בת 56. מוזיקאית. מנחה סדנאות, מעבדת, מנטורית למוזיקאים. אמא של נעם, בת 25. גרה במשמרת. אנחנו נפגשות בזום בדיוק ביום שבו הובאה קורין אלאל, איתה הייתה בקשר מקצועי וחברי רב שנים, למנוחת עולמים.
היא מדברת על "מנוחת הלוחם" – שלב שעליו כתבה שיר לפני כמה שנים, שרק הולך ומתעצם. פחות מאבקים, פחות לא, יותר כן. היא לא זוכרת מי היינו לפני שבעה באוקטובר ומסתייגת מאנשים שאין בהם ספקות. היא אומרת שרק אמונה תביא משהו טוב ודבקה במוזיקה, שהיא גם אדמה וגם כוח עליון. ובברנדי, הסוסה שלה.
מה שלומך?
"התשובה מורכבת. יש את 'מה שלומך' מאוקטובר 2023 ועד היום ויש את מה שלומך בימים האחרונים, כשאנחנו בעיצומה של פרידה מקורין אלאל, פרידה שמפגישה אותי עם כל מיני דברים.
"הבוקר יצאתי לרכוב על ברנדי, הסוסה שלי, כי הרגשתי overwhelmed והבנתי שאני חייבת רגע עם עצמי. רגע שבו לא ירצו ממני כלום. אבל באופן כללי, אני מרגישה בסדר. אני מרגישה על מקומי".
"הבוקר יצאתי לרכוב על ברנדי, הסוסה שלי, כי הרגשתי overwhelmed והבנתי שאני חייבת רגע עם עצמי. רגע שבו לא ירצו ממני כלום. אבל באופן כללי, אני מרגישה בסדר. אני מרגישה על מקומי"
איך זה להרגיש על מקומך?
"ב-2018 כתבתי שיר שנקרא מנוחת הלוחם שיצא באלבום השישי שלי. תכף תביני למה אני מזכירה אותו. מאז שכתבתי אותו, הוא הופך יותר ויותר רלוונטי לי. אני מרגישה חדוות עשייה: אני מקליטה משהו חדש, מופיעה וגם מעבדת ומפיקה לאחרים. יש לי עולם ומלואו עם הסוסה שלי. כל המכלול הזה נמצא באיזו חדוה, לא בלחץ.
"יש שנים בחיים, והן לא מעטות, שבהן אנחנו בשלב של בנייה. שלב שבו אנחנו נושאות חובת הוכחה לעצמנו. אבל מתברר שזה רק שלב, למרות שבמשך שנים חשבתי שככה החיים. בשלב הבא, מתחילה להתגבש ההכרה העצמית, הפנימית, במקביל לעשייה החיצונית.
"ברגע שההכרה העצמית מוצקה, היא מביאה איתה את מנוחת הלוחם. זה לא אומר שיושבים בידיים שלובות, להפך. משהו מזדכך. זה ככה גם במערכות יחסים. היו לי שנים של מערכות יחסים שבתוכן היו הרבה דרמות, אבל היום לא. היום אין צורך".
זה קרה בבת אחת? כמו הארה?
"לא, זה היה תהליך. לפעמים, גם כשאת מגיעה לנקודת מיאוס מדפוס כלשהו, את ממשיכה לאחוז בו. למה? כי כנראה שמשהו בך עדיין זקוק לו, עד כמה שזה מבאס וקשה. עד שמגיעה נקודת מיצוי. את לא מסכימה לקבל דברים שפעם הסכמת לקבל. הדפוס הישן לא יכול להתקבל יותר כי יש צמיחה פנימית וצרכים חדשים מתחילים להיוולד.
