נושא
מוזיקה

להתראות, מוריסי

אם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות של מוריסי, היום ההתעלמות הזו היא מותרות ● בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים כבר בלתי נסבלת ● שאול אדר עושה אנפולו לזמר המיתולוגי של הסמית׳ס

מוריסי בהופעה, בפסטיבל פיירפליי 2015 (צילום: Owen Sweeney/Invision/AP)
Owen Sweeney/Invision/AP

אם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות של מוריסי, היום ההתעלמות הזו היא מותרות ● בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים כבר בלתי נסבלת ● שאול אדר עושה אנפולו לזמר המיתולוגי של הסמית׳ס

זהו הלילה האחרון של היריד ומישהו מתאהב ומישהו חוטף מכות. אלו הם פרפורי הקריירה של מוריסי ומעריצים חוטפים עוד ועוד מכות, וצריכים להחליט מה הם עושים עם האהבה הישנה הזו. מה עושים עם מוריסי והקשר בן עשרות השנים איתו.

זה הרגע שבו כבר אי אפשר להתעלם ממה שהיה חלק חשוב מהקשר למוזיקה של הסמית'ס – האישיות של מוריסי. ראיתי את זה קורה לאחרים, כשהם גילו שהאמן האהוב עליהם הוא בלתי נסבל. עכשיו זה קורה לי.

השבוע שוב חזר הדיון על מוריסי, המוזיקה הדגולה של הסמית'ס, המילים והשירה שלו, והגיטרות של ג'וני מאר והכתם על המורשת שלו.

באתר הרשמי של מוריסי הועלה פוסט בעקבות ההופעה של סטורמזי, הראפר הבריטי השחור, על הבמה המרכזית בפסטיבל גלסטונברי, תחת הכותרת "רק שמים תכולים עבור סטורמזי ולמוריסי הגרדומים".

בקטע הווידאו המצורף נראו ביקורת חיוביות להופעתו של סטורמזי לעומת דיווחים על אהדתו של מוריסי למפלגות ימין קיצוני, וטענה לפיה הממשל הבריטי מקדם רב תרבותיות על חשבון התרבות הלבנה. מקור הווידאו הוא באתר ימין שמקדם את התאוריה על פיה האוכלוסייה הלבנה של אירופה וצפון אמריקה ניצבת בפני סכנה, בשל גלי הגירה ומלחמת תרבות.

זה היה שיאו של תהליך. מוריסי לא הסתיר את דעותיו ועם השנים הקצין אותן. כבר ב-1986 הוא שר על בנגלי שמנסה להתחנף לבריטים, ומוריסי נאלץ לבשר לו ש"החיים קשים מספיק כשאתה לא שייך לכאן".

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת

הוא אמנם תיעב את מרגרט ת'אצ'ר ואת בית המלוכה אבל הביע את סלידתו ממוזיקה שחורה ורגיי כבר לפני יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות הוא הצהיר על דאגתו לתרבות האנגלית, והביע תמיכה במפלגות ימין קיצוני כמו For Britain, מפלגה שאפילו נייל פאראג', מנהיג תנועת הברקזיט הבריטית הכריז שחבריה הם נאצים וגזענים.

מוריסי גם זלזל בעדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, כינה את הסינים תת גזע בשל התעללות בבעלי חיים, ועוד אין ספור התבטאויות בעייתיות.

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת.

כמהגר בעצמו שחי בלוס אנג'לס וכבן למשפחת מהגרים מאירלנד, קשה שלא לקרוא לו צבוע. כאמן שכתב בכנות ויושרה, ונוטה לבלבל את התכונות האלה היום בגסות וחוסר סובלנות, פתאום מוריסי נראה כמו האנשים שהתנגד להם ולעג להם, כמו למשל בקליפ ל-Every Day is Like Sunday, שם תיאר את השעמום הקיומי והגחיך שתי קשישות נפוחות וחסרות מודעות מהמעמד הבינוני.

אז מה עושים עם הקוץ הזה בצידי הגוף? ברנדון פלאוורס, מנהיג להקת הקילרז מצליח להתעלם. בראיון שנערך עמו לאחרונה הוא כינה את מוריסי "מלך" ומנה את הישגיו הבלתי מעורערים. בילי בראג, זמר שתמיד נקט קו פוליטי שמאלי ברור, והוא מתומכיו הקולנים ביותר של ג'רמי קורבין ומעריץ ותיק של הסמית'ס התייצב מנגד.

"זה מסריח", הוא אמר, "הם היו הלהקה הגדולה של דורי, עם הגיטריסט הגדול ביותר ומחבר המילים הטוב ביותר. הוא בגד במעריצים, בגד במורשת שלו וכיום הוא מחזק את האנשים שמעריצי הסמית'ס התנגדו להם. הוא הפך לאוסוולד מוסלי של הפופ".

Last Sunday, while much of the British media were lauding Stormzy’s Glastonbury headline show as epoch defining,…

פורסם על ידי ‏‎Billy Bragg‎‏ ב- יום ראשון, 7 ביולי 2019

מוסלי היה ראש המפלגה הפשיסטית הבריטית שתמך בהיטלר ורדף את הקהילה היהודית בבריטניה בשנות ה-40. עבור בראג לכנות את אליל נעוריו בשם הגנאי הבוטה ביותר בלקסיקון הפוליטי שלו, מדובר בשיברון לב.

