בין יצירה ליצירה אמיר ורמוט לוקח כמה שניות להרפיה. הוא מותח את ידיו ומנער אותן. ארשת פניו המתוחה מעידה שגם קצת כואב לו, אבל הוא מתאפק. הרסיטל הקצר, המורכב מפרק בסונטה של בטהובן, אטיוד של שופן וסונטינה של ראוול, מסתיים בהצלחה.
עוד לפני שהחל לנגן, ורמוט הסביר לשופטים שישבו בשורות העליונות בקהל כי הוא סובל מדלקת בפרקים המחייבת אותו לבצע תרגילי הרפיה בין יצירה ליצירה. השופטים גילו הבנה לבקשה החריגה. כולם כאן מבינים שלהגיע מהצפון המטווח והעקור לתחרות מקצועית בפסנתר בימים כאלה זה לא עניין של מה בכך.
איך הכאבים בידיים של ורמוט בן ה־16 קשורים בכלל למתקפות הקצובות של חזבאללה, שהפכו לפס הקול של הגבול הצפוני, ומה הקשר בין פינוי מבתים לנגינה מקצועית בפסנתר?
הם רוצים לחזור, אבל אמיר כבר לא יחזור איתם. אם הוא רוצה להתקדם לקריירה כפסנתרן, בשלבים הקריטיים האלה של ההתפתחות הוא יהיה חייב לעבור לגור לבד במקום הקרוב יותר למרכז הפעילות האומנותי
אם ורמוט היה נער מתבגר "רגיל", הוא בטח היה תוהה בעוקצנות "מה קשוררר?" כמו שאר בני גילו. אבל ורמוט כבר מספיק בוגר כדי להבין שבשנה וחודשיים האחרונות הכול קשור בהכול: הגוף מחובר לנפש, הנגינה מחוברת לסיכונים, גחלת הנעורים קשורה במגורים.
ורמוט מתחרה לצד עשרות נערים אחרים במקצה גילאי הביניים (16–18) של תחרות "פסנתר לתמיד" ה־16 לפסנתרנים צעירים באשדוד. כמו כולם הוא מתרגש ורוצה להתבלט, כמו אצל כולם הנגינה בפסנתר מרטיטה לו משהו בלב. אבל בניגוד לרובם המכריע, לורמוט אין בית מסודר (או פסנתר מסודר) כבר מאז 7 באוקטובר, והוא נע ונד בין כפר תבור, חיפה, קריית מוצקין, רעננה וחוזר חלילה.
כשפעמוני האזעקה של שבעה באוקטובר התחילו לצלצל בחוזקה במושב לימן בגליל המערבי, 2.5 קילומטר מגבול לבנון, משפחת ורמוט הבינה מייד שהיא צריכה להתפנות, עוד לפני שהגיעה ההנחיה הרשמית.
את האח הגדול, צנחן בקבע (המשפחה ביקשה לא לציין את שמו), הקפיצו לעזה, ואחרי הכניסה הקרקעית הם ראו אותו רק פעם בחודשיים. שאר המשפחה נטשה בפעם הראשונה את הבית במושב, את המשק עם עצי הליצ'י והאבוקדו ועברה לבית הסבתא בכפר תבור.
כשפרצה המלחמה, בגיל 15, ורמוט מצא את עצמו במשך חודש בלי פסנתר להתאמן עליו. "הייתי כבר פסנתרן די פעיל – ופתאום אין לי על מה לנגן. כשלא הייתה ברירה הייתי מגיע ללובי של ביה"ח רמב"ם בחיפה להתאמן"
הם רוצים לחזור, אבל אמיר כבר לא יחזור איתם. אם הוא רוצה להתקדם לקריירה כפסנתרן, בשלבים הקריטיים האלה של ההתפתחות הוא יהיה חייב לעבור לגור לבד במקום הקרוב יותר למרכז הפעילות האומנותי.