"לפעמים, גם כשאת מגיעה לנקודת מיאוס מדפוס כלשהו, את ממשיכה לאחוז בו. למה? כי כנראה שמשהו בך עדיין זקוק לו, עד כמה שזה מבאס וקשה. עד שמגיעה נקודת מיצוי. את לא מסכימה לקבל דברים שפעם הסכמת לקבל"
"בשיר 'מנוחת הלוחם' כתבתי: אַתָּה זוֹרֵעַ וּמַשְׁקֶה, וּמְקַוֶּה שֶׁיִּתְגַּשֵּׁם וְנִדְמֶה שֶׁכְּבָר רוֹאִים אֶת הַפֵּרוֹת. אַתָּה יוֹדֵעַ, זֶה הַפַּעַר, שֶׁהוֹלֵךְ וּמִצְטַמְצֵם, בֵּין מִי אַתָּה, לְמִי רָצִיתָ לִהְיוֹת".
לא חבל לך לפעמים שלא הבנת דברים קודם?
"לא. אם יכולתי אחרת, היה אחרת. את רק יכולה לעשות את מה שאת יכולה לעשות בנקודת זמן מסוימת. את יכולה לבחור רק מה שנמצא בארגז הכלים שלך באותו רגע ולכן לכל אדם יש את הזמן שלו. אז זה לא חבל, אלא משמח".
אני אוהבת את השיר תמיד זה בינתיים מהאלבום הראשון שלך. אני זוכרת ששמעתי אותו לראשונה וצנחה לי הלסת. השיר הזה, שנכתב כשהיית בת 20, מקבל עוד נפח עם השנים. הוא עדיין נפלא בעיניי. את זוכרת את תהליך הכתיבה שלו?
"כשאני כותבת, אני יושבת עם עצמי וממלאה מחברות בדיאלוג פנימי. לפעמים מתפלק לי משם שיר, אבל באותן שנים לא שיחקתי על שום מגרש, פשוט חייתי וכתבתי לעצמי. ואז יצאה לי שורה: פַּעַם כְּשֶׁחָלַמְתִּי עַל רֶגַע שֶׁל אֹשֶׁר, הוּא הִתְגַּשֵּׁם לִי בְּקַלּוּת.
"כשאני כותבת, אני יושבת עם עצמי וממלאה מחברות בדיאלוג פנימי. לפעמים מתפלק לי משם שיר, אבל באותן שנים לא שיחקתי על שום מגרש, פשוט חייתי וכתבתי לעצמי"
"נזכרתי איך בכיתה י"א, שרתי עם הגיטרה מול כל בית הספר את שיר ללא שם. איך רציתי, וזה קרה. בגיל 12 רציתי סוס. גדלתי בקריית ביאליק ואהבתי לטייל עם חברה ברחבי כפר ביאליק הסמוך. יום אחד ראיתי חבורה של אנשים רוכבים על סוסים ושאלתי, יש פה מישהו שצריך שיטפלו בסוס שלו? ואמרו לי, כן. אז למדתי לטפל בסוסים.
"נחזור לשיר: כתבתי את השורה הזאת ופתאום שמעתי באיזו פרסומת בטלוויזיה שני אקורדים. הרווח המסוים בין האקורדים הגניב אותי אז לקחתי את הגיטרה, שני האקורדים באוזן שלי, הסתכלתי על הטקסט והוא התחיל לנסוע. ככה נולד השיר.
"אגיד לך משהו בקשר למילים: היום הייתה ההלוויה של קורין. לפני יומיים היה טקס לכבודה בהיכל התרבות, שם הוצב הארון שלה כדי לאפשר לאנשים לבוא לחלוק לה כבוד. שרתי בטקס ואסתר שמיר כתבה לי שהיא מאוד התרגשה מהשיר.
"בהלוויה, אסתר נשאה דברי הספד. היא כתבה את המילים לשיר 'חזקה מהרוח' שקורין הלחינה וגלי עטרי ביצעה. הקשבתי לה אומרת 'חזקה מהרוח' ושמעתי שתי משמעויות במקביל: חזקה מהרוח, כלומר חזקה מתוך הרוח וחזקה יותר מהרוח. ובעודי חושבת על שתי המשמעויות, שמעתי את אסתר אומרת: יש לזה שתי משמעויות.
