ישראל היא שיאנית העולם במספר עורכי דין לנפש, ובפער גדול. דבר זה משפיע על התנהלות המדינה כולה: כל סכסוך בתקשורת מתברר לפני שופט. כל סוגיה ציבורית בסופו של דבר תיחתך בבג"ץ. כל החלטת ממשלה תעורר איזה גוף פרטי שיגיש עתירה. אנחנו מדינה משפטית מסורבלת ומלאת רגולציה, שבה לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולכל יוצא מן הכלל יש סעיף קטן.

עורכי דין אינם יצרנים ולא תורמים לתל"ג. זהו מקצוע נותן שירות, וצריך להישמר במספרים קטנים. לכן, צריך לצמצם דרסטית את מספר עורכי הדין בישראל. אין צורך בכל כך הרבה, ובוודאי שאין צורך להכשיר עורכי דין חדשים בכמויות כאלה.

אבל איך עושים זאת? הממשלה אינה עושה דבר. לשכת עורכי הדין, במטרה לשמור על כמות סבירה של עורכי דין בשוק, מקשה מאוד על המבחנים; וזו כבר רשעות של ממש. אתה נותן לאנשים צעירים ללמוד ארבע שנים, במטרה לקבל תעודת עו"ד, ואז שולח אותם לדרכם ללא תעודה כזו. לכן הצמצום חייב להתבצע כבר בקבלה לאוניברסיטאות. דבר זה הוא לטובת הסטודנטים. הכותב הוא צעיר ועדיין סטודנט, ואינו מבין שעדיף לו לקבל שיברון לב קטן בכניסה לאוניברסיטה מאשר שיברון לב אדיר אחרי ארבע שנים מפרכות. לא חסרים בוגרי תוכניות ממיינות למיניהן של "חמישים אחוז חייבים ליפול בשנה הראשונה". האונ' העברית למשל מחבבת תוכניות כאלה. רק אלוהים יודע כמה דמעות היו נחסכות, אם בפשטות היו מסרבים לקבל את הסטודנטים כבר מראש. ואל תטעה: מרצה מנוסה למשפטים במכללה יודע מצויין, כבר בשנה הראשונה, מי מהסטודנטים לעולם לא יעבור את המבחן ולא יהיה עו"ד. אבל הסטודנט עצמו אינו יודע זאת, ולכן יבזבז הרבה שנים, הרבה תאי מוח, והרבה מאוד ביטחון עצמי, עד שיבין זאת בעצמו. ומה יעשה בגיל 30, עם תואר במשפטים וללא תעודת עו"ד?

הפתרון הוא שהמדינה תיקח אחריות, ותבנה צוות מומחים שיחשבו לטווח הארוך. לאן אנחנו רוצים להוביל את ישראל בעתיד? לכמה בוגרי משפטים נזדקק בעוד עשור, ולכמה בוגרי כימיה? כמובן שאין לנו יכולת לשלוט על בחירתו האישית של כל אדם, אבל בהחלט יש לנו יכולת להשפיע על בחירתו של ציבור הסטודנטים – באמצעות מימון תוכניות אקדמיות, מתן אישורי מל"ג, וגם הגבלת הסטודנטים במקצועות מסויימים. ברפואה אנחנו עושים זאת. במכללה לפיקוד ומטה עושים זאת. גם במשפטים צריך לעשות זאת.

מן הצד השני, צריך להפחית בייחודו של המקצוע. אפשר להחשיב בוגרי מדעי הרוח כליטיגטורים (זה בטוח לא יזיק למדעי הרוח שקורסים מחוסר תלמידים). צריך לחייב את הפקולטאות למשפטים לדרוש חוג נוסף מהסטודנטים – כלומר לדרוש שמשפטים תהיה רק תכנית דו חוגית לחוג נוסף – כדי שהסטודנטים לא ימצאו את עצמם בעתיד בפני שוקת שבורה. עלינו לתכנן את העתיד, ולא לדבר גבוהה על שיוויון. הניסיון בכל העולם מראה שזה לא עובד, ובסופו של דבר לא יוביל את המוחלשים להצלחה.

אכן, כפי שכתבת, בעולם אין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. המציאות מורכבת, ולמרבה הצער, את חוטאת בזה הרבה יותר מאשר אותם עוברי אורח שקיללו אותך ברחוב.

משום שאותן נשים רעבות שעומדות בתור ללחם, שונאות אותך שנאת מוות חסרת היגיון. ואותם נערים רעבים, אילו היו יכולים, היו מעוללים לך זוועות שלא ברא השטן. בשונה ממה שקראת בבי.בי.סי (וישראל חוששת לומר בפומבי), את הזוועות האמיתיות בקיבוצים לא ביצעו הרוצחים המקצועיים של חמאס, אלא אזרחים עזתים, חלקם נשים, ומחבלים מאומנים-למחצה. חמאס הוא לא גוף תלוש, אלא רק הסימפטום לאוכלוסיית עזה: רדיקלית, ברברית, אלימה ופרימיטיבית. מוחם של הילדים מורעל מגיל צעיר, והמבוגרים עברו מזמן את נקודת האל חזור. הם באמת ובתמים מאמינים בזכותם הדתית לאנוס אותך, כאישה יהודיה וכשלל מלחמה. אין אפילו אדם אחד בעזה, שמאמין בכנות בזכותה של ישראל להתקיים בכל קו שהוא. החמלה, יקירתי, תמיד מגיעה רק מצד אחד בלבד.