כמה ימים מאוחר יותר כבר נפרד בראג רשמית ממוריסי ופוסט ארוך שכתב בפייסבוק הסתיים במילים: "מוריסי מפיץ את התאוריה (על מלחמה נגד הגזע הלבן). אלו שטוענים שאין קשר בין מעמדו כאמן לתמיכה הזו צריכים לשאול את עצמם האם בדרישתם שנפריד את הזמר מהשיר הם לא עוזרים לגזענים".

וזו שאלה מצוינת. האם ניתן להקשיב למשל לבילי בראג שר על סנט סוויתנז דיי או אנגליה החדשה, ולהתעלם מהעובדה שהוא תומך במפלגה גזענית בעצמו? בראג רהוט ונבון, אף הצליח להסתבך עם ציוץ שפקפק בנאמנות של יהודי בריטניה, וניאלץ למחוק אותו ולהבהיר את עצמו.

זה מה שקורה שהעיסוק האובססיבי של מפלגת הלייבור ביהודים חשוב יותר מלטפל במשבר לאומי בסדר גודל של ברקזיט. אבל עדיין, לבראג יש נקודות זכות רבות בתרבות האנגלית, כולל העבודה המשותפת על ג'וני מאר, והוא מעלה שאלות ראויות.

האם ניתן להפריד בין מוריסי, האאוטסיידר הרגיש, שנתן קול לאאוטסיידרים אחרים, כולל מהגרים ובני מהגרים, לבין הגזען הממורמר? די קל להתעלם ממוריסי האמן העכשווי שאיבד את דרכו. מספיק להקשיב לשירו "ישראל". עסקת החבילה הזו של גזענות וטראמפיזם כוללת בדרך כלל עסקת חבילה של תמיכה הצהרתית ולעומתית בישראל ומוריסי אינו שונה בכך.

בשיר נורא מבחינה מוסיקלית ומביך מילולית, טוען מוריסי שכולם מקנאים בישראל. צפויה לו אכזבה כשיגלה מה חבריו החדשים חושבים על יהודים.

קשה יותר להפריד מהיצירה של הסמית'ס, החיבור בין המוסיקה והגיטרות של מאר והאישיות של מוריסי. קל לתעב את דעותיו, לחוש מאוים ולדאוג לעתידה של בריטניה, להחליט שלא ללכת להופעות שלו יותר. אבל בלתי אפשרי להיפרד מנכסי התרבות האלו. בסופו של דבר האיש בעצמו כבר תיאר את הסיטואציה.

האור שהיה והבטיח שלא להיעלם כבה כבר מזמן, אבל "חלוף הזמן, עם כל פשעיו, מעציב אותי שוב. אבל אל תשכח את השירים שגרמו לך לבכות, ואת השירים שהצילו את חייך. כן, אתה מבוגר יותר עכשיו, ואתה חזיר חכם, אבל הם היו היחידים שעמדו לצידך".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 793 מילים
מריאן אילן ובעלה הראשון אקסל ג'נסן, הידרה, 1958 (צילום: AP)
AP

הכל אודות מריאן הסיפור שמאחורי שיר הפרידה היפה בעולם

בגיל 20, הבמאי ניק ברומפילד ניהל רומן עם מריאן אילן, אהובתו המיתולוגית של הזמר היהודי-קנדי לאונרד כהן ● עכשיו, אחרי שכהן ואילן הלכו לעולמם בזה אחר זה, הוא יצא למסע קולנועי מרגש בעקבות סיפור אהבתם

עוד 1,297 מילים
  • צ'ארלס וקמילה, מהדורת קיץ 2019 (צילום: Chris Jackson/Pool Photo via AP)
    Chris Jackson/Pool Photo via AP
  • מצעד הגאווה בלונדון, 2016 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)
    Vianney Le Caer/Invision/AP
  • תערוכת המאנגה היפנית במוזיאון הבריטי (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)
    AP Photo/Kirsty Wigglesworth
  • רובי וויליאמס בהופעה (צילום: AP Photo/Eduardo Verdugo)
    AP Photo/Eduardo Verdugo
  • קיץ 2019 בלונדון (צילום: AP Photo/Frank Augstein)
    AP Photo/Frank Augstein

הייאוש נעשה יותר נוח כל הדברים לעשות החודש בלונדון

הפאונד בשפל, הטמפרטורות נוחות, הסיילים בשיאם - יולי זה החודש של לונדון ● פארקים ירוקים, נהרות קרירים, טורניר ווימבלדון, תערוכות מדוברות, הופעות מצוינות, מצעד גאווה ומשפחת המלוכה ● בזמן שישראל בוערת, הבריטים מעבירים את הקיץ בסטייל ● אסקפיזם לשבת

קיץ הוא העונה שבה לונדון יוצאת החוצה, לפארקים, להופעות באוויר הפתוח, לנהר ולגגות, חושפת עור ומשתכרת. החדשות הטובות הן שבינתיים הקיץ השנה נעים מאוד, אין גלי חום מעיקים כמו ביבשת ואין ימים רצופים של גשם.

אמנם הכל יכול להשתנות תוך שבוע, אבל כרגע, יולי 2019 הוא הזמנה גדולה לבקר בלונדון. החדשות הרעות? אין.

ווימבלדון 2019 (צילום: (AP Photo/Kirsty Wigglesworth)
ווימבלדון 2019 (צילום: (AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

1. טורניר ווימבלדון

אירוע הספורט הקבוע של הקיץ הוא טורניר הטניס בווימבלדון שיחל את השבוע השני שלו ביום שני, עד למשחקי הגמר בסוף השבוע הבא.

גדולי הטניסאים בעולם משחקים במועדון "אול אינגלנד" במערב העיר, על משטחי הדשא הירוקים, ומלבד הטניס ניתן ליהנות או לגחך מהאופי השמרני של הטורניר, לשתות שמפניה ולאכול תותים במחירים מופרזים.

השנה, מלבד המאבקים המרכזים בטורנירי הגברים והנשים, יש הפתעה בטורניר הזוגות המעורבים השולי, בו יככבו הצמד סרינה ווילאמס ואנדי מארי מול יריבים אלמונים בהרבה. מידי יום מוקצים כרטיסים לקהל הרחב, והם מוצעים למכירה במועדון, בדרך כלל אחרי המתנה של כמה שעות. פרטים כאן.

רובי וויליאמס בהופעה (צילום: AP Photo/Eduardo Verdugo)
רובי וויליאמס בהופעה (צילום: AP Photo/Eduardo Verdugo)

2. פסטיבלי מוזיקה

על מדשאות אחרות יערכו הקיץ פסטיבלי מוזיקה גדולים. הייד פארק במרכז העיר יארח כמו בכל שנה את British Summer Time והשנה עם סדרת הופעות של אמנים מוכרים מאוד ולא כל כך צעירים. בכל יום יערכו הופעות רבות ובשבת הקרובה האמנים המרכזים הם סטיווי וונדר וליונל ריצ'י.

למחרת יעלו על הבמה הגדולה בריאן פרי וברברה סטרייסטנד. בשבת הבאה פלורנס והמאשין ו-The National, וביום ראשון יככב רובי ווילאמס ואיתו עשרות אלפי בריטים שתוים שישירו ביחד להיטי עבר. כרטיסים ניתן לקנות כאן.

ב-12 ביולי, ביום שישי הבא, יופיעו בפארק ניל יאנג ובוב דילן בהופעה משותפת. ההופעה הייתה אמורה להיות חלק מהפסטיבל, אבל בשל חילוקי דעות עם נותני החסות נפרדו דרכי המארגנים והאמנים. כרטיסים במחירי מופקעים ניתן להשיג באתרי יד שנייה.

פסטיבל גריניץ' מגיע לסיומו בסוף השבוע הקרוב אבל ניתן לראות את פול וולר מופיע ביום ראשון באחד האתרים היפים בעיר. גריניץ' תמיד שווה ביקור על הפארק הסמוך, השווקים התוססים, ספינת המפרש הקאטי סארק שהפכה למוזיאון ונופי התמזה. כרטיסים ניתן לרכוש כאן, או לטייל לאורך הנהר עם כוס בירה מאחד הפאבים המצוינים וליהנות מהמוזיקה.

פסטיבל צעיר יותר ברוחו יערך בגאנרסברי פארק במערב העיר בסוף השבוע הבא. Lovebox Festival משווק כמסיבת ענק של האוס, טכנו, היפ הופ, אר אנד בי וגריים ופרטים נוספים ניתן למצוא באתר הפסטיבל:

גם בגני קיו הנהדרים יערכו הופעות מוזיקליות כולל התזמורת של ג'ולס הולנד וריק אסטלי, אבל האירוע המומלץ ביותר הוא תערוכת פסלי הזכוכית של דייל צ'יהולי Reflections on nature. ברחבי הגנים, אתר מומלץ לביקור בכל השנה, הוצבו יצירות זכוכית גדולות ומעניקות מבט חדש לסביבה הטבעית של הגנים. הפסלים מוארים וביקור בשעות הערב מומלץ גם הוא.

תערוכת המאנגה היפנית במוזיאון הבריטי (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)
תערוכת המאנגה היפנית במוזיאון הבריטי (צילום: AP Photo/Kirsty Wigglesworth)

3. מוזיאונים

למי שמחפש צל או מחסה מגשם המוזיאון הבריטי הוא היעד הראשון. מלבד האוסף המפואר יש שתי תערוכות מתחלפות מצוינות. אחת על אומנות המאנגה היפנית והשנייה היא תערוכה מפעימה של תחריטי עץ של אדוארד מונק. לצד "הצעקה" מוצגת ה"מאדונה" ושאר יצירות מרשימות ובלתי מתחנפות.

"אנחנו לא רוצים ליצור ציורים יפים שיתלו על קירות הסלון", הוא אמר. "אנחנו רוצים ליצור או לפחות להניח יסודות לאמנות שתעניק משהו לאנושות. אמנות שתרתק ותעסיק את הצופה. אמנות מהלב".

בטייט בריטניה מוצגת תערוכה מעניינת על וינסנט ואן גוך בתקופה בה הוא חי בלונדון. מהתערוכה ניתן ללמוד על ההשפעות המקומיות אותן הוא ספג בבריטניה על המשך דרכו אם כי חשוב לציין שלמרות גודלה של התערוכה אין בה הרבה מהיצירות המפורסמות ביותר של ואן גוך. ועדיין צפייה מקרוב ב"ליל כוכבים", היא תמיד חוויה מרגשת. פרטים כאן.

חובבי משפחת המלוכה יכולים לנצל את הקיץ לביקור בארמון בקינגהם החל מה-23 ביולי . בגלריית המלכה מוצגת הקיץ תערוכה של רישומי ליאונרדו דה וינצ'י. פרטים כאן.

