לא מעט ימנים ששוחחתי עימם בשבועות האחרונים מאמינים בלב שלם שההפגנות בכיכר החטופים – ובעיקר הקריאות המחברות בין כישלון מדיניות הממשלה לבין הכמיהה לראות את החטופים שהופקרו לפני יותר מ־470 ימים בביתם – תרמו תרומה מרכזית, אולי מכרעת, להחלשת עמדתה של ישראל בעיני חמאס ולהעלאת מחיר העסקה שיצאה החודש לדרך.
כמובן שאין דרך אמפירית להפריך את המשוואה הזאת, וממילא אין צורך לנוכח העובדות העגומות בשטח שמראות אחרת: מחיר העסקה לא באמת השתנה, לטוב או לרע, למעלה או למטה, במשך חודשים, וגם לוחות הזמנים לביצועה לא באמת עברו תמורה כלשהי בעקבות ההפגנות, תהא עוצמתן אשר תהה.
למעשה, יש להודות שבנצח שחלף בין מתווה העסקה לסיום המלחמה שהוצג במאי לבין העסקה שנחתמה בשבוע שעבר – שבמהלכו נהרגו למעלה מ־120 חיילים בלחימה חסרת תכלית ברצועה ולפחות שישה חטופים הוצאו להורג – לא קידם השיח הציבורי הנוקב כמעט כלום.
השלטון היושב בירושלים לא התרשם מההפגנות בקפלן ובשאר חלקי הארץ, לא הראה דאגה או מבוכה לנוכח הזעם הציבורי, ולא הפגין חמלה כלפי הורי החטופים
השלטון היושב בירושלים לא התרשם מההפגנות בקפלן ובשאר חלקי הארץ, לא הראה דאגה או מבוכה לנוכח הזעם הציבורי, ולא הפגין חמלה כלפי הורי החטופים שזעקו מדם ליבם. למעשה, חלק מנציגי הקואליציה בזו להם בוועדות הכנסת וניסו לסתום את פיותיהם.
כמו בסיפורים מהמאות הקודמות, שחשבנו שנותרו בגדר אגדות על מנהיגים מנותקים ואכזריים, המשיך השלטון להתעלם מרחשי הציבור ולהתמקד בסדר יום מגזרי ושולי: מחוקי ההפיכה המשטרית, דרך חוק הפטור מגיוס, הכרסום במעמד התקשורת והמשטרה, ועד העברת תקציב המתאכזר לחלשים ומתחזק מגזרים שהשליטים חפצים ביקרם.
כלום לא עזר או שינה לשלטון היושב בדד בירושלים, וראשו טרוד בעניינים אחרים. לא זעקות הציבור, לא תוכחות העיתונות, לא סרטוני הזוועות של חמאס וודאי שלא איומי האופוזיציה – אפילו כשהסקרים הצביעו על רוב מוחץ שתומך בעסקה שתביא לסיום המלחמה.
לא הייתה קריאה חדה וברורה יותר מ"שחררו את החטופים" בשנה האחרונה ובכל זאת, שום שאון רחוב לא כיוון מחדש את השעון המתקתק על חייהם של החטופים, עד שבשלה העת במהלכים שמתנהלים הרחק מעל ראשנו, בספירות אחרות לגמרי מאלה שהיינו רוצים.
לא הייתה קריאה חדה וברורה יותר מ"שחררו את החטופים" בשנה האחרונה ובכל זאת, שום שאון רחוב לא כיוון מחדש את השעון המתקתק על חייהם של החטופים, עד שבשלה העת במהלכים שמתנהלים הרחק מעל ראשנו
זוהי תקופה קשה לשוחרי הדמוקרטיה הליברלית – שיטת משטר שלקראת סיום המאה הקודמת חשבנו שניצחה, עם התפשטותה במרבית האזורים המפותחים והמתפתחים, כולל מזרח אירופה ואפריקה.
כעת, היא מאבדת אחיזה חזית אחר חזית, מול מוטציות משטריות פופוליסטיות כמו קקיסטוקרטיה ("שלטון הגרועים ביותר", ויש הטוענים כי ישראל צועדת לכיוון זה), "דמוקרטיה לא ליברלית" (מונח שטבע ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן), או "סתם" רודנות, דוגמת רוסיה, שהייתה דמוקרטית לרגע קצר בלבד.
אלה שמאמינים שגם ליכולות השלטון יש גבולות ובלמים, שסוברים שמאות אלפים או מיליונים השוטפים את הרחובות מחלישים שליטים כל יכולים, אלה שסוגדים לחופש העיתונות, לחופש הביטוי, לחופש המחאה – כל הדברים שנדמה שפורחים אצלנו, אבל דה פקטו לא משפיעים כמעט על כלום – חטפו עוד דלי של מים קפואים ישר בפרצוף.
את מחיר ההמתנה לכניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן משלמות לא רק משפחות החללים שלא ישובו והחטופים שישובו באיחור אכזרי, אלא גם הדמוקרטיה הישראלית, שמדדיה נמצאים בסחרור מתמשך זה שנתיים וחצי. הייאוש והעייפות בציבור, אחרי שנה וחצי של מלחמה, מובילים בהכרח להיחלשות מערכות החיסון של השיטה.
במצב הלא תקין ולא סביר הזה, אין מקום לחגיגות. העסקה המיוחלת לא יצאה לפועל בזכות הדמוקרטיה, אלא בזכות המזל שזימנו לנו הבחירות בארה"ב
מערכת המשפט מותשת מהדיפת הניסיונות להכניעה; מערכת השיטור מפוררת משנתיים של שר עבריין וגזען; מערכות התקשורת הציבורית נלחמות בסתימת פיות ובהסתה; והאופוזיציה נאבקת באימפוטנציה של מנהיגיה.
בתנאים כאלה לא פלא שרבים מהמוחים מתחילים להתפזר מהכיכרות, בהבנה שלא משנה כמה יצעקו ויניפו דגלים, בסוף הכלבים נובחים והשיירה עוברת, אלא אם היא נתקלת בגורילה כמו טראמפ.
במצב הלא תקין ולא סביר הזה, אין מקום לחגיגות. העסקה המיוחלת לא יצאה לפועל בזכות הדמוקרטיה, אלא בזכות המזל שזימנו לנו הבחירות בארה"ב. וכל מי ששיחק פעם פוקר יודע שהמזל נוטה להחליף ידיים בין משחק למשחק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו