Eyal Nevo
הזמן של
Eyal Nevo
אבל מה הוא רוצה?

הכל דיבורים? הקאמבק של נסראללה והאמוניה

מנהיג חיזבאללה הצליח להפר בסוף השבוע את שלוות החיפאים, כשאיים להרים על טיל את מפרץ חיפה על תושביו ● אז בואו נעשה סדר בדברים: מיכל האמוניה בחיפה רוקן לפני שנתיים, והאמוניה מגיעה כיום למפעלים במיכלים קטנים שיהיה קשה מאוד לפגוע בהם ● מצד שני, אין דבר כזה "אפס סיכון" כאשר מתעסקים עם חומרים מסוכנים

מילה

גבריות רעילה ושקרים אחרים

גברים רבים מרגישים בשנים האחרונות שהם תחת מתקפה תקשורתית, חברתית ומשפטית. מתקפה מאורגנת ומתוזמרת על יד ארגונים פמיניסטיים למיניהם, ארגונים שבעבר נלחמו עבור זכויות שוות לנשים, והיום נדמה שמאבקן השתנה והפך ל״מלחמה״ נגד הגברים, ואפילו נגד מושג הגבריות עצמו.

מאד קשה לכתוב כתב הגנה על הגבריות מבלי להיות משויך אוטומטית לקבוצה פריבילגית שנמצאת בפאניקה מפני מה שנראה כמו איבוד זכויות היתר שלה.

אכן יש בין מבקרי ומתנגדי הפמיניזם לא מעט גברים מהסוג הזה, אבל חשוב להבחין בין ביקורת רציונלית שנשמעת (גם אם בקול רפה וחושש) מצד אנשים שתפיסתם היא ליברלית, ובין שמרנים ריאקציונרים, שמנצלים את הלהט והתוקפנות הפמיניסטית כדי להגן על תפיסת עולמם שמבוססת לא פעם על שנאת נשים וכרוכה בדרך כלל בשמרנות דקדנטית כלפי זרים, מהגרים, וכל מה שהם רואים כאיום על הסדר החברתי שהם הנהנים העיקריים ממנו.

שיטת ״איש הקש״ היא טקטיקה לעוסה עד זרא אבל אפקטיבית, בשילוב עם ad hominem fallacy בצורת התקפה אישית על הדובר במקום על עמדותיו, כל ניסיון שלי להבעת דעה ביקורתית כלפי הפמיניזם או מה שאני רואה כרדיפת גברים, הופכת אותי למטרה מיידית להכפשות מהסוג הזה, קל מאד להמנע מויכוח רציונלי אם הטוען מתויג כשונא נשים, שמרן, מתנגד הפלות ופטריארך פריבילגי.

ובכל זאת בתור מי שמחזיק בעמדות ליברליות אני מרגיש חובה לצאת נגד מה שנראה לי כמלחמה שגויה, מיותרת ומזיקה נגד הגבריות בכלל והגברים כפרטים.

לא, אני לא חושב כמו דונלד טראמפ ש״מסוכן להיות גבר״ בימים אלה באשמת הפמיניזם, ברור לי שגברים, בעיקר לבנים והטרוסקסואלים הם עדיין במעמד של כח ולא בדיוק מיעוט נרדף. אבל אני מצטער, זה לא תירוץ ולא הצדקה למסע ההכפשה, הזלזול וההשתקה של גברים.

יהודים במדינות המערב גם הם מעמד פריבילגי, מבוסס, אשר מחזיק בעמדות כח לא פרופורציונלית למספרם באוכלוסיה. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים למחות כאשר אנחנו רואים מתקפות אנטישמיות, הכללות והכפשות. לא יעלה על הדעת שכל ניסיון מחאה נגד אנטישמיות יענה בזלזול ששמור למעמד פריבילגי ובכיין שמנסה לשמור על זכויות היתר שלו, אבל זה בדיוק מה שקורה לגבר שמוחה נגד ההכללות, ההאשמות והשנאה שמופנות כלפינו כל יום, שעה שעה.

70% ממקרי הרצח של ילדים עד גיל חמש מתבצע על ידי נשים, רובם אמהותיהם. כשמדובר על ילדים מתחת לגיל שנה השיעור עולה לכתשעים אחוז. מדובר כאן בנשיות רעילה? אימהות רעילה? מישהו מעיז להשמיע טענה מופרכת כזאת?

אין דבר כזה נשיות רעילה, כמו שאין גבריות רעילה.

התנהגויות נשיות רעילות אפשר למצוא למכביר.

נשים שדורשות או מתמרנות גברים לקיום יחסי מין, בידיעה שהם אינם מעונינים ״כי גברים תמיד רוצים״ זו לא אגדה אורבנית, כולנו מכירים ויודעים על התנהגות כזאת.

נשים שמאיימות בפגיעה עצמית בסיטואציה של פרידה שנכפית עליהן.

נשים שנוקטות באלימות כנגד גברים בידיעה שהסיכויים קלושים שיצטרכו לתת את הדין על כך.

נשים שמשקרות וטוענות שהן משתמשות באמצעי מניעה, או ממציאות הריון לא קיים כדי ״לבדוק״ את תגובת הגבר שאיתן.

נשים שמתלוננות על אלימות או ניצול במשפטי גירושין או אחזקת ילדים כמניפולאציה להשגת סימפאטיה מצד בית המשפט.

נשים שמתרצות התנהגות שלילית בסיבות ״הורמונאליות״

נשים שמפגינות חוסר אונים מדומה כלפי סיטואציה מאיימת כדי לתמרן גבר לסייע להן.

נשים שסבורות שגברים ״חייבים להן״ משהו בגלל שקיימו יחסי מין איתן.

גם מקרים של הטרדה מינית מילולית ואפילו פיזית, מצד נשים אינם נלקחים ברצינות. ברור לגמרי שהסיטואציה איננה דומה בגלל הבדלי הכח בין המינים ותחושת הסכנה האמיתית שמרגישות מוטרדות מינית לעומת הסכנה הפחותה שאליה חשופים הגברים, אבל הטרדה זו התנהגות רעילה בכל מקרה, הלא כן?

אין לי שום כוונה לכתוב מניפסטו נגד נשיות רעילה, אני לא מאמין בקיום מושג כזה.

האמת היא שלכולנו, גברים ונשים מותר להיות זבלים מניפולאטיביים והרסניים, כל עוד אין בכך עבירה על החוק, לא ברור לי ידו של מי מין המינים על העליונה בתחרות המניפולאציה הרגשית והאלימות המילולית, וזה גם לא כל כך משנה.

לגברים ולנשים דפוס התנהגות שונה, ולא מדובר רק בקונסטרוקציה חברתית ופטריארכיה, מדובר באבולוציה. המשפט הידוע של הביולוג תאודוסיוס דובזאנסקי, מזכיר לנו שלביולוגיה אין משמעות מבלי שמפרשים אותה לאור האבולוציה.

האבולוציה סידרה לנו חלוקת תפקידים בין נשים לגברים, חלוקה שאין לנו שום סיבה לקבל או לקדש בחברה המודרנית, אבל חלוקה שהשפיעה על דפוסי התנהגות באופן שאסור להתעלם ממנו.

האבולוציה נתנה לנו את הגבריות ואת הנשיות שסייעו למין האנושי לשרוד ולהתקדם.

הגבריות היא חיובית, בדיוק כפי שהנשיות היא כזו. שתיהן תוצאה של מיליוני שנות אבולוציה, שהביאו אותנו הלום, לטוב ולרע.

גבריות פירושה רמות אנרגיה גבוהות, בטחון עצמי, התמדה, סקרנות, אומץ, אלטרואיזם ונטיה מולדת להגנה על החלש. לפני שסוקלים אותי באבנים, לא אמרתי וגם לא אומר שנשים אינן ניחנות בתכונות האלה, בוודאי שכן. אבל האבולוציה שדאגה לכך שגברים ייצרו פי עשרים יותר טסטוסטרון מנשים, הורמון שאחראי על חלק גדול מהתכונות האלה ועל היכולת הפיזית לנצל אותן.