אמיר הוא דור רביעי למתיישבי לימן (סבו היה איש המים של המושב). על אף שהמשפחה מוזיקלית מאוד – האב מנגן בגיטרה, האם בחליל ואח נוסף משרת בלהקה צבאית – זה לא היה קל לאתר מורה מתאים לפסנתר במועצה האזורית מטה אשר, שחולשת על קו החוף הכי יפה בארץ.
כשפרצה המלחמה, בגיל 15, ורמוט מצא את עצמו במשך חודש בלי פסנתר להתאמן עליו. "הייתי כבר פסנתרן די פעיל, שמנגן שלוש–ארבע שעות ביום – ופתאום אין לי על מה לנגן. כל המעבר היה מטלטל ומפחיד. כשלא הייתה ברירה הייתי מגיע ללובי של בית החולים רמב"ם בחיפה להתאמן על הפסנתר שם.
"אחרי חודש הביאו לי פסנתר חשמלי, כדי שיהיה לי משהו לנגן עליו. אבל זה לא אותו הדבר כמובן. יש מורים קפדנים שהיו בוודאי אומרים: 'לא בא בחשבון, פסנתר ואורגנית זה לא אותו דבר'. אבל אין מה לעשות, אתה חייב להסתדר ובסוף פסנתר חשמלי עדיף מכלום. החלטתי שאני נהנה מכל דבר בתהליך, ולא רואה בו סבל. אם אתה לא נהנה מהתהליך, אפילו מהקשיים, אז מה הטעם?"
"בגלל הזמן שאבד, התחלתי להתאמן יותר מדי ונוצרו לי פציעות בידיים. המאמץ הוביל לעודף אימון כפיצוי ואני עדיין בהתאוששות"
אחר כך המשפחה עקרה מכפר תבור לדירה שכורה בקריית מוצקין ושכרה עבור אמיר פסנתר זמני. בינתיים הוא התקבל ללימודים בבית ספר לאומנויות בחיפה, אצל מורה לפסנתר ברעננה ולתוכנית יוקרתית של משכנות שאננים לפסנתרנים מחוננים.
"מצאתי את עצמי נוסע שעתיים וחצי לכל כיוון בתחבורה ציבורית כמה פעמים בשבוע – קודם לחיפה, לבית ספר, ומשם למורה ברעננה. מתרגלים להכול ועושים שיעורי בית בנסיעה. אפשר לעשות כמעט הכול באוטובוס. חוץ מלהתאמן בפסנתר כמובן".
אבל אז גבר עליו היצר להשלים את החסר. "בגלל הזמן שאבד, התחלתי להתאמן יותר מדי ונוצרו לי פציעות בידיים. המאמץ הוביל לעודף אימון כפיצוי ואני עדיין בהתאוששות. היום אני מנגן עם חבקים אורתופדיים לידיים ועם הנחיה של פיזיותרפיסט".
"זאת אכן התמודדות לא פשוטה", אומרת אימו של אמיר. אמיר נקלט בבית ספר אבל אחותו לא. היא הייתה צריכה להחליף מוסדות חינוך שלוש פעמים. היו ימים שמצאנו את עצמנו חצי מהיום רק בדרכים בהסעות – ובלילה לא ישנים מדאגה לבן בעזה.
"כשעלתה האופציה להתחרות אמרתי לאמיר, 'אתה לא חייב אם קשה לך'. חמש פעמים שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה להגיע לתחרות, אבל הוא התעקש"
"מצד שני, אני מתבוננת סביבי ומזכירה לעצמי שכולנו בריאים ושלמים, שהבן חזר בשלום והבית שלנו עומד. זאת באמת תקופה שמכניסה לפרופורציה.
"כשעלתה האופציה להתחרות אמרתי לאמיר, 'אתה לא חייב אם קשה לך'. חמש פעמים שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה להגיע לתחרות, אבל הוא התעקש. עכשיו אני איתו באש ובמים".