רונית שחר מבצעת את "מעיין" עם ערן צור וליאם צור בטקס לכבודה של קורין אלאל בהיכל התרבות, 15 בדצמבר 2024
"מילים זה דבר מדהים. אני שואלת את עצמי, איך זה שמילים הן דבר כל כך משמעותי בחיים שלי? אני רואה אנשים שפחות רגישים למילים ותמיד זה מפתיע אותי. המילים הן אלה שמביאות לי את המוזיקה, את המנגינה. כשהיד כותבת, אני כבר שרה את מה שהיד כותבת.
"דבר שני, אני חושבת שהאהבה שלי למילים קשורה גם לעונג שבתובנות שהן מביאות אליי. אני מדייקת את המילים, את הדקויות המילוליות. והדיוק מביא תובנות".
אז קודם באות המילים ורק אז הלחן. המוזיקה. כלומר, את לא יכולה להלחין מוזיקה ולמזוג לתוכה מילים.
"נכון. ויש עוד אפשרות: להלחין טקסט לא שלי. אני מסתכלת עליו ומפעילה רק את הכלי של המוזיקה, כמו שקרה כשהלחנתי את אהובתי נהר למילים של המשוררת לורן מילק וגם את השיר שלחי אותו של רוני דלומי. רוני הגיעה אליי כשהייתי אחרי פרידה ולא היו לי מילים. הייתי רק מוזיקה. אז הלחנתי לה אותו.
"מאז עליתי עוד שלב: לפני כמה חודשים, הקלטתי לראשונה שיר שלא אני כתבתי ולא אני הלחנתי. על זה תמיד אמרתי לא, אבל בשנים האחרונות, אולי בגלל המצב התודעתי של 'מנוחת הלוחם', החלטתי להגיד פחות לא. אז אמרתי כן, והוא נכנס לפלייליסט של גלגל"צ. לשיר קוראים צ'ארלי. כתבה אותו הדס כהן והלחינה נועה מרגלית".
"לפני כמה חודשים, הקלטתי לראשונה שיר שלא אני כתבתי ולא אני הלחנתי. על זה תמיד אמרתי לא, אבל בשנים האחרונות, החלטתי להגיד פחות לא. אז אמרתי כן, והוא נכנס לפלייליסט של גלגל"צ"
זו תקופה שבורה מאוד, שבה כל שיר יכול לקבל, ממש באופן פתאומי, משמעויות שלא כיוונת אליהן.
"מאז תחילת המלחמה, אני שמה לב לכמה דברים. קודם כל, יש שירים שמשתנים, למרות שהם אותם שירים. יש שירים שאני לא יכולה לבצע כמו העם הנבחר, כי יש בו איזו תוכחה וזה הדבר האחרון שאני מרגישה שצריך עכשיו.
"יש לי שיר שנקרא תרגעי עכשיו ויש בו שורה כזאת: 'זה רק טיפות של גשם, זה לא המבול'. אני מרגישה שבתקופת הקורונה היו רק טיפות. רק וירוס ויעבור. אבל אחרי שבעה באוקטובר, אולי זה המבול?
"יש לי שיר שנקרא 'תרגעי עכשיו' ויש בו שורה כזאת: 'זה רק טיפות של גשם, זה לא המבול'. אני מרגישה שבתקופת הקורונה היו רק טיפות. רק וירוס ויעבור. אבל אחרי שבעה באוקטובר, אולי זה המבול?"
"כן. כנראה זה המבול. אבל אחריו תצא קשת, ותבטיח משהו. בגדול, אני לא מרגישה שזה ממש קשור בי איזה שירים אבצע ואיזה לא. התקופה מכתיבה. ויש לי פחות עכבות לבצע קאברים".
איזה קאברים את מבצעת?
