לדעתי, הדבר הנכון הוא פשוט להצניח באיראן כמויות ענק של נשק ותחמושת. בעדיפות לאיזורים של מתנגדי משטר. ממש לייצר אינפלציה של נשק חם בכל רחבי איראן. התוצאה תהיה איבוד שליטה של המשטר באיזורים נרחבים במדינה, בפרט בפריפריה. בטח אם מביאים בחשבון את המכות שספג המשטר רק לאחרונה.

מה זה יועיל לנו? ראשית כל, זה יחליש מאוד את המשטר, ומשטר חלש מתמקד בהגנה על עצמו ולא בהתקפה על אחרים. שנית, זה בהכרח יגרור מלחמת אזרחים בין מספר קבוצות באיראן – וזה יאפשר לנו לדוג במים עכורים. שלישית, לטווח הארוך זה יגרום לעוינות גדולה בין הקבוצות, ואיראן לעולם לא תאוחד שוב כפי שהיא עכשיו.

כמה זה יעלה לנו? מעט מאוד. צריך לקנות כמה מאות אלפי רובים ועשרות מיליוני כדורים; שמדינות המפרץ ישלמו על זה. יש להן מספיק כסף. צריך לעשות גיחות הצנחה מעל איראן. וכמובן לעזור למורדים מדי פעם עם חיל האוויר שלנו. רוב העבודה תיעשה בידי הכטבמים. וזהו פחות או יותר. האם זה מסוכן לנו? לא באמת. ברור שכמות גדולה תיפול בידי המשטר, אבל זה רק נשק קל. זה לא מסוכן עבורנו.

בקיצור, זו הדרך הנכונה לנצח באיראן. תחשבו שאותם מיליונים איראנים צעירים שיצאו לרחובות לפני כמה חודשים, היו חמושים. המציאות הייתה נראית אחרת לגמרי. וכעת תחשבו שמעליהם היו גם כטבמים של צהל. אז המשטר היה נופל בתוך חמש דקות.

קולף מילים לארוחת הבוקר,
הוא לא אוהב אותן מדי קשות.
ואחרי שהן ריקות מתוכן
הוא מגלגל אותן על הלשון.

כיבוש, סיפוח, טיהור אתני,
התפשטות, טיהור והחרבה.
אתנוקרטיה, כמובן אפרטהייד,
פרוייקט קולוניאליסטי וצבא.

מילים מילים עפות ברוח
מופרחות מאת המחבר.
והקורא מזמן אינו בטוח,
אם הוא יודע על מה הוא מדבר.

הטענה שעונש המוות הוא חמור באופן בלתי רגיל, ולכן איננו בסמכותנו כבני אדם, היא טענה שגויה – משני הצדדים במקביל. עונש המוות אינו חמור יותר מאשר, למשל, שלושה מאסרי עולם. יתירה מזו: במידה מסויימת מאסר עולם הוא עונש אכזרי בהרבה, משום שהוא כולל התעללות קשה. אנחנו כופים על אדם לשבת בתא קטן וצפוף לשארית חייו, ולצפות בטלויזיה בעיניים ריקות במשך 20 שעות ביממה. ללא חברים, משפחה, קריירה, או סיבה לחיות. זו התעללות שלא תאומן. עונש מוות מהיר הוא הרבה יותר רחום ויותר אנושי, הן כלפי הנידון והן כלפי משפחתו.

יש שיגידו: ולמרות זאת, אנחנו כבני אדם עשויים לעשות טעויות, ולכן לא נוכל לגזור דין מוות. התשובה פשוטה: ואם היינו גוזרים עליו מאסר עולם והתגלה שזו טעות. האם נוכל להחזיר לאדם 20 שנה מחייו? האם נוכל להחזיר לו את עלומיו? האם נוכל להשכיח ממנו את הזיכרונות, ההשפלות, הרגשות שחווה בכלא? האם אנחנו אלוהים, שנגזול מאדם חצי מימי חלדו? ולמרות זאת, אנו נוטלים לעצמנו את החרות להטיל על אדם עונשים נוראיים. אין שום דבר בעונש המוות שהוא חריג ביחס לעונשים אחרים.

