להתגורר ביערות ובמחילות התת־קרקעיות של מוסקבה.

כדי להתפלמס עם הבעייתיות הזו, מציין נבזלין – מחבר המניפסט – ש"קל לקבוע ששנות ה־90 היו נוראיות" ולהאשים בכך את הרפורמות של ממשלת יגור גאידר. גאידר, שהבטיח להפוך את רוסיה לקפיטליסטית בזמן קצר, פוטר על ידי ילצין, שלא היסס גם לנטרל את סמכויות הפרלמנט באותה תקופה.

מבחינת נבזלין, זהו מחיר הכרחי שרוסיה נאלצה לשלם. לדבריו, "רפורמטורים" כמוהו מילאו תפקיד מרכזי בפירוק המנגנונים הלא יעילים וביישום חוקי הכלכלה החופשית

מבחינת נבזלין, זהו מחיר הכרחי שרוסיה נאלצה לשלם. לדבריו, "רפורמטורים" כמוהו מילאו תפקיד מרכזי בפירוק המנגנונים הישנים והלא יעילים וביישום חוקי הכלכלה החופשית. במסגרת האפולוגטיקה הזו, הוא טוען כי המעבר מסוציאליזם לקפיטליזם היה פחות עקוב מדם לעומת המהפכה ומלחמות האזרחים של 1917.

אפשר להתווכח על התיאור הזה, אך ניתן גם לצפות בחלקים מהקולאז' התיעודי של אדס קרטיס, "רוסיה 1985–1999: טראומה זון".

מאות רוסים בעצרת בכיכר פושקין במוסקבה, בתמיכה במנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב וביוזמת ה"פרסטרויקה", 16 ביולי 1988 (צילום: VITALY ARMAND / AFP)

מדינה של פשע מאורגן

בסוף שנות ה־90 החלה רוח הזמן ברוסיה להשתנות. אחד מהאוליגרכים הראשונים לשלם את המחיר היה ולדימיר גוסינסקי, שנחשב לאיום בעיני ילצין בשל שליטתו באמצעי התקשורת. מכאן נסללה הדרך בחזרה לאוטוריטריות תחת שלטונו של פוטין, שעם עלייתו דרש נתח מנכסי האוליגרכים. חלקם נכנעו ושיתפו פעולה, בעוד אחרים, כמו חודורקובסקי ונבזלין, בחרו להתנגד.

נבזלין כותב בפיכחון על עברו. בשנת 1991, האמין כי הוא שותף למהפכה שתוביל לבעלות פרטית שתבסס הפרדת רשויות, שלטון חוק, מערכת משפט עצמאית ותקשורת חופשית.

במקום ולדימיר לנין, ששב לרוסיה על גבי מכונית משוריינת, הפעם היה זה ילצין שעלה על הטנק. במקום מהפכני 1917 או הדיסידנטים של שנות ה־60, הובל השינוי ע"י אותם חברי מפלגה שצמחו מתוך התרבות הטוטליטרית

כיום מבין נבזלין שזו הייתה מערכת שהתחזתה לדמוקרטיה, שבה במהרה צצו אלמנטים המזכירים את מבנה המזכ"ל הסובייטי. אלא שבמקום ולדימיר לנין, ששב לרוסיה על גבי מכונית משוריינת, הפעם היה זה ילצין שעלה על הטנק. במקום מהפכני 1917 או הדיסידנטים של שנות ה־60, הובל השינוי על ידי אותם חברי מפלגה שצמחו מתוך התרבות הטוטליטרית.

לדבריו, ההשקפה הליברלית הייתה זרה לתרבות הרוסית הרבה לפני עידן פוטין. הוא מנתח באופן משעשע את החינוך הסובייטי, שלא עודד מחשבה עצמאית אלא התמקד בהבחנה בין המותר לאסור.

מבט על הקרמלין, 24 בפברואר 2024 (צילום: Alexander NEMENOV / AFP)

את המצב הנוכחי ברוסיה הוא מתאר כגרסאות שונות של טוטליטריות, שמעוררות מחשבות נוגות גם על החששות של ישראלים רבים בימים אלה. למשל:

"רוסיה תחת פוטין נהפכה למדינה של פשע מאורגן בגיבוי כוחות מיוחדים, משטרה ומשמר לאומי. הממשלה הזו – בניגוד לזו של ברית המועצות – מאפשרת בעלות על נכסים פרטיים אבל השליטה האמיתית על הרכוש ממשיכה להיות בידיה […] כפופה לרצונם של פוטין ומקורביו. השחיתות חלחלה לכל שכבות החברה […] הפכה חלק בלתי נפרד ממערכת השלטון

"לכאורה, יש ברוסיה מוסדות שלטון דמוקרטיים, אך הלכה למעשה כולם – מהדומה ועד לבית המשפט העליון – משמשים כמסכה חיצונית שמסתירה את טיבו האמיתי של משטר הפשע האוטוריטרי הזה. מונופול שלטוני מעביר חוקים שמשרתים את האינטרסים של הקבוצה השלטת".

לדבריו, אף שפוטין עצמו אינו אנטישמי ורבים ממקורביו הם יהודים, ברור לו כי שלטון לא ליברלי ואוטוריטרי כמו שלו יפנה בסופו של דבר גם לאנטישמיות

בהתייחסות לשנים האחרונות, מביע נבזלין אכזבה מכך שממשלת ישראל נמנעה מלגנות את הפלישה הרוסית לאוקראינה. לדבריו, אף שפוטין עצמו אינו אנטישמי ורבים ממקורביו הם יהודים, ברור לו כי שלטון לא ליברלי ואוטוריטרי כמו שלו יפנה בסופו של דבר גם לאנטישמיות.

כיום מגדיר נבזלין את עצמו כ"אזרח מודאג" מהאנטי־ליברליות והאנטי־דמוקרטיות שהוא מזהה בישראל. הספר, ככל הנראה, נכתב לפני המהפכה המשפטית ואינו מתייחס אליה כלל. נבזלין מבקר את האפליה המגולמת בחוק הלאום ומציב את עצמו שמאלה מהמרכז בכל הנוגע לנושאים שאינם כלכליים, כולל תמיכה בפתרון שתי המדינות.

אירינה נבזלין ויולי אדלשטיין בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, 18 באפריל 2018 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

נבזלין מזדהה עם הביטלס כמסמלים של עצמאות וחופש. לפני כמה שנים אף מימן תערוכה על המוזיקה שלהם במוזיאון הילדים בחולון, שעומד כעת בפני קיצוצים. בקיצור, הוא ניאו־ליברל מושבע ואדוק, שחווה מקרוב את האלטרנטיבה הקומוניסטית והטוטליטרית.

אם יש מי שמחפש מיליארדרים שיספקו קונטרה לימין הביביסטי ויחלצו את המדינה הציונית מהתפוררות, נבזלין בהחלט יכול להיכלל ברשימת המועמדים. למעשה, הוא כבר שם – כשחקן בשוק התקשורת המקומי.

מפתה לחשוב שהמחבר יתפוס את חתנו לשיחה צפופה ואולי ייתן לו לקרוא בספר, שמרבה לדבר בשבחי הדמוקרטיה, עצמאות מערכות המשפט, תקשורת וערבות הדדית

בתו של נבזלין נשואה לח"כ יולי אדלשטיין, שלפני כחמש שנים קירב את ישראל למשבר חוקתי והתבטא לאחרונה בלגלוג כלפי מפגינים בעד עסקת חטופים. מפתה לדמיין את נבזלין יוזם שיחה צפופה עם חתנו, ואולי אף נותן לו לקרוא בספרו, שמדבר בשבחי הדמוקרטיה, מערכת המשפט, תקשורת חופשית וערבות הדדית.