"'אין מדינה לאהבה' של יהונתן גפן וצביקה פיק, למשל. אני שרה עם הקהל. מדי פעם אני שרה את I Saved the World Today של יוריתמיקס. ביצעתי אותו לראשונה במופע שהעלינו בפסטיבל הפסנתר האחרון. למעשה, הפסטיבל בוטל בגלל המלחמה אבל החליטו לצלם כמה מופעים לטלוויזיה, והמופע שלי ביניהם.
"ביצענו במופע את כל שירי האלבום הראשון שלי והתארחו נינט ויהודה עדר ואיה זהבי פייגלין, וקיבלנו פנייה ממטה משפחות החטופים להקדיש להם שיר. שלחו לנו וידיאו ובו צילומי הפנים של כל החטופים והוידיאו הוקרן בזמן שביצעתי את השיר וזה הולך איתי. ולפעמים אני מבצעת אותו בהופעות".
בתחילת המלחמה, אומנים רבים לקחו על עצמם להופיע בכל מקום אפשרי בפני מפונים ונפגעים אחרים.
"גם אני הופעתי פה ושם למפונים. הגעתי עד לאכסנייה במצדה שאליה התפנו כל חברי מושב יבוּל ואני זוכרת את הסטייט אוף מיינד שבו הם היו. לאורך השנים הופעתי הרבה ביישובי העוטף. בבארי, בכפר עזה, בקיבוץ רעים. האזור הזה מוכר לי.
"לאחרונה, הפקתי יחד עם קובי ויטמן שיר ללוחם במילואים. מישהו שבא אליי עוד לפני המלחמה כדי לעבוד על שירים שלו ואז הוא גויס וחזר אחרי כמה חודשים. היה לו שיר כל כך יפה, אז קובי ואני החלטנו להפיק לו אותו במתנה. אמרנו לו שזאת התרומה שלנו לשדה הקרב.
"זה שיר נהדר. הוא מדבר על ההוויה הצבאית, על הרעוּת, על אהבת אמת בין לוחמים שבאים מקצוות שונים".
בימים שבהם מונחות על השולחן הכרעות משמעותיות, ויש עדיין חטופים בעזה ומלחמה, איזה מקום יש לאומנות?
"לקרב לבבות. זה הכול. זה התפקיד שלנו. ואחד האנשים שעשו את זה הכי טוב, זאת קורין אלאל".
את רוצה לספר לי עליה עוד קצת?
"היו שנים שבהן הופענו יחד. כבר לא יכולנו לטעות על הבמה, כי לאן שהיא הלכה – ידעתי ללכת אחריה. היום בהלוויה, יהודית רביץ הספידה אותה ואמרה שאי אפשר היה לעשות איתה את אותו הדבר פעמיים, כי בטייק הבא כבר היה משהו חדש. היה לנו חיבור מגניב והמון צחוק.
"יש סרטון שבו רואים את שתינו בהתקפת צחוק של שבע דקות על הבמה. אנחנו מנגנות שלושה שירים ומתפקעות מצחוק והקהל שר. קורין הייתה מאוד מצחיקה"
"יש סרטון ביוטיוב שבו רואים את שתינו בהתקפת צחוק של שבע דקות על הבמה. אנחנו מנגנות שלושה שירים ומתפקעות מצחוק והקהל שר. קורין הייתה מאוד מצחיקה ואגיד לך עוד משהו עליה, בהקשר שלי.
"לפעמים יש לי הופעה מכורה מראש. ולפעמים קורה שמגיע קהל פחות מגניב, שבא רק כי מישהו מוועדת התרבות של המשק החליט להזמין אותי. אז כשיש לי הופעה 'קשה' אני נזכרת בפנים של קורין וחושבת שאם היא הייתה במקומי, בטח היה עליהם חיוך.
"כשאת חושבת על בן אדם, עולה לך הבעת הפנים המרכזית שלו. וכשאני חושבת על קורין – זה החיוך. היא רבת זכויות כי הייתה לה הבעה מאירה, כמו ילדה. מאוד מאוד ילדה היא הייתה".