ברור שנשים ניחנות בתכונות דומות, כמו שגברים יכולים להיות אמפאטים ורגישים, אבל מי שמתעלם מההבדלים הביולוגיים משפיעים על ״הגבר הממוצע״ מול האישה הממוצעת״ חוטא לאמת, ומנסה לכפות את תפיסותיו האידיאולוגיות על המציאות.

התכונות הגבריות סייעו למין האנושי לכל אורך הדרך. גברים חזקים והחלטיים הבריחו את הנמרים מהמערות, והביסו את הנאצים. גברים הגנו על משפחתם מאיומים פיזיים וכלכליים והורישו תכונות אלה לצאצאיהם.
אנחנו חייבים לגבריות (ולנשיות) את עובדת קיומנו כמין.

תכונות כמו אלימות, ניצול, חוסר רגישות ותוקפנות אינן תכונות גבריות, הן תכונות אנושיות שקיימות אצל נשים וגברים, ומהוות סיכון ואיום בעיקר אצל גברים בגלל כוחם הפיזי. 90% מהתינוקות בני פחות משנה נרצחים על ידי אימותיהן, האלימות אצל נשים, בשונה מאשר אצל גברים מתבטאת בדרך כלל כלפי בני משפחה קרובים ופגיעים. גברים אלימים הם אלימים כלפי הסביבה באופן כללי, וגם לא פעם כמובן כלפי נשים וילדים.

הגבריות, כמו הנשיות זכאים לכבוד והערכה. התנהגויות רעילות על כל סוגיהן, אלימות, ניצול ופגיעה בחפים מפשע צריכות להיות מוקעות ונרדפות ע״י חברה שוחרת חוק וצדק.

אנחנו כחברה מודרנית לא מחוייבים ל״חלוקת העבודה״ שסידרה לנו האבולוציה. כולנו רוצים חברה שמושתתת על חופש זכויות והזדמנויות, לא צריך לציית לאבולוציה, אבל אי אפשר שלא לקחת אותה בחשבון.

מתי אצלנו?

טוויטר - הזירה החדשה למאבקים על חופש הביטוי

AP Photo-John Minchillo (צילום: AP-Photo-John-Minchillo)
AP-Photo-John-Minchillo

בית משפט פדרלי לערעורים קבע השבוע כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית כאשר חסם עוקבים בחשבון הטוויטר שלו. פסיקה המטלטלת עכשיו את המערכת הפוליטית האמריקאית וצפויה להשפיע גם כאן בישראל.

לא עברו כמה ימים והוגשו תביעות דומות נגד תמונת הראי של טראמפ, חברת הקונגרס הדמוקרטית הצעירה, אלכסנדריה אוקסיו קורטז, בטענות דומות על חסימת עוקבים בטוויטר. תביעות אלה, כמקובל בבתי משפט גם בארה"ב, לוקחות זמן רב עד שהן מתבררות. והבחירות מתקרבות.

בעידן הרשתות החברתיות, כאשר השיח הפוליטי הציבורי והממשלי מתרחש במידה רבה, ואולי בעיקר, ברשתות החברתיות, עולה השאלה על כללי השיח, ועל הנורמות החלות על הציוצים והפוסטים.

כל האנרגיה שהושקעה בעבר בשאלות על אתיקה עיתונאית, איזון, אובייקטיביות, ניטרליות, מקצועיות, ודיווח אמת באמצעי התקשורת הציבורים והפרטיים, עוברת ותעבור יותר ויותר לדיון על הרשתות. כבר עכשיו עולות שאלות רבות הקשורות לנורמות ולאתיקה המחייבים את מוסדות הציבור, ואת אנשי הציבור, הפעילים ברשתות, ומגיעים לציבור דרך הציוצים, והסרטונים בפייסבוק.

ברור היום לכולם כי הדיון המתנהל בטוויטר ובשאר הרשתות צפוי להשפיע השפעה דרמטית על השיח הציבורי ועל מעמדם כוחם והשפעתם של מועמדים, וכך גם על תוצאות הבחירות.

הפסיקה של בית המשפט הפדרלי בנוגע לטוויטר של טראמפ, רק מתחילה לגרד את השאלות הקשות שעולות. בית המשפט קובע כי החשבון בו מצייץ הנשיא הוא לא חשבון פרטי, וזאת בעיקר בגלל אופן השימוש שטראמפ עושה בו. הנשיא מעלה בחשבון הזה הודעות רשמיות רבות ומשתמש בו ככלי עבודה לפרסום מדיניות, עמדות, ושימוש בסמכותו כנשיא.

בגלל האופי הזה של השימוש, מתחמק בית המשפט מלגעת באופן מלא בשאלה הקשה הנוגעת לחובות איש ציבור המנהל חשבון "פרטי" ברשת החברתית. החשבון של טראמפ, כך נקבע, הוא למעשה חשבון של הבית הלבן, של מוסד הנשיאות, וככזה ברור שחלים עליו כללים מחמירים של שוויון, נגישות, וזכות הציבור לדעת.

כך למשל, לגבי אוקסיו קורטז, תעלה השאלה באופן חריף יותר. לגביה, מסתבר יש שני חשבונות, אחד פורמלי מטעם בית הנבחרים, בו היא ממעטת לפרסם, והשני, כאילו פרטי, בו היא פעילה ושם מתרכזים רוב עוקביה. לקורטז, כדאי להזכיר, אין תפקיד ציבורי מעבר לחברות בבית הנבחרים, וזה לא דומה לנשיא.

בית המשפט לא התחיל לגעת בשאלה האם מה שחל על נשיא, ועל בעל תפקיד בממשל, חל גם על חברת בית נבחרים מהאופוזיציה, האם הכללים חלים על כל חשבון פרטי, או שהדבר תלוי במאפייני השימוש, האם יש קשר בין מספרי העוקבים לבין האתיקה המתחייבת בהפעלת החשבון.

גם בישראל, השימוש של נבחרי ציבור, עובדי ציבור, שרים, פוליטיקאים, מועמדים חדשים וגם עיתונאים בכירים מתחיל להעלות שאלות דומות וקשות. מהם גבולות השיח הלגיטימי ברשתות, מה ההבדל בין מה שמותר לומר שם למה שנאמר בתקשורת הממוסדת, והאם יש בכלל עוד הבדל כזה?

כאשר מספרי העוקבים של אנשים בודדים, מנהיגים וגם עיתונאים, עולים על התפוצה של חלק מאמצעי התקשורת עולה בפירוש הדרישה להחיל גם עליהם נורמות בסיסיות של הגינות, מקצועיות, קשר לאמת, וקיומה של זירה פתוחה.

השאלה הראשונה היא אולי האם אפשר לחסום, את מי מותר לחסום, ובאיזה הליך צריך לנקוט, אבל זוהי רק תחילתה של דרך ארוכה הרבה יותר, שעניינה תיאום ציפיות ועמידה בערכים היסודיים של השיטה המשפטית והממשלית שלנו, גם בשיח המתנהל ברשתות החברתיות.

כמובן שלכל זה יש חשיבות מיוחדת בתקופת בחירות. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מלצר כבר התייחס לנושא, ומצא את עצמו בליבה של שערוריה על הגדרת, זהותם, מעמדם, ותיפקודם של "הבוטים".

התחלה טובה יכולה להיות דרישה וציפייה שלפחות מוסדות השלטון שלנו, הפעילים גם הם ברשתות, ועובדי הציבור הבכירים שלנו, החייבים לכולנו בחובת האמון, יפרסמו באופן גלוי, מראש ובאופן ברור, את מדיניות המדיה החברתית שלהם. מה הם מפרסמים בבמה הספציפית, מי קהל היעד שלהם, מה האחריות שלהם לתכנים שהם מפרסמים או מפיצים מחדש, למה הם עושים לייק, ומה המדיניות שלהם לגבי חסימה של עוקבים או מגיבים החורגים מהשורה לדעתם.

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, חלים כמובן גם בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות, אבל האמירה הזאת היא רק תחילתו של דיון על גבולות חופש הביטוי ומדיניות הולמת בניהול השיח הזה, גם כאשר חלקו מופנה לפתיחת פקקים של בקבוקים.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

מעיין!
אדולף היטלר, 1931 (צילום: AP Photo, File)
AP Photo, File

המחקר שקבר את הקונספירציות היטלר מת, והפעם זה סופי בהחלט (כנראה)

הפיהרר הסתובב בארגנטינה על סוס, שתה קפה באמסטרדם או עלה לרכבת בדרום העמוק של ארצות הברית? ● מחקר חדש מנסה לשים סוף לתיאוריות הקונספירציה לפיהן אדולף היטלר יצא בחיים מהבונקר השרוף שלו

מסכים עם הדברים אבל לא מסכים שזה הנושא

גיא נבו: למה מונדיאל הנשים מעניין לי את הת*ת

נבחרת הולנד בכדורגל נשים מתכנסת לקראת משחק הגמר מול נבחרת ארה״ב (צילום: AP Photo/Claude Paris)
AP Photo/Claude Paris
נבחרת הולנד בכדורגל נשים מתכנסת לקראת משחק הגמר מול נבחרת ארה״ב

מצטער בנות, אין דרך נעימה להגיד את זה, אתן פשוט לא משחקות מספיק טוב.

רגע רגע, לא לזרוק עגבניות, יש אנשים שאין להם מה לאכול, וחוץ מזה עגבניות פמיניסטיות הן בטוח עגבניות אורגניות וזה נורא יקר…

אם בבית הספר היסודי פינקו אותנו בציונים על מאמץ, שקדנות וגם על סדר וניקיון, בספורט המקצועי כל זה לא מספיק. בספורט (עוד המצאה מטופשת של הפטריארכיה הלבנה ההטרוסקסואלית) מודדים הישגים. ניצחון כמו שאמר כבר מישהו, הוא לא הדבר החשוב ביותר בספורט, הוא הדבר היחיד.

כל הפקולטות למדעי המיגדר הצצות כפיטריות אחרי הגשם, לא יכולות למחוק את ההבדלים הביולוגיים, ההורמונאליים והאבולוציוניים שמבדילים בין מבנה הגוף של הגבר והאישה, חוזק השרירים, הכח, המהירות והקואורדינציה.

הכותב הוא גבר בן 54 שאלפי נשים יכולות להשפיל אותו בכל ספורט, החל בסטנגה וכלה באיגרוף, מה שלא משנה בכלל את הטענה. הגבר הממוצע חזק ומהיר מהאישה הממוצעת, והמצטיינים שבגברים עדיפים לאין שיעור (ספורטיבית) על המצטינות שבנשים.

54 היה אגב גם הגיל של בובי ריגס כשהפסיד לבילי ג׳ין קינג במשחק טניס ״הקרב בין המינים״ מה שמוכיח אולי שגברים קשישים עדיף שיכתבו על ספורט נשים מאשר שינסו להתמודד עם טניסאיות על.

אבל אם בטניסאיות על עסקינן, הרי האחיות לבית וויליאמס ניסו את מזלן מול המדורג 203 בין הגברים, אלמוני בשם קרסטן בראצ׳ ובקושי חילצו נקודה. הוא מצידו טען בשחצנות גברית אופיינית שהתאים את קצב משחקו לרמה של מס׳ 600 בעולם ״בשביל לשמור על העיניין״.

אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה כאן, הרי ברור לכולם שגברים עדיפים על נשים בספורט, לא? בעצם אי אפשר להיות בטוח בכלום היום, אבל זו הסיבה שיש הפרדה מגדרית בספורט בעולם שדורש ומקבל הסרת ההפרדה המגדרית כמעט בכל תחום אחר.

אז על מה הכעס? כי יש כעס הרי, פמיניזם בלי כעס זה לא פמיניזם.

מסתבר שהטענה היא שאליפות העולם בכדורגל נשים לא זוכה לכיסוי תקשורתי מספיק. אנחנו לא בסדר שזה לא מספיק מעניין אותנו. אף אחד לא תובע את עלבונו של הקריקט, ספורט פופולארי מאד בחלקים שונים של הפלנטה שמקבל כיסוי מזערי, או של מרוצי חלזונות שלא מעניינים אף אחד. גם ליגת הבייסבול האמריקאית לא מקבלת סיקור משמעותי במדינות רבות, אבל אם אנחנו לא מתענינים בכדורגל נשים זה בגלל שוביניזם ושנאת נשים, כי הרי הכדור הוא אותו כדור, לא?

מה לדעתכם היתה מידת העיניין בסיקור אליפות העולם בכדורסל לגברים עד מטר ושמונים? להם לא מגיעה הזדמנות? הם לא מתאמצים? או אולי ליגה לגברים לבנים? למה להפלות אותם אל מול היתרונות האתלטיים הברורים של הכדורסלנים השחורים?

יש מספר עובדות לא נעימות, שאפשר להתווכח על הגורמים להן, אבל לא על אמיתותן.

נשים עוסקות פחות בספורט; נשים מתענינות פחות בספורט; נשים מתענינות עוד פחות בכדורגל; נשים שמתענינות בכדורגל, מתענינות בדרך כלל בכדורגל גברי (ולו רק מתוך ציפיה לראות את הריבועים בבטן של כריסטיאנו רונאלדו)

אחת מן הסתירות הפנימיות (והן רבות) בטיעונים הפמיניסטיים היא מצד אחד פסילה של תכונות הנתפסות כגבריות (תחרותיות והישגיות) ומצד שני שאיפה להביא את הנשים לאותו מקום בדיוק, להקנות להן את אותן תכונות שנתפסות כרעילות אצל הגברים.

התוצאה של הסתירה הזו היא רצון עז לראות יותר נשים עוסקות בספורט תחרותי והישגי, בענפים שנתפסים כגבריים.

מצד אחד בוז עמוק לעדת הגברים היצריים עם ענפי הספורט הכוחניים שלהם, ומצד שני ״גם אנחנו רוצות!״

אני תומך נחרץ של שיוויון על דרך של הסרת מיכשולים. לא יעלה על הדעת שבנות או נשים שמעונינות לעסוק בספורט, כל ספורט שלא יהיה, לא תמצאנה את המסגרת לעסוק בו. אני הרבה פחות נחרץ בתמיכה שלי בשיוויון על דרך של פריבילגיות והשוואה מלאכותית במצבים בהם אי השיוויון הוא אינהרנטי.

הדרישה לשיוויון בסיקור בין שני אירועי ספורט שהפופולאריות שלהן בלתי ניתנת להשוואה היא מגוחכת. כמו גם הדרישה להשוואת התגמול הכספי.

אין בידי עדיין את המספרים מהאליפות האחרונה, אבל לשם דוגמא בלבד, מונדיאל הגברים ב 2014 הניב הכנסות בסך 4 מיליארד דולר, מונדיאל הנשים 73 מיליון דולר. שכר השחקנים במונדיאל הגברים היה 9% מההכנסות, שכר הנשים 13%.

בסולם הערכים שלי, גם אחרי זניחת הסוציאליזם של נעורי יש משהו שלא מסתדר לי עם אנשים שמרוויחים מאות מיליוני דולרים כדי לבעוט בכדור, אבל בתוך השגעון הזה יש הגיון פנימי, מי שמייצר כסף זוכה לתגמול.

גם בטניס, בו האחיות וויליאמס ששולטות בענף הנשי ללא עוררין מפסידות לגבר המדורג מספר 203 יש דרישה להשוואת שכר. הנשים משחקות 3 סטים והגברים 5, הכיסוי התקשורתי דומה מאד ובכל זאת העיניין והפופולריות של הטניס הגברי עדיין גדול לאין שיעור, בשם איזה שיוויון מדומה ניתן לדבר על השוואת שכר? אנחנו לא בבית הספר היסודי. אין ציון על מאמץ.