עניין נוסף שיש לדון בו הוא ההשפעה המוסרית עלינו, על מבצעי גזר הדין. דהיינו: אמנם הנידון ראוי לעונש מוות, אבל אנחנו כבני אדם מוסריים לא מוכנים לבצע גזר דין כזה. זוהי פשוט פסדו-מוסריות, שנועדה לכסות על נפש רכה מדי. מי שמרחם על מחבל, הוא בעצם מתאכזר לקורבנותיו. ומי שנפשו רכה מדי, הוא אינו מתאים לתפקיד שופט. המוסריות עצמה מחייבת את הריגתו של האיש. אם כי חשוב לומר שגזר הדין יבוצע באופן מהיר וחלק, ולא בסקילה או תלייה פומבית, משום שאיננו רוצים לראות בסבלו של האיש. לא עבורו – אלא עבורנו.

טענה נוספת מגיעה מהמחוזות הפרקטיים. דהיינו, האם עונש מוות הוא בכלל יעיל? זו שאלה מצויינת. בעבר האמינו שלא. כיום הדברים השתנו. להבנתי השבכ דווקא תומך כעת בעונש מוות – תחת תנאים מסויימים – ומסיבות פרקטיות. מוטב שנניח דברים אלו למומחים שמבינים את המציאות טוב יותר מאיתנו. טענה נוספת וחשובה, שלא הוזכרה בכתבה, היא היותו של האדם יצור אנושי בעל "צלם אלוהים". וכאן אכתוב בקצרה שאמנם כל אדם נולד עם צלם אלוהים, אבל בהחלט ניתן לומר שיש בני אדם שהרסו בעצמם את צלם האלוהים שלהם. למשל, חלק מהנוחבות. למשל רוצחי משפחת פוגל. בעיניי יש להתייחס אליהם כחיות ובהמות גם מבחינה משפטית. אלו לא בני אדם כלל. אז איפה בדיוק עובר הקו? אני לא יודע. אבל אני כן יודע – וגם אתם יודעים היטב – מי נמצא עמוק מעברו השני.

כעת נגיד כמה מילים על נקם. נקמה היא הבסיס לחברה אנושית ולמשפט בכלל. התחושה ש"אין דין ואין דיין" מובילה ישירות להתפרקות חברות אנושיות. בסופו של דבר מי שעומד מאחורי העונש הוא לא השופט אלא החברה כולה. ובמצב הנוכחי, החברה הישראלית דורשת עונש מוות. זו דרישה כוללת שמגיעה מכל שכבות העם. בסופו של דבר מי שקובע את הסוציולוגיה הוא העם, ומי שקובע את המשפט הוא הסוציולוגיה.

נסיים בפלסטינים: עצם העובדה שהוזכרו כאן הבלים כדוגמת משא ומתן והסכמי שלום, אומרת דרשני. המחבלים הפלסטינים לא אונסים ורוצחים בגלל כיבוש או הסכמי שלום. הם עושים זאת בגלל חינוך עמוק מאוד לדה-הומניזציה כלפי יהודים. אלו אנשים אידיאולוגיים מאוד, שמאמינים באמת ובתמים בזכותם לאנוס יהודיות כשלל מלחמה, ולהשתלט על העולם בשם האיסלאם. וכאן אנחנו מגלים סיבה נוספת לעונש מוות: יש אנשים עלי אדמות שהם מקולקלים לחלוטין, ואינם ברי שיקום. אין לנו אפילו את הציפייה שיבינו בעתיד את חומרת מעשיהם. אנשים כאלו יש להוציא להורג – לא רק עבור החברה אלא גם עבורם. כי עם כל הצער, זו הדרך היחידה להגן עליהם מפני עצמם.

מדינת ישראל קיימת כבר שמונים שנה. ולמרות זאת, היא המדינה היחידה עלי אדמות שיש התנגדות רבה לעצם קיומה. אנשים רבים ברחבי העולם (בהחלט לא רק ערבים) אומרים, ברמז או במפורש, שלישראל אין זכות קיום. ישנם גופים חזקים, ארגונים, ואף מדינות, שחותרים באופן מוצהר לקץ המדינה היהודית. זו העובדה שהכותב שכח להזכיר, והיא העובדה היחידה שיש לה משמעות. כל השאר זה קשקושים בקומקום. איום קיומי הוא לא נשק גרעיני באיראן, אלא עשרות מיליוני איראנים שמתחייבים שהם ישמידו את ישראל, ברגע שתהיה להם האפשרות. כי הרי במוקדם או במאוחר תהיה להם האפשרות.

וכאן נשאלת השאלה: מה שונה מדינת ישראל מכל אומה ולשון, שלא מניחים לה לחיות בשקט? לתאילנדים יש זכות למדינה משלהם. לאירלנדים יש זכות למדינה משלהם. אז מדוע לישראלים – ואני בכוונה לא כותב "יהודים" אלא "ישראלים", שהם קהילה עם תרבות ייחודית ושפה משלה – מדוע להם אין זכות למדינה משלהם?

האם זכויות הפלסטינים זה האישיו? מובן שלא. הפלסטינים לא מעניינים אף אחד. אם היינו מקימים את מדינת ישראל באוגנדה, אז אף אחד לא היה יודע שבכלל קיימים פלסטינים, בדיוק כמו שאף אחד לא מתעניין בכל מיני עמים ומיעוטים באפריקה. בדיוק כמו שאף אחד לא מתעניין כיום בזכויות הפלסטינים בלבנון ובסוריה. הפלסטינים הפכו מפורסמים בעולם רק בגלל ההתנגדות שלו לישראל, ולא להיפך.

ובכן, יש שיגידו שמדובר באנטישמיות. אני לא חושב שזה לגמרי נכון, אבל תשובה טובה אין לי. מכל מקום, דבר אחד אני יודע: אנחנו חייבים להיות חזקים, מרתיעים, אכזריים כשצריך, ולא להסס להגן על עצמנו. כי אם לא נעשה את זה, אף אחד לא יגן עלינו. היום זה יום השואה, וזו ההמחשה הטובה ביותר מדוע עלינו לעשות זאת.

אין כל חדש תחת השמש. מנהיג שלא מקשיב למומחים, מאבד את הקשר עם המציאות ומפסיד. בעניין זה, נצטט מתולדות עמנו את סיפורו של המלך רחבעם, בנו של המלך שלמה, בנו של המלך הגדול דוד, שניצב בטקס ההכתרה שלו, ומולו עומד העם – בראשות מנהיג מורד פוטנציאלי צעיר, ירבעם – וכך מתנהלים הדברים (מלכים א, פרק יב):

"…ויבאו ירבעם וכל קהל ישראל וידברו אל רחבעם לאמר {ד} אביך הקשה את עולנו! ואתה, עתה הקל מעבודת אביך הקשה, ומעולו הכבד אשר נתן עלינו, ונעבדך {ה} ויאמר אליהם: לכו עד שלושה ימים, ושובו אלי. וילכו העם {ו} ויוועץ המלך רחבעם את הזקנים, אשר היו עומדים את פני שלמה אביו בהיותו חי, לאמר: איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר? {ז} וידברו אליו לאמר: אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם, ועניתם, ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים {ח} ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצהו, ויוועץ את הילדים אשר גדלו איתו, אשר העומדים לפניו {ט} ויאמר אליהם: מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה? אשר דיברו אליי לאמר: הקל מן העול אשר נתן אביך עלינו {י} וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר: כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר: "אביך הכביד את עולנו ואתה הקל מעלינו". כה תדבר אליהם: קטני עבה ממתני אבי!! {יא} ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד – ואני אוסיף על עולכם! אבי ייסר אתכם בשוטים – ואני אייסר אתכם בעקרבים! {יב} ויבוא ירבעם וכל העם אל רחבעם ביום השלישי, כאשר דבר המלך לאמר, שובו אלי ביום השלישי {יג} ויען המלך את העם קשה. ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצהו {יד} וידבר אליהם כעצת הילדים לאמר: אבי הכביד את עולכם – ואני אסיף על עולכם! אבי ייסר אתכם בשוטים – ואני אייסר אתכם בעקרבים! …. {טז} וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם, וישבו העם את המלך דבר לאמר: מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאוהליך ישראל! עתה, ראה ביתך דוד! וילך ישראל לאהליו …. {יח} וישלח המלך רחבעם את אדורם אשר על המס, וירגמו כל ישראל בו אבן, וימת. והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים {יט} ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה".

גם כאן נמצא המלך הצעיר והבלתי מנוסה בצומת דרכים. במקום לשמוע לעצת היועצים הזקנים והמנוסים, הוא מבקש את עצת הילדים אשר גדלו איתו. חברים מהבית, שאומרים לו מה שהוא מבקש לשמוע. והתוצאה הקטסטרופלית כבר ידועה מראש: המרד פורץ, שתי הממלכות מתפצלות, והמלך מוצא עצמו מושל על שני שבטים בלבד. בהמשך הסיפור הוא מנסה לצאת למלחמה להשבת שאר השבטים תחת שלטונו, ושני הצדדים נושאים נשק זה לעומת זה – אך הנביאים מרגיעים את הרוחות, וממלכת ישראל מקבלת עצמאות תחת שלטונו של אותו מורד צעיר.

והלקח: מנהיג שאינו מקשיב למומחים, מוביל את מדינתו לאסון.

לדעתי, צריך להבדיל בין שלושה סוגי סכסוכים. שלושתם אמנם קשורים זה לזה, אבל הם בעיקרון סכסוכים נפרדים.

הראשון – הסכסוך הישראלי פלסטיני. לסכסוך הזה אין פתרון, מסיבה פשוטה: מבחינת הפלסטינים, מטרת העל היא להביא לקץ הריבונות היהודית בארץ ישראל. זו בעצם הסיבה להתגבשות הלאומיות הפלסטינית במאה העשרים. בעיני הפלסטינים – לא רק חמאס, אלא הפלסטינים באשר הם – ישראל היא מדינה לא חוקית מעצם הקמתה, ואין לה זכות מוסרית להתקיים כאן. זוהי משמעות ההגדרה העצמית הפלסטינית (להרחבה בנושא, אמליץ על הספר "שיבה באוקטובר"). לעומת זאת, מבחינתנו, הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לוותר עליו הוא הריבונות שלנו. ולכן לסכסוך זה אין פתרון מוסכם או דיפלומטי, והוא צריך להיות מוכרע בכוח, כמו הרבה סכסוכים אחרים לאורך ההיסטוריה. המנצח צריך לכפות תנאים ולאכוף אותם בכוח. בדיוק כמו שעשו האמריקאים ביפן ב-1945, או הרומאים בקרתגו ב-146 לספירה. האמריקאים למשל הצליחו לשנות לחלוטין את תרבות יפן הקיסרית בתוך שש שנים בלבד. ואם זה לא יעבוד במקרה שלנו, צריך לשקול טרנספר רחב היקף לאפריקה. נשמע הזוי? כך גם הייתה הציונות בזמנו. אם תרצו אין זו אגדה!! ישראל חייבת להסביר זאת שוב ושוב ושוב, בכל מקום בעולם, ולהבהיר מה מקור הסכסוך הישראלי פלסטיני, ומדוע הוא עדיין ממשיך אחרי מאה שנים.

השני: הסכסוך הישראלי ערבי. למשל מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. הסכסוך הזה נשען על עוינות רבת שנים כלפי ישראל, שמתבססת על מקורות דתיים מוסלמיים. יש גם הרבה דם רע ממלחמות העבר, וכמובן הפלסטינים משחקים תפקיד חשוב. כאן יש לישראל הרבה מה לעשות, ובהחלט ניתן לשקול הסכמים כאלו ואחרים, ניסיונות להתחבב על השכנים שלנו, פתיחת גוף תקשורת ציוני בערבית, ואף להתנות שיתופי פעולה כלכליים בהתייחסות הוגנת כלפינו בתקשורת המוסלמית, בשינוי התכניות בבתי הספר, וכולי.

הסכסוך השלישי: זה המעגל הרחוק. למשל איראן (ובהמשך טורקיה). אלו מדינות שאינן משחקות כאן תפקיד ישיר, ומבחינתן אנחנו סוג של דמון שהן משתמשות בו ממניעים פנימיים, שאינם קשורים אלינו. איראן לא הפכה אותנו למטרה בגלל שפתאום נורא איכפת לה מהפלסטינים (הסונים…) אלא בגלל צרכים פנימיים דתיים שקשורים לייצוא המהפכה השיעית. גם לארדואן יש סיבות פוליטיות פנימיות למה הוא יוצא עלינו במאתיים קמש. ולכן קשה לראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפיס את דעתם. ולכן עלינו להיות חזקים ומרתיעים, ולקוות שבהמשך משהו ישתנה.

לסיכום: את הסכסוך הראשון עלינו לסיים בכוח. לא בסבבים לא נגמרים ששוחקים את הלגיטימציה שלנו, אלא לפתור פעם אחת ולתמיד. את הסכסוך השני עלינו לנסות לפתור בדיפלומטיה והסכמים (כדאי למנף את ההתקפה באיראן בקרב המדינות הסוניות, כאמצעי להראות שכולנו נמצאים באותו צד). ובעניין הסכסוך השלישי, צריך לקבל את העובדה שפשוט אין לנו מה לעשות. לא הכל תלוי בנו, ולפעמים צריך פשוט להמתין בסבלנות. מי חלם שאיחוד האמירויות הערביות תהיה ידידה שלנו. מי חלם שישראלים יוכלו לבקר במרוקו. דברים משתנים עם הזמן. ובינתיים עלינו להיות חזקים ונחושים – מתוך הכרח, לא מתוך רצון – ולקוות לטוב.

אלוהי הקתולים הוא רוצח סאדיסט, שטבח אנס והתעלל באינספור אנשים במשך ההיסטוריה. מסעות צלב, פרעות, השמדת קהילות שלמות, ואכזריות שלא תתואר.

אלוהי הקתולים אוהב רצח וסאדיזם. זה דרכו מאז תחילת ימי הביניים ועד לפני מאה שנה. ודרך אגב, הוא היה הרבה יותר גרוע מאשר אלוהי המוסלמים.

אחד מסימני ההיכר של אנשים חכמים הוא, שהם מסוגלים לחשוב מחדש על אקסיומות יסוד, ולא להיות תקועים לנצח באותן קלישאות שחוקות. ואכן, למרות שעונש המוות אף פעם לא נעלם מהמדינות הדמוקרטיות, הוא הפך פחות ופחות מקובל בעולם הנאור בעשורים האחרונים. מצד שני, העולם הנאור מעולם לא חווה שביעי באוקטובר, ולא ראה את אותם תתי-אנוש שפשטו על הקיבוצים באותו יום ארור. ומי שלא מבין זאת, עונש המוות מיועד בראש ובראשונה למחבלי הנוחבה שנתפסו בשביעי באוקטובר, ועדיין אנחנו מחזיקים בכמה אלפים מהם שלא הועמדו לדין.