"כשאת חושבת על בן אדם, עולה לך הבעת הפנים המרכזית שלו. וכשאני חושבת על קורין – זה החיוך. היא רבת זכויות כי הייתה לה הבעה מאירה, כמו ילדה. מאוד מאוד ילדה היא הייתה"
מה עוד למדת ממנה?
"להיות בכאן ועכשיו, לא כי אין זמן אלא כי היא פשוט הייתה כזאת. כל מה שהיה קשה וכואב בהיסטוריה שלה, היא השכיבה לישון טוב טוב. היא הייתה רוחנית בצורה הכי פשוטה וזה לא פשוט להיות פשוטה. אני לא רוצה להגיד את המילה 'צנועה' כי היא מצמצת בעיניי. וקורין לימדה אותי: זה מה שאת. תהיי את, בלי להתבייש".
ובמעבר חד, מה את חושבת על מה שקורה בארץ?
"מה שקורה פה מאוד מדאיג אותי. בעיקר הקהות, הלעומתיות והאיבה. היו גם רגעים של ייאוש, עוד לפני השואה השנייה של שבעה באוקטובר. ייאוש מכל מה שקדם למלחמה.
"האמת היא שאני מתקשה להיזכר מי היינו לפני שבעה באוקטובר. אני זוכרת שנגנבתי מנבחרי הציבור, מהרמה שלהם, מהטיפוסים שהם.
"ואז הגיע שבעה באוקטובר והוא קרה לכולנו ומאז, הכלי שיש לי הוא אמונה. אין לי משהו אחר. אנחנו עוברים פה משהו שחייב להיגמר טוב איכשהו. אין לי דרך להסתכל על זה אלא בעיניים היסטוריות. ממבט על.
"קרה לנו משהו נוראי, אבל המדון בתוכנו לא נגמר. חשבתי שהנוקאאוט של שבעה באוקטובר יפסיק את המדון וכשראיתי שלא, חשבתי, אולי יש פה חבלי לידה שקטונתי מלהבין. אז אני הולכת הפוך. לקרב. לחזור למוזיקה.
"חשבתי שהנוקאאוט של שבעה באוקטובר יפסיק את המדון וכשראיתי שלא, חשבתי, אולי יש פה חבלי לידה שקטונתי מלהבין. אז אני הולכת הפוך. לקרב. לחזור למוזיקה"
"גם ערוצי הטלוויזיה קשים לי. אני מרגישה שיש שם איזה יצר הפחדה. לפעמים בא לי להגיד לאנשים, וואלה שבו אתם ותקבלו החלטות אחרי מה שקרה. כל אחד חושב שהוא יודע מה צריך לעשות. אני רואה שממשיכים להפיק תוכניות ריאליטי ולא מאמינה. מאה אנשים שלנו עוברים עכשיו שואה במנהרות. נכון, צריך לחיות. אבל יש דברים שהם פשוט הבל הבלים".
מה עושה לך טוב, בכלל, ובימים אלה בפרט?
"העולם שלי עשוי ממוזיקה ומיחסים. המוזיקה נוכחת בחיי כמו אדמה. אני לא צריכה ללכת אליה. יש ביטוי שאני אוהבת באנגלית: My heart wash. מוזיקה ויחסים הן בדיוק זה בשבילי. Heart wash. בעצם, מוזיקה מחברת בין אנשים כמאמר הקלישאה, אבל קלישאה היא קודם כל אמת ורק אחר כך הופכת קלישאה.
"אני לא זקוקה להרבה אנשים חוץ מהבת שלי נעם ובת הזוג שלי עינב. העולם שלי עם עצמי, הוא העולם שלי עם ברנדי, הסוסה שלי. התבודדות. יש ללכת לטבע, לשדות בקצה המושב ויש לצאת לטבע עם ברנדי. קשה לי להסביר את ההרגשה, אבל אנשי הסוסים יבינו. להיות איתה בטבע זה להיות עם חתיכה של אלוהים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם