על אף שהשוואות לשואה הן דבר בעייתי ביותר מכל בחינה (ומכל צד: הן הטבח הג'נוסיידלי שביצע חמאס ביום הארור והן התגובה שלנו שהפכה למלחמת נקם ושמד), ניתן להסכים לפחות שמצבם של 3 החטופים ששוחררו אתמול וגם מצבו של קית' סיגל, מזכירים מאד מצב של ניצולי מחנות מאז.

גברים שנתפסים בידי חמאס כחיילים במילואים סופגים כנראה את היחס המבעית ביותר (ואנו גם לא באמת יודעים מהי התופת שעברו נשים בשבי). נקל לשער שהיחס הנורא ביותר מטעם חמאס הוא לחיילים בשירות סדיר ולגברים צעירים שנתפסים בעיניהם כחיילי מילואים פעילים.

גברים שנתפסים בידי חמאס כחיילים במילואים סופגים כנראה את היחס המבעית ביותר (ואנו לא באמת יודעים איזו תופת עברו שם נשים). נקל לשער שיחסם הנורא ביותר שמור לחיילי סדיר ולגברים צעירים

ההרעבה השיטתית, ההתעללות הפסיכולוגית והפיזית, היעדר החשיפה לאור שמש, האימה הקבועה, השהות במנהרות בהן האוויר מועט וקשה לנשום, חוסר הוודאות המוחלט, התלות המוחלטת בשובים עתירי שנאה, היעדר השליטה המוחלט בהיבטים הכי בסיסיים של הקיום, והניתוק מכל היבט מינימלי של חיים סבירים – כולם יוצרים עינוי שיטתי, בלתי פוסק ומתארך לאין קץ.

זהו סבל יוצא דופן שדומה מאוד לסבל של שבויים בידי דיקטטורות ממלחמת העולם השנייה (שבויי מלחמה בגרמניה הנאצית וביפן הקיסרית), של אסירים פוליטיים ולהט"ב וצוענים ויהודים (אלו שלא נשלחו מייד להשמדה) במחנות ריכוז והשמדה דאז, של שבויים ממלחמות ענק כדוגמת קוריאה ווייטנאם, של שבויים במלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80, של שבויים ממלחמת האזרחים בסוריה ושל שבויים ממלחמות אזרחים באפריקה.

הסבל הזה דומה מאוד גם לסבל של בני ערובה שמצויים תקופות ארוכות מנשוא בידי ארגוני טרור אכזריים במוקדים שונים בעולם (אני בכוונה לא נכנס למרכיב מרכזי נוסף שהוא היחס הישראלי האיום לפלסטינים בגדה, לעצורים מנהליים פלסטינים בוודאי מאז 7 באוקטובר ולאסירים פלסטינים. מתקני הכליאה בישראל – שאמנם כפופים למשפט הבינלאומי ולביקורת שיפוטית – אבל זאת להלכה ופעמים רבות כלל לא למעשה. ואני לא נכנס לזה, כי אני רואה עד כמה כל דיון במתחם הזה מוליד כאן אמוציות מובנות שכרגע אתקשה לעמוד בהן).

מצבם של גברים ישראלים צעירים ובני גיל המעבר בשבי חמאס דומה כנראה גם לסבל של אסירים פוליטיים במגוון דיקטטורות מוכרות מהמאה ה-20 והמאה ה-21.

ההרעבה, ההתעללות הפסיכולוגית והפיזית, היעדר החשיפה לאור שמש, האימה הקבועה, השהות במנהרות בהן האוויר מועט וקשה לנשום, חוסר הוודאות המוחלט ועוד, יוצרים עינוי שיטתי, בלתי פוסק ומתארך

הדיקטטורות הצבאיות ההן מאמריקה הלטינית, הדיקטטורה האיראנית הקנאית, הדיקטטורה החילונית של סדאם חוסיין בעיראק, הדיקטטורה המבעיתה של ולדימיר פוטין, הדיקטטורה הטוטליטרית ההיא של ימי יוזף סטאלין בברית המועצות, הדיקטטורה הקומוניסטית של סין כיום (שילוב נורא בין קומוניזם פוליטי טוטליטרי לבין היפר-קפיטליזם במובנים רבים אחרים. העדויות ממחנות האויגורים בסין מבעיתות), הדיקטטורה האכזרית של אריתריאה, הדיקטטורה של חברתנו בסתר ערב הסעודית, ומעל הכל, כנראה: הדיקטטורה הקומוניסטית של צפון קוריאה.

מדובר באמת בקיום האנושי הכי נורא. במתחם הסבל הכי נורא. במוקדי הפגיעה הכי מחרידים וקשים בזכויות האדם לרבות כבוד האדם.

אז כן, ההשוואה הכוללת לשואה בעייתית מאוד מכל כך הרבה בחינות. אפילו רצח העם של פול פוט בקמבודיה ורצח העם של הטוטסי בידי ההוטו ברואנדה לא מגיעים למדרגת שואת היהודים, אף שהם בהחלט ממוקמים במתחם העליון של הזוועות.

אבל ברור שאם יש מוקדים ספציפיים שמזכירים לנו היבטים ספציפיים מהשואה, הרי שנתקשה להתנער מהמחשבה עליהם, מפני שהשואה פומפמה לתוך ורידינו מימי הגן. עשרות אלפי פלסטינים מתים שאינם חמושי חמאס מזכירים לחברינו מהשמאל הרדיקלי את מוראות התקופה ההיא. והסתתרות מיכאל ועמליה בארון הבגדים בכפר עזה מזכירה לכולנו את מה שלמדנו על אותה תקופה.

למשל: המוזלמנים שמורעבים בידי חמאס.

ההשוואה הכוללת לשואה בעייתית מאוד מכל כך הרבה בחינות. אבל ברור שאם יש מוקדים ספציפיים שמזכירים לנו היבטים ספציפיים מהשואה, הרי שנתקשה להתנער מהמחשבה עליהם

מה שאני מנסה להגיד בצורה גסה ופשטנית הוא, שכאשר עמד הצבא האדום בשערי אושוויץ וכאשר שחרר צבא ארצות הברית את בוכנוולד (והפעם לצערנו שום צבא לא יכול לשחרר את כל חטופינו ושבויינו), הם לא הוציאו משם את הניצולים במספר פעימות לאורך חודשים. הם הוציאו את כולם בבת אחת.

את כולם. עכשיו.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.