כשאני מנגן אני שוכח את הפחד
גם תאופיק מטר בן ה־10 לא גדל אל הפסנתר ממקום טבעי. בין 130 המתמודדים בתחרות, תאופיק הוא דובר הערבית היחיד, וגם הוא נושא ביחד עם משפחתו משפרעם את אימת התקפות חזבאללה על השכונה שבה הם גרים. כמו ורמוט, גם מטר זכה במדליית עידוד בתחרות בקטגוריה של בני גילו – הישג מרשים שמתעצם לנוכח האתגרים שעומדים בפניו.
לאשדוד מגיעה המשפחה בהרכב מלא, האבא ג'מיל מהנדס בניין, האימא ד"ר אמל ח'וריה רופאת ילדים וגסטרו, תאופיק הבכור מסורק עם שביל בצד ואחיו ואחיותיו בני התשע, השש והשלוש. שלוש שעות לקחה הנסיעה בפקקים משפרעם, אבל הם לא יחמיצו את הטקס בעד שום הון בעולם.
החיים בשפרעם הם לא תמיד פיקניק. ביום שבו נדדו לכאן המטרים התפרסם עוד סיפור מחריד על רצח במסגרת סכסוך משפחות. הפשע הגואה מתחבר לאווירת הטרור שמלווה את היישוב שחווה התקפות טילים יום־יומיות מאז שבעה באוקטובר.
"כשאני מנגן אני שוכח את הפחד ואני שוכח את הכול ומתרכז רק במוזיקה", אומר תאופיק. "אני מתחיל מנגינה מסוימת ואני חושב רק איך לסיים אותה טוב"
בדרך, בפקקים, גם המשפחה של תאופיק, כמו משפחות רבות בישראל, מהרהרת לפעמים אם יש לה מקום של שלווה באי המטורלל הזה בלב המזרח התיכון או שצריך לחשוב על אתר אחר לפתח בו את הכישרונות המוזיקליים של המשפחה, שבה האב מנגן בעוד, האם בחליל, הבן בפסנתר והאחות מתחילה עכשיו לימודי כינור.
"כשאני מנגן אני שוכח את הפחד ואני שוכח את הכול ומתרכז רק במוזיקה", אומר תאופיק. "אני מתחיל מנגינה מסוימת ואני חושב רק איך לסיים אותה טוב".
"היו אצלנו הרבה אזעקות ופעם אחת נפל טיל אצל שכנים, 200 מטר מהבית", מספרת אמל. "מה שמקשה זה שאין לנו ממ"ד בבית, ואין בכלל בבתים הישנים בשפרעם, רק בחדשים. אבל אלתרנו מקום יותר מוגן. כשנפל הטיל הייתי בעבודה והילדים אצל סבא וסבתא ליד. זה מאד מסובך.
"הייתה תקופה שהילדים לא הלכו לבית ספר והייתי צריכה להפסיק לנסוע לעבודה בקריות ולשנות את הלו"ז שלנו. עד הסכם הפסקת האש באמת החיים היו די מורכבים".
ובין כל האתגרים האלה, דווקא בשפרעם ילד מתחיל לשמוע על דעת עצמו בטהובן וקלמנטי מגיל חמש. "לא קל היה למצוא מורים לפסנתר בשפרעם, וכשהכנסנו אותו למוזיקה זה היה בשביל הנפש, כדי שיהיה לו כלי לעתיד להירגע באמצעותו", אומרת אמל.
"אבל אז גילינו שהוא מוכשר ויכול יותר והוא גם רוצה יותר. הוא רוצה להתקדם במוזיקה ולהיות פסנתרן מוכר ומפורסם ולתת לעולם מעצמו בשביל המוזיקה".
"אצלנו לפעמים לא נתקלים בכלל באפשרויות. אם ג'אמיל לא היה מחפש באינטרנט את התחרות הזאת לא היינו מגיעים. כך שהוא נכנס במקרה כמעט. וזה חבל, כי כישרונות יש בדיוק כמו במרכז"
מה אתם חושבים על מוזיקה בפריפריה?
"אני חושבת שבפריפריה, כמו הרבה דברים, יש פחות השקעה בתרבות ואומנות. המדינה צריכה להשקיע יותר כי יש הרבה כישרונות שאפשר לפתח ויכולים להגיע למקום יותר גבוה.
"אצלנו לפעמים לא נתקלים בכלל באפשרויות. אם ג'אמיל לא היה מחפש באינטרנט את התחרות הזאת לא היינו מגיעים. כך שהוא נכנס במקרה כמעט. וזה חבל, כי כישרונות יש בדיוק כמו במרכז".
עלייה גדולה בביקוש וירידה בתמיכת המדינה
הידיים הקטנות של המתחרים רצות על הפסנתר כמו עכברים חסרי מנוחה. לחלקם בקושי מלאו שבע שנים והם כבר מדלגים בין קלידים. הצליל עדיין לא תמיד מגובש, פה ושם אוזן חדה מזהה טעויות, והלחץ גם הוא גובה את מחירו.
בגילים האלה האצבעות עדיין לא ארוכות מספיק, מסת השריר של הזרוע והאמה לא תמיד מצליחות לייצר עוצמה מספקת. אבל רגשות שמחה וצער בוגרים כבר מבצבצים החוצה מגיל חד־ספרתי.
"אני התרגשתי הרבה יותר מתאופיק", מעיד ג'אמיל אחרי הקונצרט. "הוא קול לגמרי כשהוא עולה על הבמה, כאילו זה משחק. לא ברור איך, הרי זה הקונצרט הראשון שלו בפני קהל"
בקהל ההורים מתעדים בווידיאו כל צליל, בקושי זזים בכיסא מרוב דריכות. "אני התרגשתי הרבה יותר מתאופיק", מעיד ג'אמיל אחרי הקונצרט. "הוא קול לגמרי כשהוא עולה על הבמה, כאילו זה משחק. לא ברור איך, הרי זה הקונצרט הראשון שלו בפני קהל, בוודאי קהל מקצועי".
"כשאתה מדבר על תחרות ברמה גבוהה בשילוב על הלחץ הנפשי של אזור לחימה, קשה מאוד למי שבא מהדרום ומהצפון להתמודד", אומר שמואל אלבז, מנהל הקונסרבטוריון מנתיבות ששימש השנה גם שופט בתחרות, "במיוחד כשאין תנאים אופטימליים להתאמן.
"אבל יש גם כאלה באזורים מותקפים שהמוזיקה מצילה אותם ממש ומאפשרת לצאת מהבועה המלחיצה שבה הם נתונים. המוזיקה מגינה עליהם. אני ראיתי את זה ממש אצל תלמידים שלי בנתיבות. גם בתקופת הקורונה יכולת לראות שדווקא כשכל המדינה מסוגרת, המוזיקה מספקת מקום מרפא וזה מייצר חוסן.
"אז יש פה שילוב מצד אחד של קשיים אובייקטיביים, שבקושי מוצאים מקום לנגן ולפעמים בקושי יש לך מיטה וחדר משלך, לבין הצורך הנפשי. מאז תחילת המלחמה הביקוש אצלי עלה ב־60%. ילדים פשוט רוצים מפלט, ואני שובר את הראש כי אין לי יותר מקום לקלוט תלמידים. וגם מבוגרים רוצים".
"מאז תחילת המלחמה הביקוש אצלי עלה ב־60%. ילדים פשוט רוצים מפלט, ואני שובר את הראש כי אין לי יותר מקום לקלוט תלמידים. וגם מבוגרים רוצים"
והמדינה והרשויות מבינות את הצורך הזה?
"מוסדות המדינה אטומים גם במובן הזה. הם שומרים על העוגה התקציבית שלהם ולא מבינים את הצרכים. יש לנו בעיה שלמרות שאנחנו אזור שספג מכה עדיין מבקשים מהקונסרבטוריונים לעמוד באותם הקריטריונים של מרכז הארץ.
"זה סוג של אטימות שבה חוק הוא חוק יבש בלי להתחשב בנסיבות. משרד החינוך, שמתקצב את הקונסרבטוריונים, אומר בעצם שאם הרשות המקומית מעוניינת היא יכולה לפצות אותנו, אבל אנחנו לא יכולים להגמיש קריטריונים לתמיכה.
"זאת אטימות – לא לפתוח את הראש, לא להבין שיש מקומות שחטפו יותר חזק. יכול להיות שמוסדות לימוד מוזיקה יישארו בלי תמיכה ויצטרכו למצוא בעצמם מימון, למרות הביקוש האדיר של תלמידים, או להשית את העלויות על ההורים.
"אצלי יחסית המצב טוב יותר כי לא היה פינוי והרשות המקומית מכירה בצורך ומשתתפת. אבל לא רחוק ממני, במערב הנגב, יש חמישה–שישה קונסרבטוריונים שמתמודדים הרבה יותר קשה. מועצה אזורית שער הנגב, למשל, נהרסה כמעט לגמרי וזה לא מפתיע שמהעוטף לא הגיעו מתמודדים לתחרות השנה בכלל. אלה מקומות שלא ניתן להם צ'אנס".
"מועצה אזורית שער הנגב, למשל, נהרסה כמעט לגמרי וזה לא מפתיע שמהעוטף לא הגיעו מתמודדים לתחרות השנה בכלל. אלה מקומות שלא ניתן להם צ'אנס"
אבל יש לעקירה מהסביבה הטבעית ולצורך לחפש, לפעמים בכוח, מקום להתפתח בו מוזיקלית גם יתרונות, מעיד ורמוט. "זה שהתפניתי מהבית ונאלצתי לרדוף אחרי פסנתרים, להחליף סביבה ולהתחיל מחדש במקומות אחרים, גם פיתחה אותי. הייתי חייב להתרגל למצבים פחות נוחים, לתקשר טוב יותר עם הסביבה, ובעיקר להסתכל יותר על החיובי שבמצבים מורכבים".
הנגינה עוזרת להתגבר על פחדים וחרדות?
"על חרדות בוודאי. כשאני מנגן אני לא מרגיש צורך לברוח ואני לא רואה בנגינה בריחה מהמציאות אלא להיפך: אני רואה בה כלי להתמודדות. ואני הרבה יותר מחושל היום. פיתחתי סיבולת. פחד להופיע בקונצרטים? פתאום זה כלום.
"במקום להיות חרד מהאפשרות שאפשל בנגינה אני יכול פתאום להסתכל על הצד החיובי ולהבין שבאתי לנגן הכי טוב שאני יכול. הבנתי שהצלחות לא תלויות רק בי. יום טוב או יום רע לא תלוי בהכרח באיך שאנגן – וממילא אין לי שליטה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כתבה נהדרת, כבוד לילדים הנהדרים. קרני אור בחשיכה.
דאנג תאי סון נולד בהאנוי שבדרום וויטנאם (דאז), וכילד התחיל ללמוד פסנתר אצל אמו הפסנתרנית. בתקופת מלחמת ווייטנאם נמלטה משפחתו של דאנג מוויטנאם בדרך לא דרך, ובמשך חודשים רבים בדרכים, בכפרים ביערות ובשדות, לא היה לו כלל היכן להתאמן בנגינה שלא לומר פסנתר לנגן עליו. מתישהוא דאנג החליט שעליו להמשיך להתאמן בנגינה ויהי מה, ואילתר לעצמו "פסנתר" מצוייר על נייר, והתאמן על הקלידים המצויירים בכל הזדמנות, כך עד שהגיעו למקום מבטחים.
בשנת 1980 זכה דאנג בפרס הראשון בתחרות הפסנתר החשובה בעולם ע"ש שופין בוארשה, פולין. כיום הוא מכהן כפרופסור ללימודי נגינה בפסנתר בפקולטה למוזיקה של אוניברסיטת מונטריאל בקנדה והוא גם שופט מוערך בתחרויות מוזיקה גדולות בכל העולם.