וזוהי המורכבות של המציאות עליה דיברת. כיצד ניתן לתת אהבה ליצורים שישמחו לראות אותך על המוקד? כיצד ניתן לתת להציל את הנחש, שיחזיר לך בהכשה? כיצד ניתן להתמודד עם אוכלוסייה של יצורים שרצונם הראשון הוא מזון ומים, והשני הוא לרצוח אותך?

הפתרון הטוב ביותר, ההומאני ביותר, ההגיוני ביותר הוא, במילה אחת – טרנספר. גירוש בהיקפים עצומים של שני מיליון תושבי עזה למקום אחר. זוהי הודאה בכשלון. הכרה במציאות המורכבת: איננו יכולים לשנות תרבות של שני מיליון איש. וכבני אדם נורמלים, איננו יכולים פשוט להשמיד אותם. ולכן עלינו לגרשם מכאן. בעוד כמה וכמה דורות, אולי ישתפרו, יתבגרו, ילמדו להיות בני אדם. אולי לא. אין בכוחנו לדלג מעל תהליך היסטורי ותרבותי ארוך ועמוק שאוכלוסיית עזה חייבת לעבור.

יש דרך קצרה ופשוטה לנצח את האיום החותי, והיא אפילו זולה מאוד.
נציג בקצרה את הבעיה: איך אתה יכול להרתיע אדם קנאי, עני, חדור אידיאולוגיה דתית, ששואף בכל מאודו להשמיד אותך? הרי אינך יכול לפגוע בכלכלה שאין לו, ותתקשה מאוד לפגוע בכל מאגרי הנשק שלו.
אז קשה מאוד לפתור את הבעיה, אבל קל מאוד לעקוף אותה. כיצד? בפשטות – להרוג אותו. די פשוט, לא? גופה לא נוטרת טינה, ואינה יכולה לשגר אליך טילים בליסטיים. אם חצי מיליון איש היו מתים בתימן אתמול, לא היה נותר מי שיירה היום. ואם בכל זאת היו יורים היום, תמיד אפשר לחזור על זה שוב. אין מה לומר – חשיבה ביטחונית יצירתית ומחוץ לקופסה!
אבל האמת שמצאתי את זה בהיסטוריה: אז היו קוראים לפתרון כזה בפשטות "מלחמה".

בחברה משכילה וליברלית, הכל פתוח לדיון. אסור שתהיה מילה שסוגרת את הדיון. אסור לקבל מונח שהוא טאבו. ולכן אסור לסגור את הדיון עם המילה ג'נוסייד.
נפתח את הדיון בהגדרה כללית:
כל האנשים שווים, אבל לא כל התרבויות שוות. ישנן תרבויות טובות ותרבויות רעות. ישנן תרבויות נוראיות ואיומות, שאין להן זכות מוסרית להתקיים על הפלנטה. כיצד נמדוד זאת? באמצעות הסבל שהתרבות ממיטה על אנשים אחרים. אולי נצרף גם פרמטרים של שיוויון או השכלה. מי שטוען שכל התרבויות שוות ואין טובה יותר מאחרת, ימצא עצמו מצדיק, למשל, שריפת מכשפות על המוקד. בנוסף, הוא מוחק את הפקולטאות לסוציולוגיה, לפילוסופיה, למשפטים, וגם את הרוח האנושית. הרי אם כל התרבויות שוות, אין לאן להתקדם. אז חבל שלא נשארנו בימי הביניים.
כעת נעבור להגדרת הבעיה:
בעזה קיימת תרבות פלסטינית ערבית מסוג מסויים. תרבות זו היא ברברית, פרימיטיבית, חולנית ואלימה. תרבות שמקדשת שהידים ומעודדת אונס. תרבות שבה יהודים נחשבים בני חסות, ונשים הן שלל מלחמה. תרבות שבה נורמלי לחלוטין לערוף ראשים, לאנוס, להתעלל. ילדים גדלים לתוך זה. אנשים באמת ובתמים מאמינים בכך. חמאס הוא לא הבעיה. חמאס הוא הסימפטום לבעיה. ואכן, את המעשים הבאמת נוראיים בשביעי באוקטובר, לא עשו הרוצחים המקצועיים של חמאס – אלא אזרחים עזתים ומחבלים מאומנים למחצה.
לא זו אף זו: תרבות זאת שוללת את התרבות שלנו מכל וכל. בעיני התרבות הזו, לך ולי אין זכויות אנוש בסיסיות. אין לנו זכות למדינה, מעצם היותנו לא מוסלמים. לטעמם, אנחנו חיים כאן בחטא.
מה המענה לתרבות כזאת?
איזה תשובות מוסריות קיימות כנגד מצב כזה, שבו תרבות שלמה מבקשת להשמיד אותך ואותי?
אני רואה שלוש אפשרויות בלבד:
1. השתלטות על האוכלוסייה, וכפייה דורסנית ואלימה של התרבות שלך. מצב זה התקיים במשך כל ההיסטוריה המתועדת.
2. השמדה שיטתית של האוכלוסייה, וממילא של התרבות הרלוונטית.
3. גירוש המוני של האוכלוסייה למקום אחר. אני לא יכול לשנות אתכם, אז לפחות אל תהיו אצלי מעבר לדלת.
מבין שלושת האפשרויות, הפרקטית ביותר היא האחרונה. האם היא יכולה להתבצע מחר בבוקר? כנראה שלא. האם היא מוסרית? כמובן. היא הכי מוסרית שיש. להיפך: הימנעות ממנה איננה מוסרית, משום שהיא תוביל לכך שהתרבות שלך תיעלם, וממילא סכום הסבל יהיה גדול הרבה יותר.
כיצד מבצעים זאת? אני לא יודע. אבל התחלה טובה תהיה להציג את הבעיה כפי שהיא, ולא להתעלם מהמובן מאליו.