זה קצת כמו שסדרה כמו ״עמוק באדמה״ לא היתה מצליחה היום. בלי רוצח המונים, או פירוטכניקה על אסיד, וקצב שלא נותן מנוח גם לADD המאתגר ביותר אין שום סיכוי לסדרת טלויזיה היום. בדיוק אותו דבר א... המשך קריאה
זה קצת כמו שסדרה כמו ״עמוק באדמה״ לא היתה מצליחה היום. בלי רוצח המונים, או פירוטכניקה על אסיד, וקצב שלא נותן מנוח גם לADD המאתגר ביותר אין שום סיכוי לסדרת טלויזיה היום. בדיוק אותו דבר אין סיכוי לגנץ. אנחנו צריכים רעל מעובד היטב, מחליק לגרון. זה הדבר היחיד שעובד עלינו היום

נתניהו הוא הטראש טראמפ שלנו

בנימין נתניהו (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
AP Photo/Ariel Schalit
בנימין נתניהו

יש לי תובנה מביכה עלינו כשמאלנים (ימנים מתבקשים לעמוד מנגד וליהנות). בואו נודה, אין לנו את זה. נתניהו לא צריך לעשות הרבה כדי לנצח שוב, אפילו אם יגלה את מנדלבליט לסוריה, יעביר את ישראל לאוגנדה ויכתיר את עצמו לכל החיים.

בסתר לבו, מעריץ השמאלן את נתניהו כמו שמעריצים את הבריון של השכונה. נתניהו לא כזה מורכב, התפרים שלו גלויים, הוא צפוי כמו כפית, אבל יש לו אנגלית ואנחנו למעשה שכונה. לאבי גבאי לא היה סיכוי, ולא בגלל שנאת מזרחים אלא בגלל שנאה עצמית של הבוחר. משמאל לנתניהו זה גוף שתוקף את עצמו. בוחרי העבודה שונאים את עצמם ואלה שלא – מונים 6 מנדטים בדיוק. השאר הצביעו לגנץ ושונאים אותו על שהצביעו לו. עם זה לא סופרים שלטון במדרגות. רק אופוזיציה, אבל למי יש כוח לתהליכים?

בני גנץ לא עושה את זה למי שלא רוצה את נתניהו. לא שהוא חף מפגמים, אבל אין זמן. דקה וחצי – היית כאן. נקסט. בוחריו לא שמים על ההישג המדהים שלו, 35 מנדטים בזמן קצר! זו בחירה שביטאה בעיקר יאוש עמוק, אבל לא מספיק עמוק בכדי לפרגן למועמד ולתת לו לעבוד (גם אם הוא לא עובד. זה מה יש, קאפיש?).

אין ניסים בפוליטיקה, גם נתניהו התחיל מביצה שסרחה אבל כולם, ובתזמון מבריק מבחינת השליט הנוכל, הסתערו על גנץ עם סכין בין השיניים התותבות בסיוע תקשורת רדודה שאוהבת דם ומאוהבת בשחקן הוותיק נתניהו. אין לה קיום בלעדיו. הוא הטראש טראמפ שלנו.

מי יבעט לתקשורת בראש? מי יגרור אותה למסיבות עיתונאים בלי עיתונאים בול על החדשות בשמונה אפס אפס ועוד אפס? מי מסרב להשיב על שאלות קלות כי לא משתלם לו? מי נעלם כל הקדנציה ומפציע לבליץ מטורף שבוע לפני הבחירות? למי סולחים שהוכה שוק על ירך ע"י קרן מרציאנו וממש, אבל ממש לא 'ניצח' את גנץ אלא יצא תיקו?

במרכז-שמאל הסתאבו כמו הליכוד, רק הפוך: הם בועטים במנהיג, ותוך זמן קצר. למה? כי גם הם התמכרו ליריב. הם הלקוח הזנאי שמחליט להפסיק ולא מסוגל.
לא ביבי – לא קונה.

נתניהו לא ניצח, הוא רק השתמש במציאות אלטרנטיבית שברא. תמיד היו לו קונים לזה. הוא תחמן, כרגיל, ושיקר ביודעין, והשיג את שלו בכחש המוכר. יודע שורד נפש עמו והוא מבין עוד משהו:

אין אופוזיציה. גם היא נשבתה בקסם המושחת. כל אלה שנחרדים מהמשך שלטון העוועים של האיש הזה רוצים כזה רמאי בצד שלנו. אנחנו דמוקרטים אבל סוגדים לנוכלות פוליטית.

נתניהו יודע שהשמאלנים לא יצביעו לו אבל יודע גם שיתעבו וידיחו כל מי שיציבו מולו. כל מי שיציע סיכוי לשינוי ייפול אם לא יחקה את הבריון של השכונה.

נכון שהשמאל התכווץ ובכל זאת, חצי מדינה לא רוצה יותר את המשפחה המושחתת שכבשה את השלטון, אבל במקום שהשמאל יעזור להטות את ההגה הוא מתמרמר, את השינוי הוא רוצה אינסטנט, כאן ועכשיו ואם לא, לך הביתה, גנץ. הבא בתור, בבקשה.

ככה יערפו ראש אחר ראש. במרכז שמאל נואשים אבל מכורים למנהיג 'חזק', מין יצור כלאיים ישר ושוחר טוב כמו גנץ ושקרן ורמאי כמו נתניהו. ככה התרגלנו בנטפליקס. ככה אנחנו צורכים את הרוע שלנו. בקפסולות מדויקות ומרות. ישר למוח.

בני גנץ רחוק מלהיות מה שרצינו. הוא בחור טוב אבל לא חד ולא מורעל מספיק. הוא לא ציאניד כמו האיש שאין לו אלוהים שיכול לסמוך על זה שגם בוחריו של גנץ מהמרכז שמאלה בסיוע תקשורת שרוצה דם יעשו הכל כדי לשים רגליים לאיש שבקשו להציל אותם.

כי הוא לא ביבי. ואנחנו רק ביבי.

כמו שאמר רבנו מאיר אריאל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יוכל להיגמל.

נפלא, אבל אני חייב לציין שדווקא בקבורה היהודית ללא ארון הגוף חוזר לאדמה ומשמש זבל אורגני. הוא לא מתבזבז. הוא דווקא מתבזבז בשריפה. גם גופות של עכו״מ מתמחזרות, דבר לא נשאר בסוף. כך שמהבחי... המשך קריאה
נפלא, אבל אני חייב לציין שדווקא בקבורה היהודית ללא ארון הגוף חוזר לאדמה ומשמש זבל אורגני. הוא לא מתבזבז. הוא דווקא מתבזבז בשריפה. גם גופות של עכו״מ מתמחזרות, דבר לא נשאר בסוף. כך שמהבחינה הזו אתה יכול להיות רגוע

יום אחד נהפוך לעץ

קבורה אורגנית. אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
istockphoto
קבורה אורגנית. אילוסטרציה

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

(בראשית ג׳, י״ט)

מכל סוגי המסיבות והטקסים למיניהם שאליהם אני מוזמן מעת לעת, מסיבות וטקסים שהמציאו בני האדם לציין אירועים חגיגיים המלווים אדם בדרכו הארוכה מעפר לעפר – ברית מילה, ימי הולדת, בר מצווה, חתונה וכיוצא באלה – החביב עלי מכולם הוא אירוע הלוויה.

יש משהו דוחה בעיני בכורח להיות שמח בשאר האירועים שמניתי כאן, שכן אינני מוצא את החיים כאירוע מלא שמחה כך או כך, בוודאי איני מוצא כעליז במיוחד את היום שבו אדם נזרק מתוך גן-העדן שברחם ונולד אל תוכם – ולזה כבר הקדשתי פוסט בפני עצמו – או את היום שבו אדם מגיע לגיל שבו נאמר לו שמעכשיו נוספו על כתפיו עוד מטלות ואחריות וציפיות וגם מבשרים לו על כניסתו בעול תורה ומצוות, או את היום שבו שני בני אדם שכל רצונם היה לבלות קצת זמן איכות האחד עם השנייה וליהנות זה מחברתו של זה מגלים שהכניסו עצמם למסגרת שכולה חובות מעיקים – כולל חובות כספיים, מן הסתם – בקיצור, תמיד התקשיתי להבין על מה מצפים ממני לגלות עליצות רבה ולהפגין שמחה באירועים הקשים הללו.

בלוויות, לעומת זאת, אני מרגיש בנוח.

יש איזו רצינות נינוחה ששורה על כל האירוע, ואם אתם ממש רוצים גם לצחוק קצת, תמיד פתוחה בפניכם הדרך להצטרף למעגל החיצוני של ההתקהלות השקטה, שם מתקבצים בדרך כלל הליצנים שבחבורה וזורקים זה לזה בדיחות והלצות בקול חרישי וצחוק חנוק – בדיחות טובות בדרך-כלל, על פי ניסיוני.

ניתן כאן, בלוויה, לדבר איש עם רעהו בקול חרישי ואפילו ניתן לשמוע האחד את השני, שכן אין בנמצא מוזיקה אימתנית המזעזעת את אמות הסיפים ומחרישה כל אוזן שבנמצא, ולא פעם אתה פוגש באנשים שלא פגשת מאז ילדותך או נעוריך.

אין צורך להצטופף לאורך תורים אינסופיים עם צלחת ביד ובטן מקרקרת ולהמתין להגיע אל מיני תקרובת שונה ומשונה, וכאן המקום לציין גם בונוס נוסף, קטן אבל משמעותי – אפשר להגיע ללוויה בלי צ'ק ביד.

שלא לדבר על כך שאיש לא מתקשר אליכם שבוע לפני הלוויה לשאול האם תגיעו ואם כן כמה – בדרך כלל משום ששבוע לפני הלוויה איש עדיין לא יודע על קיומו העתידי של האירוע. כך שאינכם באמת מחויבים לכלום, מלבד למנוח שלא ממש מוטרד מהשאלה אם תגיעו או לא.

ביני לבינכם: מכל האירועים שמניתי למעלה, לוויה היא האירוע היחיד שיש בו איזושהי שמחה אמיתית למנוח עצמו, כי מדובר במישהו שנפטר מעמק הבכא הזה וסיבלותיו, ומצא לעצמו סוף-סוף באמת מנוחה נכונה. מי שנכונו לו מכאן והלאה הסבל והצער הוא מי שנשאר.

והלוא ידוע הדבר.

ואף על פי כן, ולמרות כל מה שציינתי כאן, ולכאורה בניגוד לכל מה שכתבתי למעלה, אני שונא את טקס הלוויה ומשמעויותיו וסולד ממנו סלידה רבה.

הסיבה לכך היא שהלוויה היא בעיניי אירוע וטקס פרימיטיבי לחלוטין, בזבזני, מטופש, וסופו ותוצאתו – בית עלמין כעור וצחיח מכוסה בטון ושיש – היא מהדברים הנואלים והמטופשים שמצאו בני האדם לעשות ושאותם יצרו על פני האדמה.

"נלבישך שלמת בטון ושיש".

טבעם של החיים, החל בקטן שבמיקרו אורגניזמים ועד הגדול שבין בעלי החיים, שהם מצויים ומתנהלים בזרימה מתמדת – צורת חיים אחת מתחלפת בשנייה, תהליכים כימיים הופכים לביולוגיים ולהיפך, חומר מתמזג עם חומר וחומר נפרד מחומר, התפוח נופל מהעץ ונרקב והופך חומר דשן לשורשי העץ ומזין חיים אחרים, האיילה נטרפת ע"י האריה והופכת בחלקה להשלמה לתאי גופו ולאנרגיה שבו, ובחלקה נעשית לצואה המופרשת על פני הקרקע ומדשנת חיים מסוג אחר, וכולם-כולם לוקחים חלק בחגיגת המחזוריות הזו – חוץ מבני האדם.

כי בשלב מסוים, דהיינו – השלב שבו החלטנו שהסתיימו חיי האדם כפי שאנו מכירים אותם או כפי שאנו מכירים בהם – אנו לוקחים את גופת הנפטר וזורקים אותה אל מתחת לאבן ולשיש ומוציאים אותה ממעגל הזרימה הטבעית, בבחינת – זהו, נגמר.

בתפיסתי הקבורה היא המוות האמיתי. הסופי באמת.

שלא לדבר על הבזבוז האינסופי.

עשיתם פעם חשבון כמה חומר אורגני טוב אנחנו מוציאים באמצעות הקבורה ממעגל הזרימה של הטבע?

לפי Worldometers, עומד מספר המתים בשנה בעולם על קצת יותר מ-25 מיליון. אם נניח משקל גוף ממוצע של 75 ק"ג, אנו מגיעים לסדר גודל של כמעט שני מיליון טון חומר אורגני טוב שיוצא כל שנה ממחזור הקיום בטבע והופך לדמוי-פלסטיק – למשהו שהטבע אינו יודע לעשות בו שימוש.

שמעו:

ב-20 בינואר 1917 נהרג אבשלום פיינברג בחולות צפון-סיני כשניסה לחצות את מעבר הגבול הלא ברור בין השטח העותמאני לשטח הבריטי. אבשלום פיינברג היה מייסד מחתרת ניל"י. הוא נורה בידי הטורקים ונקבר בחולות.

הדקל שצמח במקום מותו של אבשלום פיינברג (צילום: בנימין רן)
הדקל שצמח במקום מותו של אבשלום פיינברג (צילום: בנימין רן)

בעת שנורה ונקבר היו בכיסו גלעיני תמרים, ואחד מאותם גלעינים ניצל את הסביבה הפוריה שסיפק לו גופו של פיינברג ושגשג וצמח ונעשה לדקל פורח, בלב חולות המדבר. הגופה שימשה לגלעין ואחר כך לעץ הדקל מקור לדשן מזין.

בזכות הדקל הזה נמצאה גופתו של פיינברג לאחר מלחמת ששת הימים – שטח צפון-סיני עבר לשליטת ישראל, ובין שאר הדברים שקרו החלו בחיפושים למציאת גופתו.

הגם שיש איזושהי הגזמה באמירה "גופתו" – עצמותיו הן שנמצאו בין שורשי הדקל.

קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח (צילום: ד״ר אבישי טייכר)
קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במאי 2009 ניטע במקום חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח (צילום: ד״ר אבישי טייכר)

הייתי אז בן 13, פחות או יותר, כשנמצאו עצמותיו בין השורשים וכשהסיפור התפרסם, ואני זוכר כמה הרשים אותי סיפור הדקל שצמח מתוך כיסו וגופו של אבשלום פיינברג, ויותר מכל הציקה לי שאלה אחת – למה רק אבשלום פיינברג? למה בעצם לא לעשות כך עם כולם?

למה לא לעשות את זה עם כל מי שנפטר?

והרי זה כל כך פשוט ומתבקש – קוברים את הגופה, שכבר איננה האיש/אישה שהיה/הייתה, אלא היא חומר אורגני נטו, חומר איכותי שיכול לקבל חיים מסוג אחר לחלוטין – אבל עדיין חיים! – ומעליה שותלים עץ מכל סוג שהוא, ובתוך שנים מספר במקום מדבר צחיח של שיש ואבן עומדת במקום חורשה מדהימה ביופיה, ללא ספק. "מדהימה ביופיה" אני אומר, משום שהיא תיזון מדשן איכותי.
אפשר אפילו שתהיה זו חורשת עצי פרי, כלומר מטע מניב.

אנחנו נוהגים לבלבל בין הנפטר לבין החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו כגוף. את הגוף הזה נהגנו לראות כאילו היה המנוח עצמו, משום שבגוף הזה פעל לב פועם ומוח מתפקד, ובמוח הזה נאצר כל מה שעשה את המנוח להוא-עצמו בימי חייו – בתוספת אי-אלו הורמונים למיניהם וכיוצא בזה הפרשה פנימית.

עקב הבלבול בין הנפטר לבין גופו, אנחנו מדברים על קדושת המת וכבוד המת ומיני מוזרויות מסוג זה המייחסות לחומר האורגני הנותר תכונות שהיו שייכות למת וכבר אינן, ואז אנחנו נסחפים לשרשרת של מעשים מוזרים ומשונים, כמו לעשות את כל המאמץ הכרוך בהבאת גופות לארץ לקבורה, כאשר בני המשפחה האומללים משוכנעים שבגופה נותר משהו מיקירם, כשהאמת חייבת להיאמר – אין בגופה המדוברת שמץ ממנו, ודאי לא יותר מאשר בכל גופה אחרת או נתח אורגני אחר מבית-המטבחיים הקרוב.

זו אינה אמירה קשה או אכזרית – זו אמת פשוטה.

ועל כן, אין כל סיבה שנמשיך לזרוק את החומר האורגני המשובח והאיכותי הזה אל מתחת לגוש אבן או שיש ונקיף אותו בבטון – שני מיליון טון בשנה!

בבית העלמין "ירקון" בשולי פתח-תקווה ישנה מצבה שעליה כתוב – "דבורה וצבי בן-עמר", ותאריכים וכו'. מתחת למצבה הזו מתבזבז חומר אורגני טוב שיכול היה לשמש במקום אחר, אבל הוא קבור שם.

החומר הזה פעם, לפני שנים, שימש את הוריי בתור גוף שבו שכן המוח שהכיל את אישיותם, יחד עם עוד כמה עזרים ביולוגיים רלוונטיים.

עכשיו כבר לא.

כשאמי נפטרה, אבי התעקש על רכישת חלקת הקבר הזו – בסכומי עתק, כי קבר זוגי נחשב כבר אז למותרות – ובה קבר את החומר האורגני שנשאר ממנה, והשביע אותי "לקבור אותו לידה".

הוא התכוון כמובן לומר "לקבור את החומר האורגני ששימש אותו בימי חייו – ליד מה שנשאר מהחומר האורגני ששימש אותה".

אז עשיתי את זה.

אין לחלקה הזו שום משמעות בעיני. היא זרה לי לחלוטין. כשאבי עדיין היה בחיים נהגנו לבקר שם מעת לעת כי אבי רצה לספר לאמי כל מיני דברים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה מוזרה שהיא לא הקשיבה ולא ממש הייתה בעניין. כשאבי נפטר שנה אחריה, חדלתי מלבקר שם ואני לא זוכר איפה החלקה נמצאת.

לפעמים אני חושב איזה שני עצים יפהפיים יכלו לצמוח מהגופות שלהם, אבל אבא שלי לא היה אדם חדשני ופורץ-דרך והרעיון זעזע אותו.

גם הוא חשב שיש קשר בין החומר האורגני הנשאר אחרי מותו של אדם לבין האדם שהחומר האורגני הזה שימש בימי חייו.

לפעמים כשאני מביט בראי או עולה על המשקל, אני חושב לעצמי – שאני אדשן עץ אחד?? נפלתם על הראש?? אכלתי יפה בימי חיי ויש בי מספיק חומר אורגני לדשן מטע אבוקדו שלם!

אם פעולות שכמה ממכריי ואני נוקטים לאחרונה מול המוסדות הרלוונטיים – ולא ארחיב על כך את הדיבור כדי שלא להכשיל את המהלך – יישאו בסופו של דבר פרי (ואני מעריך מהיכרותי את המוסדות האמורים ואת התהליכים שמדובר בהליך בירוקרטי של עשר שנים, פחות או יותר, אם בכלל יש לו היתכנות), מאוד ייתכן שיום אחד, בעתיד הרחוק, אחזור אליכם בצורת נקטרינה או תפוח-עץ.

היה ואכן זה יקרה, אני משביע אתכם כאן ועכשיו שלא להסכים לשלם עבורי סכומים של 29.90 ש״ח לקילו, כי מדובר במחירים מטורפים ובלתי שפויים בעליל, ועדיף שתשאירו אותי להירקב על המדף עד שמי שעושק אתכם ילמד לקח ויוריד את המחירים לתחום השפיות.

ומה יהיה אתי, אם אישאר להירקב על המדף, אתם שואלים? אין לכם כל סיבה לדאוג – יזרקו אותי לאשפה האורגנית, אעבור קומפוסטציה, אמצא את עצמי מזין עץ או צמח אחר ויום אחד תעברו על פניו ותגידו: "וואו, איזה יפה העץ הזה!"

ואני אראה בזה מחמאה.

דמיון מצמרר

רעידת אדמה פוליטית בארגנטינה

כריסטינה קירשנר ואלברטו פרננדז (צילום: AP Photo/Natacha Pisarenko)
AP Photo/Natacha Pisarenko
כריסטינה קירשנר ואלברטו פרננדז

אתמול קריסטינה קירשנר שברה את הכלים בפוליטיקה הארגנטינאית, הפתיעה שוב והוכיחה שהיא כהרגלה מנהלת את העינינים, מחליטה, מכתיבה את הקצב וככל הנראה גם את התוצאות הפוליטיות בארגנטינה.

בוידאו ששיגרה לאומה, בטון מפויס ונטול פאתוס שלא כהרגלה, הכריזה הנשיאה לשעבר שלאור מצב החרום הציעה לאלברטו פרננדז להיות מועמד לנשיאות המדינה בעוד היא תתמודד כסגנית הנשיא. הלא יאומן קרה, קריסטינה שמה את האגו בצד ותתמודד כמספר שתיים של מי שהיה ״ראש ממשלה״ בזמן נשיאותו של בעלה, מי שפיטרה בבעיטה כשעלתה לשלטון, ושממנו זכתה לחרפות וגידופים אין ספור לאורך שנות שלטונה.

רעידת אדמה, שובר שיוויון, טלטלה או זעזוע. בחרו את ההגדרה שמתאימה לכם, אבל מה שקרה בארגנטינה אתמול (שבת) היתה הפתעה שאף אחד לא צפה והאחראית לה כמו תמיד היא נשיאת ארגנטינה לשעבר והאישה החזקה במדינה מזה למעלה מעשור קריסטינה פרננדז דה קירשנר.

מזה למעלה משלוש שנים נשיא ארגנטינה מאוריציו מקרי מבסס את אסטרטגיית התקשורת שלו על הפחדה, הממשלה בראשותו צועדת מכשלון כלכלי אחד לכשלון גדול ממנו. האינפלציה המשתוללת הגיעה ב 2018 כמעט ל 50%, ההאטה במשק לא נבלמת, העוני מכה ביותר משלושים אחוז מהאוכלוסיה והבטחות הבחירות מ 2015 נשמעות כמו בדיחה עלובה. הקלף היחיד שנותר למקרי הוא האיום בחזרתה של קריסטינה לנשיאות. קריסטינה, הנשיאה שקדמה לו ואשר משלה בארגנטינה במשך שמונה שנים היא דמות שנויה במחלוקת כמעט כמו אוויטה פרון בשעתה, המונים מעריצים את האדמה שכף רגלה דורכת עליה, ורבים אחרים מזדעזעים מעצם המחשבה על חזרתה לשלטון.

AP Photo/Gustavo Garello
מאוריציו מקרי

ב 2015 מאוריציו מקרי היה ״התקווה הלבנה״ של ארגנטינה. באנלוגיה חורקת מעט אפשר לומר שהוא היה מעין בני גנץ של ארגנטינה. אירופאי תכול עיניים שעמד בראש מפלגה חדשה שהוקמה אד הוק לצורך הורדתה מהשלטון של תנועת ״הקירשנריזם״ שהיא פלג מהמפלגה הפרוניסטית הארגנטינאית, פלג ששלט במדינה במשך 12 שנים, ארבע מהן בראשות נסטור קירשנר, ושמונה בראשות אשתו (ואחר כך אלמנתו) קריסטינה פרננדז דה קירשנר.