מצעד הגאווה בלונדון, 2016 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)
מצעד הגאווה בלונדון, 2016 (צילום: Vianney Le Caer/Invision/AP)

5. מצעד הגאווה

בשבת הקרובה יערך מצעד הגאווה לאורך ריג'נטס סטריט לכיוון כיכר טראפאלגר וסוהו כולה תהפוך לאתר חגיגות. זהו קיץ לונדוני טיפוסי. הגדה הדרומית של התמזה, מגשר צ'רינג קרוס ועד טאוור ברידג' שוקקת חיים ופעילות.

ליד הגשר המפורסם ישנו אמפיתאטרון בו יוקרנו סרטים ומשחקים מווימבלדון, אמני רחוב ודוכני מזון, טובים יותר וטובים פחות, שווים בדיקה לפחות וכיכר טרפלגר תארח הקרנה של האופרה המלכותית בתשיעי ליולי עם "נישואי פיגארו". את הביקור ניתן לסכם בהצגת "חלום ליל קיץ" בתאטרון ברידג' – גרסה מופרזת ומוקצנת של הקומדיה השייקספירית הפופולרית. כן, כל העיר במה. פרטים כאן.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 638 מילים

בגיל 97 ניצולת השואה אינגה גינסברג נותנת ברוקנרול

היא שרדה את השואה, היו לה שלושה בעלים ואינספור מאהבים ● העיתונאית לשעבר אינגה גינסברג (97) חולקת את חייה בין תל אביב לניו יורק ועושה הבי מטאל בגרמנית ● "המוזיקה מגיעה אליי מהיקום"

אינגה גינסברג, שנולדה באוסטריה, אולי גדלה בין ואלסים וינאים, אבל התשוקה הנוכחית שלה היא הבי מטאל. הסיבה לכך שגינסברג, 97, נסחפת אחרי סוג מוזיקה שהפך לפופולרי בזכות להקות כמו בלאק סבאת, דף לפרד ומטאליקה, היא פשוטה: "אני לא יכולה לשיר. אני לא יודעת איך לא לזייף. אז הבי מטאל עובד בשבילי, כי אני רק צריכה להגיד את המילים", היא אומרת.

בשיחה בדירתה במרכז תל אביב, גינסברג נראית מאוד מתשומת הלב שהיא מקבלת בעקבות ההופעה שלה כזמרת המובילה של "אינגה והטריטונקינגס".

קטעי הוידיאו של הלהקה בהופעה, יחד עם סרט תיעודי קצר של הניו יורק טיימס על גינסברג, צברו מאות אלפי צפיות ביוטיוב, וכתבות עליה חורכות את הרשת.

העולם סקרן, כך נראה, בנוגע לסבתא היהודייה הצועקת למיקרופון באנגלית ובגרמנית בזמן שהיא לובשת שרשרת פנינים ושמלת ערב.

גינסברג גם כותבת את כל השירים שלה, והם תמקדים במסרים חשובים לדעתה, כמו דאגה לסביבה ונגד הרס כדור הארץ, להישאר נאמן לעצמך והפצת אהבה.

"הדבר החשוב בהבי מטאל הוא הטקסט. הבי מטאל הוא לא ממש שירים, אלא מסרים", היא מדגישה באנגלית במבטא מרכז-אירופי שלה.

מאיפה מגיעה ההשראה?

"שום דבר לא מעורר בי השראה. זה כותב את עצמו. אי אפשר להזמין שירה, אי אפשר לייצר אותה. אני תמיד אומרת שאני פשוט הצינור שמעביר אותה. היא מגיעה מהיקום אליי ואני כותבת אותה. זה הכל".

ניסתה להתקבל לאירוויזיון

הכניסה של האישה בת ה-90 פלוס אל עולם ההבי מטאל התפתחה לאחר פגישה עם מוזיקאים צעירים לפני מספר שנים בניו יורק. ב-2016, הלהקה הרב-דורית החדשה אף ניסתה לגבש שיר שיתחרה על מקום בתחרות האירוויזיון.

מאחר שלגינסברג יש דרכון שווייצרי, היא החליטה להשתתף בתכנית הריאליטי השווייצרית שקבעה מי יהיה הנציג של המדינה באירוויזיון. כשהיא לבושה בשמלת ערב אדומה וארוכה, היא ביצעה את Trummer (חצץ). היא הדהימה את השופטים לא רק עם השיר, אלא גם עם הסיפור האישי שלה.

אינגה גינסברג בצעירותיה. (צילום: Courtesy)
אינגה גינסברג בצעירותיה. (צילום: Courtesy)

גינסברג נולדה ב-1922 וגדלה בווינה במשפחה יהודייה אמידה ומקושרת. כשהיא נשאלת על חייה בתור ילדה, היא לועגת "אתם רוצים שאני אזכור? זה היה לפני כל-כך הרבה זמן".

ואז היא מתחילה להיזכר.

"גדלנו בבית עשיר. היו לנו עובדים. חיינו בעיר, והייתה לנו גם וילה לסופי שבוע. הלכתי לתיכון רגיל. היינו בבית ספר למחול, שם לימדו אותנו להתנהג כמו שהתנהגו לפני המלחמה (מלחמת העולם הראשונה). הלכנו לחופשת סקי של שבוע בכל שנה עם בית הספר".

האם היא או הוריה צפו מראש את סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים ואת השואה המתקרבת? "אף אחד לא היה יכול להאמין שדבר כזה יכול לקרות", היא אומרת.

מאחר שלגינסברג יש דרכון שווייצרי, היא השתתפה בתכנית הריאליטי השווייצרית שקבעה מי יהיה הנציג של המדינה באירוויזיון

לאחר הסיפוח, אביה יצא מאירופה על "סנט לואיס", האנייה הידועה לשמצה שהפליגה מהמבורג, גרמניה ב-13 במאי, 1939 כשהיא נושאת עליה 900 יהודים שנמלטו מהרדיפות של הנאצים. האנייה סורבה לעגינה בקובה, קנדה וארה"ב, ואולצה לחזור לאירופה. אביה היה בין הפליטים שקיבלו אישור לרדת בבריטניה. "לא ידענו שאבי היה באנגליה, ולא שמענו ממנו שבע שנים", היא אומרת.

גינסברג, אמה, אחיה הצעיר, והארוס שלה (המלחין אוטו קולמן, שהפך לבעלה הראשון ), נתקעו בווינה. אחיה וקולמן אולצו לשמש שם כחופרי קברים.

ב-1942, אמה יצרה קשר עם רוזן שהיה פעיל בתחום ההברחות. בתמורה לתכשיטים של האם, הוא הבריח אותם לשווייץ, שם הגיעו למחנה פליטים.

בשווייץ, גינסברג ניהלה וילה של המשרד האמריקאי לעניינים אסטרטגיים, ששימשה לריגול אחר הנאצים ותיאום פעולות התנגדות לגרמנים.

אינגה גינסברג (צילום: רנה גרט-זנד)
אינגה גינסברג (צילום: רנה גרט-זנד)

כמה שנים לאחר המלחמה, היא וקולמן עברו לארצות הברית. הם התמקמו בלוס אנג'לס ועבדו בהוליווד. גינסברג, שלמדה פסנתר בצעירותה, עבדה עם בעלה בהלחנת שירים לכוכבי פופ כמו דין מרטין, דוריס דיי ונאט קינג קול.

עד סוף שנות ה-50, היא התעייפה מהחיים ה"מזוייפים לחלוטין" בהוליווד. בנקודה מסוימת היא נפרדה מלוס אנג'לס, וכך גם מקולמן. הייתה להם בת יחידה.

גינסברג עברה לישראל למשך 10 שנים והתחתנה בשנית. חתונה שלישית הייתה עם גבר איתו התגוררה באקוודור. בין לבין היא גם רכשה שני בתים בניו יורק.

"התחתנתי באופן חוקי שלוש פעמים – בכל פעם ליהודי יליד-אוסטריה – והיו לי הרבה בני זוג", היא מסכמת בפשטות. "באחת התקופות, היו לי ארבעה בגברים מקביל – אחד לחיות איתו, אחד לצחוק איתו, אחד לכיף, ואחד לכסות על כל המשחק הזה עם השם שלו. אני אדם מאוד מוסרי, אבל יש לי חוקי מוסר משלי.

"לא חייבים להיות נחמדים. אתה צריך רק לא לפגוע באף אחד. אם אף אחד לא יפגע באף אחד אחר, העולם יהיה נפלא", היא מוסיפה.

בנוסף לכתיבת מאות שירים, גינסברג עבדה 20 שנה כעיתונאית. במקביל סחרה במניות, כי "אף אחד לא יכול לחיות מהכתיבה שלו"

על אף שהיא נעזרת כעת במטפלת, היא עדיין נעה בין הבתים שלה, ומבלה ארבעה חודשים בכל חורף בתל אביב, שם היא מעורה היטב (עברית היא רק אחת משבע שפות אותן היא דוברת). "אומרים שחופש הוא רק מילה אחרת ל'אין כבר מה להפסיד'. זה לא נכון. החופש באמת נמצא שם. אבל חייבים להיות חזקים. כדי להיות חופשי אתה לא יכול להאשים אף אחד בהחלטות שלך", היא אומרת.

בנוסף לכתיבת מאות שירים באנגלית ובגרמנית, גינסברג עבדה כעיתונאית, כששלחה מאמרים שבועיים לעיתון השבועי השוויצרי Die Weltwoche במשך 20 שנה. במקביל, סחרה במניות, כי "אף אחד לא יכול לחיות מהכתיבה שלו".

על פי גינסברג, הדבר הטוב ביותר בנוגע לגיל שלה הוא החיים עם יכולות קוגניטיביות מלאות, במיוחד כאשר רבים מחבריה נפטרו או לא חדים כפי שהיו.

היא אומרת שאין לה חרטות, והיא לא מטרידה את עצמה במה שאחרים חושבים על החלומות שלה – הבי מטאל או כל דבר אחר. היא לא מתכננת להותיר מורשת ולא אכפת לה איך יזכרו אותה. בהתאם, אין לה גם הרבה תמונות או מזכרות. העבר לא מעניין את חובבת המטאל. "אני מאמינה בהיום ובמחר", היא אומרת.

"כאן, עכשיו ומחר", היא יורה בקצב. "היי, זה יכול להיות שיר טוב!".

הכתבה פורסמה לראשונה ב-The Times of Israel

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 863 מילים
  • הבר ב-My Father's Place, ב-1977 (צילום: סטיב רוזנפלד)
    סטיב רוזנפלד
  • The Young Rascals מופיעים במועדון של אפשטיין ב-1979 (צילום: סטיב רוזנפלד)
    סטיב רוזנפלד
  • הול ואוטס ב- My Father’s Place (צילום: צילום: סטיב רוזנפלד)
    צילום: סטיב רוזנפלד
  • טום שיפלי, משמאל, ומייק ברוור, ב- My Father's Place (צילום: צילום: סטיב רוזנפלד)
    צילום: סטיב רוזנפלד
  • להקת The Band מאחורי הקלעים ב- My Father's Place בלונג איילנד, ניו יורק (צילום: סטיב רוזנפלד)
    סטיב רוזנפלד
  • סטיב רוזנפלד (צילום: סטיב רוזנפלד)
    סטיב רוזנפלד
  • מייקל "אפי" אפשטיין, משמאל, עם רוני ווד מהרולינג סטונס, ב- My Father's Place (צילום: צילום: סטיב רוזנפלד)
    צילום: סטיב רוזנפלד
  • המועדון My Father's Place ברוזלין, ניו יורק (צילום: צילום: סטיב רוזנפלד)
    צילום: סטיב רוזנפלד
  • ברוס ספרינגסטין בהופעה, 1981 (צילום: AP Photo/Derer)
    AP Photo/Derer

היכל התהילה הנער היהודי שעשה היסטוריה עם ספרינגסטין חוזר אחרי 30 שנה

אחרי שלושה עשורים, מייקל (אפי) אפשטיין פותח מחדש את My Father's Place, המועדון המיתולוגי שלו בלונג איילנד, ונזכר בימים בהם עישן ג׳וינט עם ברוס ספרינגסטין, למד פוליטיקה מבוב מארלי, והפיק תקליטים עם חבר הילדות שלו, בילי ג׳ואל ● בקרוב יעשו מזה סרט

עוד 1,121 מילים

הבחורה שאמרה לא לרנן שור, הנערה שראתה, וקורט קוביין

רנן שור (ימין) (צילום: משה שי פלאש 90)
משה שי פלאש 90
רנן שור (ימין)

ייתכן שאם לא הייתה לי היכרות אישית עם תלמיד לשעבר בסם שפיגל, לא הייתי שם לב לתקרית שבה הילה כהן – תלמידה בסם שפיגל – ענתה לרנן שור מול ועדה שבחנה את התסריט שלה.

אחרי שהמנהל האגדי של המוסד מזה 30 שנה אמר לה "אין לי יותר זמן לבזבז עליך, חצופה", היא לא התקפלה, אלא ענתה לו: אתה לא תתייחס לאף תלמיד שלך כמו לעדר של פרות.

שור השתולל, כך מספרים אנשים שהיו בחדר (לפי כתבה ב"הארץ"), האדים וצרח "עופי מפה". כהן כינתה אותו "חצוף", והוא ענה לה: "בטח שחצוף, בגלל זה, זה בית הספר הטוב בישראל".

לפני כמה שנים, בן של מכרים שלי למד בסם שפיגל, ואמר לי כי הוא סובל מיחס מעליב, מזלזל ומשפיל משור. החלטתי  אז לנסות להתערב, ודיברתי עם מורה בכיר בבית הספר, וגם עם רנן שור.

שור אמר לי אז בפירוש שהסיבה שזה בית הספר הטוב ביותר לקולנוע בארץ, זאת הקשיחות שלו ושל הצוות שלו. קשיחות מצדו – וחוויה של אלימות מילולית בצד של התלמיד. בסופו של דבר, המלצתי לבחור לעבור למחלקת הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והוא מצדו פרח שם, וסיים בהצלחה.

רנן שור פרש מתפקידו קצת אחרי האירוע מול הילה כהן, שהייתה כנראה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר שנעמדה מולו בפומבי ולא הסכימה לקבל את היחס המשפיל שהופנה אליה. פתאום קמה בחורה ואומרת לא.

יתכן שהפרישה של שור קשורה או לא להתקוממות של הילה האמיצה. בכל מקרה הילה, אם את קוראת את הקטע הזה, רציתי להגיד לך כל הכבוד לך!

עשית את מה שהרבה לפניך פחדו לעשות, סירבת לקבל יחס משפיל בשם קדושת האומנות כביכול. האומנות לא קדושה, ואין לה נביאים או משיחים שלהם מותר הכל.

תלמידה אחרת בעיר

תלמידה אחרת בעיר אחרת (שאני מנוע מלחשוף את קשרי המשפחה שלה ושלי) שמה לב למנקי הרחובות מאז שהייתה ילדה קטנה.

אמא שלה לימדה אותה להגיד להם שלום ולתת להם מים ויחס כל פעם שחלפה על פניהם. היא שמה לב שהם שקופים, מכונות אנושיות שמנקות את הלכלוך של האנשים המהוגנים.

לפני כמה חודשים היא כתבה מכתב לראש העיר שלה, והעלתה הצעה ליום אחד בשנה, שבו תלמידי בית הספר ינקו את הרחובות כדי להרגיש את מה שאלו מרגישים כל השנה. אתמול זה קרה. הילדים ניקו, והמנקים קיבלו מהם – בטקס צנוע שלא זכה לחשיפה תקשורתית – ארוחה חגיגית, עוגות ותודות.

הנערה הזו התחילה משהו שאני מאמין שתהיה לו המשכיות במקומות נוספים בארץ. היא לא רוצה חשיפה, ולא רוצה הכרה, היא רוצה את השינוי.

לפני 25 שנים

לפני 25 שנים מת כוכב הרוק הגדול בעולם שהיה גם פעיל למען זכויות נשים ולהט"בים, קורט קוביין.

קוביין, שכתב שירים כמו Rape ME ו-All apologies, הופיע בהתנדבות באירועים למען זכויות של להט"בים, היה פמיניסט מוצהר, והפך למודל אחר של כוכב רוק. כוכב אנושי, מכיר בחולשותיו ובמגבלותיו.

אני מאמין שיש לקורט, שהיה נערץ על ידי המוני בני נוער ברחבי העולם, חלק גדול בעליה במודעות לזכויות מיעוטים וקבוצות מוחלשות בחברה.

הילה – שעמדה מול המנהל המפחיד ולא פחדה לענות לו, והנערה – ששמה לב למנקים השקופים ברחוב, ממשיכות היום את מה שהוא התחיל אז.

ואם לא נפחד, ונמשיך ללכת בראש זקוף לקראת עולם שיווני יותר, אלים פחות, אולי נגיע למקום שפוי יותר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 481 מילים

שיעשו אירוע אלטרנטיבי עם הצל

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
מנדי אבוביץ' (צילום: Drew Gurian/ RedBull Mavens)
Drew Gurian/ RedBull Mavens

הפרויקט של מנדי אבוביץ': מבית חרדי לטופ של התוף

מנדי אבוביץ' הייתה ילדה מוזיקלית מבית יהודי-אמריקאי, עם משפחה גדולה ומפורסמת בישראל ● לפני 10 שנים היא חיפשה מידע על מתופפות ברשת, ומצאה בעיקר תמונות של בחורות בביקיני לצד כלי הקשה ● אז היא הקימה אתר מקצועי למתופפות, וכיום היא גורואית פמיניסטית שמטפחת אמניות מכל העולם ● סיפור עם תוף טוב

עוד 994 מילים

החלום של שיר לשלום

חמישה עיוורים התבקשו לתאר פיל.

הם ניגשו אליו ומיששו אותו. זה שנגע באוזנו אמר: הפיל כמו עלה גדול. השני מישש את גב הפיל, ואמר: פיל הוא כמו גזע עץ, עבה, מחוספס ועצום ממדים. השלישי מישש את החדק ואמר: פיל הוא כמו צינור עבה וגמיש, ובעל יכולת תנועה כמו של נחש. הרביעי מישש את זנבו של הפיל, וטען שמדובר בחבל עבה כמו של ערסל. והחמישי נגע ברגלו של הפיל, ואמר: פיל דומה לבת יענה, רק הרבה יותר גדול. כלומר, נראה שצריך את התמונה הגדולה כדי לדעת מה הוא דבר.

כשאנחנו חושבים על ישראל, ואנחנו ממששים אותה מכיוונים שונים, אנחנו מוצאים בצד אחד את האירוויזיון והחוויה הפלורליסטית שהוא מעניק. בצד אחר מטקות בים. באזור אחר את ארץ המתנחלים. יש את הצד של רק ביבי. את רק לא ביבי. ויש עוד הרבה צדדים, וקשה לקבל פרספקטיבה מספיק רחבה כדי לראות את כל החיה הזו שנקראת ישראל.

כשיענקל'ה רוטבליט כתב "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", הוא בטח לא תיאר לעצמו שיום אחד ראש ממשלה ישיר את השיר בכיכר, שמאוחר יותר תקרא על שמו. "שיר לשלום" הוא שיר המחאה הידוע ביותר בישראל, והתמונה של מילות השיר מוכתמות בדמו של יצחק רבין מסמלת יותר מכל את החלום ושברו.

מאז עברו 24 שנה. בכיכר עדיין מתקבצים המאמינים בדרך השלום, לפעמים הם מרגישים כמו אוזן של פיל, דקים וחלשים. לפעמים כמו זנב לשועלים, או כציבור שלמרות כל המכות העזות שחטף חלומו עדיין מאמין שהשמש תחדור מול הפרחים, שצריך לשיר שיר לאהבה ולא למלחמות.

מה הסיכוי ששיר מחאה יביא שלום? כנראה כמו הסיכוי של העיוורים לראות את הפיל. אבל ידוע לנו לפחות מקרה אחד של שיר מחאה שהביא תוצאות ברורות ומוכחות בעולם, "הוריקן" של בוב דילן.

שירו של בוב דילן, שמתאר את סיפורו העגום של רובין קרטר, המכונה "הוריקן" – מתאגרף שחור מצוין שהורשע ברצח המתואר למעלה, וישב בכלא במשך 20 שנה, אחרי שלושה משפטים שבסופם שוחרר.

"אל תגידי לי יום יבוא, הביאי את היום", שרה רונה קינן בשירה החדש "בואי למרפסת", ואח"כ מוסיפה: "אני רוצה לנשק אותך ולהריע לשלום / מתחתינו תנועה עצבנית / הרצפה הישנה קורסת / מה יש לנו להפסיד / בואי למרפסת".

