במשל המערה של אפלטון מתוארת מערה, בה שוכנים אנשים שכבולים עם הפנים לקיר. על הקיר מוקרנים צללים. האנשים במערה משוכנעים שהצללים מתארים את העולם האמיתי, כאשר למעשה אלה צללים של חפצים ודמויות שחולפים מול מדורה שבוערת מאחוריהם.

הצללים במשל האפלטוני מייצגים את אשליית המציאות. אמצעי התקשורת מייצרים עבור הצופה מערה אפלטונית. במערה זו, במקום הצללים במשל האפלטוני, מופיעות התמונות על מסך הטלוויזיה, המייצרות עבורנו אשליית מציאות.

הצללים במשל האפלטוני מייצגים את אשליית המציאות. אמצעי התקשורת מייצרים לצופה מערה אפלטונית. שם, במקום הצללים במשל האפלטוני, מופיעות התמונות על מסך, המייצרות עבורנו אשליית מציאות

הם מסייעים בגיבוש נרטיב מסוים המקובל על הערוץ. אין דין "מערת" ערוץ 14 כמו "מערת" ערוצי החדשות של 12 או 13. ההבדל ביניהם הוא כמובן בפירוש הניתן למציאות.

לאחרונה צפיתי בערוץ 12 בקרן מרציאנו, אשר תיארה את המופע התיאטרלי שערך חמאס ובו הופיעו התצפיתניות. ברור שחמאס ערך את המופע משיקוליו שלו. אולי על מנת להציג את עצמו כבעל כוח שלטוני, אולי כדי להראות שהחטופות הוחזקו במצב טוב, ואולי מנימוקים אחרים.

אין כל ספק שהתצפיתניות קיבלו מחמאס הוראות בימוי מדויקות, וברור שלא הייתה להן ברירה, כנשים נבונות החפצות חיים, אלא לציית להוראות חמאס. על אף זאת, התיאור של קרן מרציאנו היה כי חמאס רצה להשפיל אותן ונכשל.

לגישתה של קרן מרציאנו, גבורתן מתבטאת בכך שהן לא השפילו את מבטן לרצפה אלא עמדו זקופות, חייכו, ונופפו בידן לקהל. מושג "הגבורה" שהציגה קרן מרציאנו יכול להיראות אבסורדי, שהרי הוא מטיל ספק בתבונה של הגיבורות שמסכנות את עצמן דקות לפני השחרור.

אני מעדיף לראות את הגבורה שלהן ככזו שגלומה במאבק ההישרדותי שלהן בתופת העזתית, בתעצומות הנפש הכרוכות בכך, ובעזרה ההדדית שהן העניקו אחת לרעותה.

לגישת מרציאנו, גבורתן מתבטאת בכך שלא השפילו מבט לרצפה אלא עמדו זקופות, חייכו ונופפו לקהל. מושג "הגבורה" שהציגה מטיל ספק בתבונת הגיבורות, שמסכנות עצמן דקות לפני השחרור

ערוץ 12 אינו יוצא דופן. אנחנו מצויים כיום בעולם של יצירת נרטיבים, שבינם לבין המציאות אין ולא כלום. אפלטון סבר שרק התבונה ולא חוויות החושים עשויה לקרב אותנו לעולם האידאות, כלומר להבנה טובה יותר של המציאות.

מטרתם של סוקרטס ואפלטון הייתה חשיפת האמת. בעידן של ימינו, עידן הפוסט אמת, הכל נרטיבים. חמור מכך, אלה נרטיבים שנועדו, במקרים רבים, לשרת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים, ולכן לא השאיפה לאמת מניעה אותם.

חזרנו לעידן של הסופיסטים. יכולת הוויכוח, השכנוע, השיווק ויחסי הציבור היא החשובה – ולא השאיפה לאמת. ייתכן שלעולם לא נוכל להגיע לאמת המושלמת, אבל כיום השאיפה לאמת איבדה את כוחה. כפי שהתבטא דונלד טראמפ: יש אמת ויש אמת חלופית.

בספר שכתב הפילוסוף עמנואל לוינס "שמות פרטיים" (Noms propres) – הפרק האחרון שכותרתו היא "בלי שם" (Sans nom) מוקדש לזיכרונות וללקחים מתקופת השבי שלו. וכך הוא כותב שם:

"מה שהיה מיוחד בין 1940 ל-1945, זו הייתה הנטישה. תמיד מתים לבד, ובכל מקום האסונות הם מייאשים. ומבין הבודדים והמיואשים, הקרבנות של אי-הצדק הם בכל מקום ובכל עת הכואבים (désolées, מילה שפירושה גם שומם) והבודדים ביותר. אבל מי יגיד את בדידות הקרבנות שהיו מתים בעולם שהועמד בסימן שאלה על ידי הניצחונות ההיטלריים, כאשר הרע הבטוח בהצטיינותו לא היה צריך לשקר? מי יגיד את הבדידות של אלה שחשבו שהצדק מת יחד איתם, בזמן שבו השיפוטים המתנדנדים על הטוב והרע מצאו קנה מידה אך ורק בקפלים של התודעה הסובייקטיבית, ושום סימן לא בא מבחוץ?" (מתוך שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין).

מטרתם של סוקרטס ואפלטון הייתה חשיפת האמת. בעידן של ימינו, עידן הפוסט אמת, הכל נרטיבים. חמור מכך, אלה נרטיבים שנועדו, במקרים רבים, לשרת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים – ולא שאיפה לאמת

כאשר אני קורא את דברי לוינס על בדידות הקורבנות, שחשבו שהצדק מת עימם, אני חושב על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שחשבו כי אין לשחרר את החטופים, שהרי לגישתם זו "עסקה מופקרת". בן גביר אף התגאה בכך שטרפד את פוטנציאל העסקות הקודמות וכי בנימין נתניהו שיתף איתו פעולה. כולנו זוכרים את מסיבת העיתונאים שקיים נתניהו בנושא ציר פילדלפי. והרי ללא הלחץ של דונלד טראמפ העסקה לא הייתה יוצאת גם היום לפועל.

מה חושבים החטופים ובני משפחתם כאשר הם עדים לכך שהצדק, אשר גולם בעבר בתחושת הסולידריות, הרי ישראל ערבים זה לזה – מת ואיננו עוד. אילו בדידות, תסכול ועצב הם חשים כאשר הם נתונים למסע הכפשות, מוצאים לעיתים בכוח מישיבות הכנסת, ולא ניתן להם פתחון פה להשמיע את זעקתם.

זה הנרטיב שצריך להדהד מקצה הארץ ועד קציה. נרטיב ההפקרה ומות הצדק. כותב לוינס שהיציאה מן הבדידות המוחלטת הזאת דורשת לא רק שיקום פיזי ונפשי, אלא שיקום מטפיזי, במובן של החייאת המוסר שהוכחד והחזרת האמון בבני האדם ובספרים שלימדו את המוסר הזה.

ואולי זו המסקנה שעלינו לנסות לאמץ. לעזוב במקצת את המערה האפלטונית של ערוצי הטלוויזיה ולחזור לספרי המוסר הגדולים. לוינס מצא זאת בתלמוד. אבל ניתן למצוא זאת בכתבי הנביאים, בכתבים בודהיסטיים ובכתבים של הפילוסופים הגדולים. אולי יש להכניס את לימודי האתיקה כלימודי חובה שנועדו לשקם את הממד האתי שנפגע כה קשה לאחרונה.

נרטיב ההפקרה ומות הצדק צריך להדהד. לפי לוינס, היציאה מהבדידות המוחלטת דורשת שיקום פיזי ונפשי, אך גם מטפיזי. במובן של החייאת המוסר שהוכחד והחזרת האמון בספרים שלימדו אותו ובבני האדם

ייתכן שאי אפשר לצאת מהמערה. וכל יציאה ממנה תכניס אותנו למערה אחרת. אבל יש לטעמי מערות טובות יותר ורעות יותר. הטובות יותר מקרבות אותנו לעולם האידאות האפלטוני, אך בעיקר מקרבות אותנו לפנים האנושיות, לאחווה ולאחריות של איש לרעהו. אותם ערכים שנפגעו כה קשה וזקוקים לשיקום דחוף על ידי הדור הצעיר.

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא ראש החוג בפועל לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.