הרבה דברים למדנו בשנתיים וחצי האחרונות. למשל, גילינו שיש בני אדם שאינם אנושיים כלל, ואסור להתייחס אליהם כאל בני אדם בעלי זכויות אנוש. ומי שלא מבין זאת, מוזמן לחזור לסרטוני הטלגרם מאוקטובר 23. גילינו שישנן בעולם חברות ברבריות ואלימות ופרימיטיביות, והמוסר שלהן שונה לחלוטין מכל מה שחשבנו. גילינו שהעונשים שאנחנו כחברה מטילים על עבריינים, אינם בהכרח מרתיעים עבריינים מחברות פרימיטיביות. רק חמור ממשיך שוב ושוב לחזור על אותן קלישאות שחוקות, ומסרב להסתכל על המציאות שהשתנתה. והמציאות השתנתה ללא הכר מאז אוקטובר 23.

מן הראוי היה לעבור על הטענות של הכותבת ולהפריכן בזו אחר זו. למען האמת, אלו טענות מוכרות מאוד וישנות ולא יהיה קשה להפריכן. סביר להניח שגם הכותבת עצמה מכירה היטב את הדיון הפילוסופי בנושאים הללו. אבל מה שחשוב זה לא הדיון לגופה של טענה כזו או אחרת: מה שחשוב זה העיקרון. והעיקרון הוא שצריך להסתכל על המציאות הנוכחית ולא לטמון את הראש בחול. גם השב"כ – שבהחלט מעסיק אנשים חכמים – התנגד במשך שנים רבות לעונש מוות, אבל כעת הוא תומך בו. אמנם במגבלות מסוימות, בהקשרים מסוימים, אבל תומך. משום שאנשים חכמים יודעים לחשוב על הדברים מחדש.

לפני כמאה שנים הגיע לעולם הפמיניזם, ודרש לתת לנשים זכות הצבעה לפרלמנט. וגם אז היו אנשים שכתבו בשצף קצף מאמרים, שחזרו שוב על אותן טענות שחוקות כבר אלפי שנים. הרי ידוע שאישה אינה ברת דעת כמו הגבר, ומי שמע על זכויות לנשים? לפני כחמש מאות שנים הגיע גלילאו גליליי, וטען שאנחנו מסתובבים סביב השמש ולא להיפך. וגם אז היו כל מיני חכמולוגים שציטטו שוב ושוב את אותן טענות שחוקות בשם הכנסייה. חכמולוגים תמיד היו ותמיד יהיו, והם ימשיכו "להזהיר", ולחזור על אותן קלישאות, ולנבוח על השיירה שכבר עברה. אבל כאשר המציאות משתנה, עלינו לשפוט את ערכינו מחדש לפי המציאות הנוכחית. ומי שלא יודע לעשות זאת, פשוט יישאר לא רלוונטי.

לא הבנתי מה הבעיה של "רופאים ללא גבולות" לספק לישראל פרטים על אנשיהם. מדוע זה מסכן אותם? מי בעצם יפגע בהם? הפלסטינים עצמם – למה שיפגעו באנשים שבאים לעזור להם? וישראל לא יורה על אנשי זכויות אדם. היא יורה על טרוריסטים, שמתחבאים מאחורי גלימה של ארגוני זכויות אדם. וזו בדיוק הסיבה שהיא דורשת לדעת מי נמצא בארגון ומי לא. אדרבה: הפרטים הללו יאפשרו יותר הגנה לאותם פעילים. ולכן הם צריכים להיות הראשונים לשתף פעולה עם ישראל.

הדברים שנכתבו אינם אפילו קוהרנטים. במשפט אחד הגברת טוענת שהפרטים שיגיעו לישראל יסכנו את הפעילים, ובמשפט הבא, היא מסבירה שישראל הרגה 1700 אנשי רפואה בעזה. פירוש למתקשים: אם אנחנו נספק לישראל פרטים על אנשי רפואה פלסטינים, ישראל תשתמש בפרטים הללו כדי להרוג אותם. ולמה שתעשה את זה, בעצם? לא ברור. אפילו המילה "מטורלל" חלשה מדי עבור הכתבה הזו.