ואני אומר: כל עוד מותר לשיר על מה שרוצים יש לנו סיכוי, אולי סיכוי קלוש, אולי חלום של תמימים. אבל באין ציפור שיר, גם קריאת העורב היא קול הזמיר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 359 מילים

Gazavision#

במקביל לאירוויזיון בתל אביב, שישה מוזיקאים צעירים התחרו בסוף השבוע האחרון ב"עזה-וויזיון" ● היו שם שתי בלדות על אהבה, וארבעה שירי מחאה שעסקו באדמה ובהתנגדות לכיבוש ● המנצח הגדול הוא ג'יהאד שחאדה, סטונדט להנדסה ביו-רפואית, שמעולם לא יצא מהרצועה

תחרות שירה צעירה בעזה במקביל לאירוויזיון

במקביל לאירוויזיון בתל אביב, שישה מוזיקאים צעירים התחרו בסוף השבוע האחרון ב"עזה-וויזיון" ● היו שם שתי בלדות על אהבה, וארבעה שירי מחאה שעסקו באדמה ובהתנגדות לכיבוש ● המנצח הגדול הוא ג'יהאד שחאדה, סטונדט להנדסה ביו-רפואית, שמעולם לא יצא מהרצועה

שעות ספורות לפני גמר האירוויזיון בתל אביב, במוצאי שבת האחרונה, נערכה בעזה תחרות מוזיקה מחאתית בשם "עזה-וויזיון". באופן סמלי, אירוע הגמר של העזתים התקיים על הריסות בניין סוכנות הידיעות הטורקית אנאדול, שהופגז על ידי חיל האוויר הישראלי בסבב הלחימה האחרון ברצועה.

כיאה לאירועים מסוג זה, ההפקה כללה זמרים צעירים ונרגשים, לוגו שהופיע גם על חולצות שנמכרו באירוע ואפילו סלוגן שמוכר מהאירווזיון האחרון, אבל עם טוויסט עזתי: DARE TO DREAM – TOGETHER.

מי שעמד מאחורי המיזם הוא הארגון ״אנחנו לא מספרים״ (We Are Not Numbers), הפועל כדי לתת פנים ושמות לדיווחים על מספר ההרוגים, הפצועים והמובטלים בעזה.

עיסאם עדוואן, היזם והמארגן של התחרות, אומר כי מדובר גם במחאה כלפי ה-EBU, איגוד השידור האירופי, שלא מאפשר לפלסטינים להשתתף באירוויזון.

לדבריו, האירוע נועד לאפשר לאמנים צעירים ומוכשרים מעזה לקבל חשיפה מוזיקלית בינלאומית, למרות מגבלות התנועה שחלות עליהם.

"יש להקות מעזה שמוזמנות להופיע בגדה המערבית ונתקעות במעבר ארז״, הוא אומר, ומוסיף שהאירוע נועד להאיץ בצעירי הרצועה לקחת אחריות על חייהם.

האירוע נועד לאפשר לאמנים צעירים מעזה לקבל חשיפה מוזיקלית בינלאומית, למרות מגבלות התנועה שחלות עליהם

"התהליך המדיני לא מוביל לשום מקום. גם ההנהגה שלנו צריכה לתת מענה לצעירים מבחינה תרבותית ואמנותית ולתת להם למצות את יכולותיהם".

ששת הגדולים

שישה שירים עלו לגמר התחרות – בביצועם של חמישה זמרים צעירים וזמרת אחת – לא כולם שירים מקוריים. כל הביצועים הועלו מבעוד מועד ליוטיוב.

היו שם שתי בלדות על אהבה, וארבעה שירים ליריים-פטריוטיים, שבין השאר התייחסו לקשר של הפלסטינים לאדמה ולהתנגדות לכיבוש.

אלפים הצביעו לשיר האהוב עליהם, והעניקו את הניצחון לג'יהאד שחאדה, שביצע את שירו של הכוכב המצרי עבד-אל חלים חאפז, Ya Tira Tiri. השיר עוסק באהבה, אבדן וגעגועים.

"ג'יהאד הוא נציג מצוין ל-2 מיליון עזתיים שחיים תחת המצור כבר 12 שנה", בירך עיסאם את הזוכה. "אביו נאבק כדי לפרנס משפחה בת 10 ילדים בשכר זעום, וג'יאהד מעולם לא יצא את גבולות הכלא שבו אנו חיים.

"ועדיין, הוא סטודנט מצטיין להנדסה ביו-רפואית ויש לו קול שנוגע ללב שומעיו. הוא מסמל את הפוטנציאל של צעירי עזה, אילו היו מאפשרים להם לשגשג".

מתחרה בולט נוסף היה The Sky, שיר מקורי של ע'אדה שומן, בן 21, שזכה ליותר צפיות ביוטיוב מהשיר הזוכה. ע'אדה מופיעה בקליפ לצד אחיה, שמלווה אותה על גיטרה. השיר עוסק בתוקפנות של המדכא ובעקשנות של החלש לא להיכנע:

"השמיים הם של שנינו
הכחול העמוק והסגול של העננים
שייכים לכל בני האדם
לחלש, לעני, לעצוב
ולזה שהולך לישון רעב
(…) הוצאתם חייל מביתו ואז מת לחינם".

"הדיכאון מכלה את האמביציות"

המנהלת הבינ"ל של ״אנחנו לא מספרים״, פאם ביילי, היא פעילת זכויות אדם שגורשה מעזה, מנועה מלהיכנס לישראל ופועלת מוושינגטון.

לדבריה, הרעיון לא היה לחקות את התחרות המקורית. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפיק אירוויזיון. למוזיקאים בעזה אין עבודה ופרנסה, ואין יכולת תנועה מחוץ לרצועה. רב הזמן הם עסוקים בהישרדות או פשוט מדוכאים".

גמר העזה-וויזיון 2019
גמר העזה-וויזיון 2019

"אפשר היה להניח שמכיוון שהם חסרי עבודות יהיה להם יותר זמן לכתוב וליצור, אבל אני מאמינה שהדיכאון מכלה את האמביציות שלהם".

עוד 442 מילים ו-1 תגובות
סגירה