בני הזוג ובעיקר קריסטינה הנהיגו שלטון פופוליסטי כמיטב המסורת הפרוניסטית, נהנו מתמיכה עצומה של השכבות החלשות עימן הטיבו ויצרו פילוג ושנאה בעם עקב שימוש ברטוריקה תוקפנית של ״אנחנו והם״. המדינה חולקה לאוהבים ושונאים, פיות נסתמו, עיתונאים נרדפו, יריבים פוליטיים הושפלו, הותקפו והואשמו בבגידה. (כל דימיון לאירועים במדינה מזרח תיכונית מוכרת על אחריות הקורא בלבד)

בתקופת קריסטינה, הרטוריקה הפכה לאנטי אמריקאית קיצונית, בריתות נכרתו עם ונצואלה ועם איראן, הקשרים עם קובה התהדקו והכלכלה הפכה לסגורה וריכוזית יותר משנה לשנה.

בני גנץ (סליחה מאוריציו מקרי) עלה לשלטון ב 2015 אחרי שורת חשיפות של שערוריות שחיתות שלעומתן השחיתויות בהן מואשם בנימין נתניהו נראות כמשחק ילדים. לא מדובר במיליוני דולרים ולא בעשרות מיליונים, לפי חלק מההערכות הסכומים עלולים להכיע למאה וחמישים מיליארד דולר, והנזק הכולל לכלכלת ארגנטינה משחיתות במשך 12 שנות הקירשנריזם מוערך בתל״ג שנתי של המדינה (תל״ג שהוא כמעט כפול מזה של ישראל לדוגמא)

כמו בכל מדינות דרום אמריקה, השחיתות היא חלק בלתי נפרד מכל שלטון. כל מכרז או עבודה של חברה עבור המדינה כרוכה ב״החזר״ לכיסו של פקיד זוטר או בכיר שמשמן את המערכת, אבל אם בימים טרום קירשנר מדובר היה ב 5%-10% הסכומים האמירו ככל הנראה ל 25%-30% בימי שלטונו של הזוג, שתאוות הבצע שלו לא ידעה קץ.

בשנות שלטונו של נסטור קירשנר שעלה לנשיאות אחרי התמוטטות כלכלית מוחלטת של ארגנטינה, נערכו רפורמות כלכליות נרחבות והמדינה נהנתה משנים של צמיחה ושגשוג יחסיים, וכך השחיתות לא כל כך עינינה אף אחד, שנות שלטונה של קריסטינה היו שונות לחלוטין, ובעיקר השנים האחרונות. הכלכלה האטה, האינפלציה זינקה, מיליוני אנשים נזקקו לתמיכת סעד ממשלתית (תרופת הפלא הפרוניסטית לכל משבר) וההתמרמרות על המצב והשחיתות החלה לגאות.

הקיטוב והשנאה הגיעו לשיאם ב 2015 מה שמכונה פה La Grieta – השסע, חילק משפחות, ריסק חברויות והפך דיונים פוליטיים לבלתי אפשריים.
מאוריציו מקרי ומפלגתו שנקראת שינוי (איך לא) הבטיחו עתיד אחר, בלי עוני, בלי אינפלציה, די עם אירן וונצואלה חוזרים לעולם המערבי, ההשקעות הזרות יגיעו ואיתם השפע והשפיות. זה היה ניסיון אחרון של ״ארגנטינה של פעם״ האירופאית תכולת העיניים״ לנער את הפרוניסטים מהגב.

די לשחיתות, די לפופוליזם, די לקיטוב ולשנאה, אנחנו לוקחים את השלטון בחזרה.

התוצאות היו קשות. ״הצוות המבריק״ שהביא איתו מאוריציו מקרי, בן עשירים מפונק וחסר ניסיון פוליטי לא מצא כיוון, ההשקעות לא הגיעו, המדינה שקעה בחובות, האינפלציה דוהרת והמיתון מעמיק. כמעט ולא ניתן לזקוף לזכות השלטון הישג בשום תחום בעל השפעה ממשית על הציבור, גם ההבטחות על הורדת מיסים הופרו, לאכזבת מעמד הביניים, ולמרות שההרגשה הכללית היא שיש פחות שחיתות ושחלק מהמושחתים עומדים למשפט, את המוני המובטלים והרעבים זה לא ממש מעניין.

הקלף הפוליטי היחיד של מקרי כדי לנסות ולהבטיח זכיה בבחירות הבאות בסוף השנה הוא האיום בחזרה של קריסטינה. סקטור שלם בעם עדיין מפחד מהחזרה של האשה החזקה והמסוכנת הזאת, בעיקר כשהיא פגועה ושואפת נקם. הרבה מצביעים מאוכזבים יצביעו שוב עבור השלטון הכושל הזה רק כדי לא לראות את הסיוט שלהם מתגשם, לא לראות את ״ההיא״ בחזרה בשלטון. קריסטינה זוכה לתמיכה יציבה של כשלושים אחוז מהאוכלוסיה שיצביעו עבורה בכל סיטואציה, גם אם תואשם או תורשע בכל עבירה שלא תהיה, מבחינתם היא המושיעה, ושום עובדה לא תבלבל אותם (שוב, כל דימיון וגו׳) מצד שני יש גרעין קשה של אנשים שלא יצביעו עבורה בשום מצב, ושיהיו מוכנים להצביע שוב עבור אותו שלטון עלוב ורק לא לראות אותה שוב כנשיאה.

בחודשים האחרונים, ככל שהכלכלה ממשיכה לצלול, קריסטינה עולה בסקרים, וזאת למרות שטרם הכריזה על מועמדותה. השווקים מגיבים בעצבנות, כי המשמעות של קריסטינה נשיאה היא אפשרות ממשית של הכרזה על חדלות פרעון של החוב החיצוני. מבחינת מאוריציו מקרי במשך שלוש שנים האיום בחזרה של קריסטינה היה קלף מנצח, אבל לאט לאט החזרה שלה מתחילה להראות אפשרות ריאלית ואיום ממשי.

עד אתמול האופציות היחידות היו קריסטינה או מאוריציו מקרי. היו ניסיונות בתוך מפלגתו של מקרי לרמוז לו בעדינות שיפנה את מקומו למועמד אחר, אבל לא נראה היה שיש אפשרות כזו, המפלגה כולה מבוססת על אישיותו, כשלונו הוא כשלונה, לא ברור אם יש לו תחליף. במקרה של קריסטינה, האופציה להחלפההיתה אפילו יותר מתבקשת ועוד יותר בלתי מתקבלת על הדעת.

כריסטינה קירשנר (צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko)
כריסטינה קירשנר (צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko)

לקריסטינה 30% תומכים שהולכים אחריה באש ובמים, ו 60% שלא יצביעו עבורה לנשיאות בשום מקרה. תזוזה שלה למקום משני ותמיכה שלה במועמד מטעמה נראה כמו צעד הגיוני, וזה בדיוק הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות.

פולחן האישיות מסביבה כל כך גדול, שגעון הגדלות שלה נראה כל כך עמוק שאף אחד לא האמין שהיא מסוגלת לפנות את הבמה למישהו אחר. היא אף פעם לא עשתה את זה, היא תמיד במרכז הענינים, תמיד מכתיבה את הקצב, מחליטה לבד, ממנה מפטרת, מקרה קלאסי של הובריס.

אתמול קריסטינה שברה את הכלים, הפתיעה שוב והוכיחה שהיא כהרגלה מנהלת את העינינים, מחליטה, מכתיבה את הקצב וככל הנראה גם את התוצאות הפוליטיות בארגנטינה. בוידאו ששיגרה, בטון מפויס ונטול פאתוס, הכריזה הנשיאה לשעבר שלאור מצב החרום הציעה לאלברטו פרננדז להיות מועמד לנשיאות המדינה בעוד היא תתמודד כסגנית הנשיא. הלא יאומן קרה, קריסטינה שמה את האגו בצד ותתמודד כמספר שתיים של מי שהיה ״ראש ממשלה״ בזמן נשיאותו של בעלה, מי שפיטרה בבעיטה כשעלתה לשלטון, וממי שזכתה לחרפות וגידופים אין ספור לאורך שנות שלטונה.