ואולי הסיבה היא ש"רופאים לזכויות אדם" מעסיקים טרוריסטים, תומכי חמאס, וכיוצא באלו? אולי הם לא רוצים שישראל תתחיל לבדוק בציציות של הפעילים שלהם, כי הם יודעים היטב מה היא תמצא? אולי הם חוששים מביקורת בינלאומית, ולא רוצים שהעולם יידע שהם עוד ארגון שנבנה על יסודות מוצקים של גזענות ואנטישמיות? שאלה מצויינת. הרי אם לא היו חוששים מזה, היה להם אינטרס עליון להעביר ביוזמתם את הפרטים האישיים של הפעילים שלהם לישראל.

אני תומך בעונש מוות. מכמה סיבות טובות.

הסיבה הראשונה – והחשובה ביותר – היא מוסר. ישנם בעולם אנשים עד כדי כך מקולקלים, עד שאין להם זכות מוסרית לנשום תחת השמיים. אנשים שאין אפשרות להבינם או לתקנם, וכל הווייתם בעולם היא לא מוסרית. הם פשוט מבזים ומשפילים את צלם האנוש שעל כולנו. אפשר לתת מספר דוגמאות לאנשים כאלה. אני אכתוב אחת: רוצחי משפחת פוגל.

שנית, עונש מוות הוא רחום יותר מעונש מאסר ממושך. לקחת אדם ולגזור עליו שלושה מאסרי עולם, משמעותו לגזור עליו לבלות כל חייו בתא קטן, בוהה בטלויזיה 20 שעות ביממה. ללא חיים. ללא תקווה. בלי סיבה לקום בבוקר. זו אכזריות והתעללות. היה עדיף לכולנו לסיים את הסיפור מהר ובקלות. ולכן לדעתי, כל עונש שהוא מעל 20 שנה בכלא, יש להמירו אוטומטית לעונש מוות. או לפחות לאפשר לאסיר לבחור בכך אם ירצה.

שלישית, נקמה. או במילים מכובסות: הרתעה. אדם שיודע שיאבד את חייו על הגרדום, יחשוב היטב לפני שהוא עושה את מה שעושה. ולראייה, חמאס מביטים בחשש גדול על הרצון להחיל עונש מוות בישראל. והם יודעים מדוע. קל הרבה יותר להיות מחבל, כשאתה יודע שבמקסימום תיכנס לכלא ולא תעלה לגרדום. והרתעה כזו חוסכת חיי אנשים רבים. גם שלנו וגם שלהם.

יש בעולם המערבי חשש לא מובן מעונש מוות. זה נובע ממניעים שהם במקורם דתיים. הטענות הנפוצות נוגעות לחשש מטעות אנוש – לטעמי זו טענה מגוחכת, משום שאפשר להחיל אותה על כל בית משפט בכל נושא אי פעם. עלינו לצמצם את מרווח הטעות לרמה אפסית, אבל אין אפשרות לבטל אותו לחלוטין. רק מי שלא עושה לא טועה. טענה נוספת נוגעת לגופו של מעשה: האם אנחנו אלוהים שנגזור מוות? ואני שואל: האם אנחנו אלוהים שנגזור על אדם מאסר לכל חייו? האם אנחנו אלוהים שנוציא ילד מאימו? שופט צריך לקבל החלטות קשות, ועל כן הוא שופט. עונש מוות הוא לא חמור יותר מאשר, למשל, ההחלטה האם הילד יגדל בארהב או בישראל. זו החלטה שתשפיע על כל חייו של הילד, על משפחתו ועל ילדיו.

לסיכום, עונש מוות אינו בהכרח חמור יותר מעונשים אחרים, וייתכן שאפילו קל מחלקם. יש להתגבר על הרתיעה מעונש המוות, ולדבר לגופו של נושא. ולדעתי זה מחייב החלת עונש מוות בישראל.