אלברטו פרננדז שעד אתמול שמו אפילו לא הוזכר כמועמד אפשרי, נראה היום כמועמד מושלם. הוא ההפך המוחלט מקריסטינה. הוא שקול, רחוק מהקו הנוקשה של הפופוליזם פרו-ונצואלה, איש מעמד הביניים שמאוכזבי מאוריציו מקרי יכולים להזדהות איתו, הוא מדבר את שפתם. הוא איש בואנוס איירס, מקום בו התנועה הפרוניסטית לא זוכה לפופולאריות, שם הוא יכול לקושש קולות שקריסטינה לא יכולה לחלום אפילו להשיג. קריסטינה יודעת שהיא לא מאבדת אפילו תומך אחד בעקבות הצעד הזה, התומכים שלה איתה תמיד, יש לה רק מה להרוויח, קולות שלא יכלה לקבל בשום סיטואציה. מאוכזבי מקרי שלא רוצים לראות אותה כנשיאה, עשויים להצביע עבור אלברטו פרננדז אם תדע לשמור על מסע בחירות שקול, על הטמפרמנט שלה על אש נמוכה עם אותו טון מפויס של הוידאו שהפיצה אתמול.

תהיינה אשר תהיינה תוצאות הבחירות בארגנטינה, קריסטינה העבירה אתמול שיעור בפוליטיקה לכל המערכת הפוליטית, ולמרות כל קופת השרצים שהיא סוחבת על גבה, היא עלתה בדרגה מנשיאה למנהיגה אמיתית.

מניסיון העבר עם המפלגה הפרוניסטית תאבת השלטון, הצעד הזה יהווה זרז לאיחוד שורות של הפלגה המפוררת והמסוכסכת הזאת, הפרוניסטים מריחים נצחון בבחירות והם מסתדרים בתור כדי ליהנות מפירותיו, נאמנויות ישנות נשכחות, וכך גם השנאות העתיקות. הכח והשררה מעל הכל, ככה זה במפלגה הפרוניסטית וכך זה בארגנטינה.

מה עם השיר של Poupée de cire, poupée de son? אני חושב שצריך להוסיף אותו לרשימה חמשת שירי האירוויזיון שאני לא מעביר תחנה כשאני שומע אותם ברדיו, על אף הזיופים האיומים בהופעה המקורית

#אנטיווזיוון

נציג צרפת בחזרות לאירוויזיון 2019 (צילום: Hadas Parush/Flash90)
Hadas Parush/Flash90
נציג צרפת בחזרות לאירוויזיון 2019

אני זוכר טוב את האירוויזיון הראשון שראיתי. אנחנו, הילדים, ישבנו בדירה של בני (היחיד שהייתה לו טלוויזיה בשכונה), ראינו את ההופעה בשחור לבן, וכל מי שהיה בחדר העיר על הזמר או הזמרת הערות כמו "איחחח, הוא לא זמר", "איזה קול דוחה", "איזה יופי של שמלה" או "איזה חתיך הורס".

הבנתי די מהר שכל אחד יכול לשפוט שירים. כל אחד ואחת מהצופים מבינים כל מה שהם צריכים על המוזיקה שהם שומעים ורואים.

כלי השיפוט הוא אצבע למעלה ואצבע למטה. לייק, דונט לייק, כמה פשוט ונוח. וזה היה בערך 40 שנה לפני הפייסבוק והטוויטר. מה השתנה מאז באירוויזיון? הבגדים גדלו, העיבודים התנפחו, ומה שהיה טראש נהיה יותר טראש.

האם היו שירים שאהבתי באירוויזיון כילד? כן. Tu te reconnaîtras, של אן מרי דוויד; שיר שנקרא מויה גנרציה של הונגריה או בולגריה, אני לא בטוח ולא מוצא את השיר בגוגל (מישהו זוכר?); את השיר של כוורת ואת השיר של אבבא.

להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)
להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)

בסוף שנות השבעים נטשתי את עמדת הצופה באירוויזיון, ולא חזרתי אליה. זה לא באמת מעניין אותי, ואני מתקשה להתלהב מהשירים ומההופעות שלהם.

הבגדים נוצצים והבמה מנצנצת, השירים דחוסים באלמנטים הוקיים קורצים, בוי-טוי-נוי. מלא תאורה, הרבה צבע בבגדים. ולמול אלה, השירים הסנטימנטליים מפוצצים ברגש מזויף, ברעד מאולץ, במילים שכאילו אומרות משהו, אבל הן הכי פחות אישיות שאפשר.

ככל שהתעניינותי בשירים ובמוזיקה גברה, ככה איבדתי עניין בתחרות הזו, ובכל תחרות בין שירים או קולות. איך אפשר למדוד ולהשוות בכלל בין אלמנטים בשיא תפארתם, שאמורים להיות הכי שונים אחד מהשני?

האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל? למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה.

מה יפה בעיני בשירים?

שירים הם אומנות הסיפור קצרה ביותר. הם כמו סרטים קצרים שאנחנו רואים בדמיון שלנו. הזמר.ת מספרים לנו משהו על העולם שלהם על גבי מוזיקה, ואנחנו יכולים להיכנס לתוכו לשלש דקות.

שירים הם צורת הביטוי החתרנית ביותר. הם יכולים להביע עמדות קיצוניות או סופר-ליברליות כלפי המציאות. הם יכולים לכפור באלוהים או להלל אותו. הם יכולים לעודד אהבת או שנאת אדם. ובגלל שיש להם מנגינה, הרמוניה, לחן ועיבוד כלי, אנחנו יכולים לשמוע את זה ביותר פתיחות מאשר לקרוא פוסט או בלוג.

מצד שני, האירוויזיון כאיוונט הוא גם יקום שמעודד את קבלת האחר, את היופי שבשונה, את הפלורליזם את הפתיחות והסובלנות.

אפשר להרגיש את זה במלוא עצמתה של נטע, באחריות שהיא לוקחת, במסרים הטובים שלה כאשה, כאומנית, וכאדם חופשי בעולם מסוכסך. אני, כמו רבים אחרים, מתפעל ממנה וממה שהיא עושה.

נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)
נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)

וזה גם נחמד שזה בתל אביב ומעודד את התיירות, ואם בעלי המלונות ומנהלי האירוע לא היו מתחזרים במחירים, אז זה בטח גם היה מביא לכאן יותר אנשים, וזה היה ממש יופי.

הבעיה שלי היא הערך התזונתי של הרוב המכריע של השירים בתחרות הזו. המון מונוסודיום על מעט מאד תוכן אמיתי. לרוב, הם כמו שקית במבה סבבה שפתחת. זה טעים ואחלה מאנ'צ בשעה הראשונה. אבל אם תנסה לאכול ממנה למחרת, זה יהיה דביק, צמיגי, לא טעים ולא כיף בכלל.

אני, מצידי, התכוננתי. הכנתי פלייליסט ששמו, כשם הקטע הזה, אנטיווזיון. וגם ביקשתי מאורי, תלמיד שלי שמת על הארוויזיון וחושב בדיוק ההפך ממני על הארוע, שיכין פליילסט של עשרת השירים הכי טובים מהשנים האחרונות, וכשהוא ישלח לי את זה אני אצרף את הלינק.

בהצלחה לכל המתמודדות.דים

אחת הבעיות בלאמת ידיעות בפייסבוק היא שכבר 30 שנה לא משתנה כאן כלום אז איך אפשר לזהות שמדובר בכתבה מלפני 12 שנה?

חיים לוינסון מבהיר: ״למי שמזלזל בעוצמה של הפצת ידיעות פייק ניוז ברשת תראו את זה: מאן דהוא שלף ידיעה ישנה שלי מימי בידיעות אחרונות דהיינו לפחות לפני 12 שנה על בית ספר חרדי בנתניה שהעניש בנות שעמדו בצפירה. יש לזה כבר 660 שיריים ובתגובות מתארגנת הפגנה ביום א מחוץ לבית הספר״

לא! זה לא אותו העם.ובמפורש לא העם שאני חלקו …

פורסם על ידי ‏‎Abraham Kimchi‎‏ ב- יום שישי, 3 במאי 2019

סגירה