צריך להיות מאוד תמים כדי לחשוב ככה, שמדובר בהתנתקות של צד אחד (ישראל) מול האירופאים שוחרי השלום. ברור שיש כאן עניין פנימי הולנדי שקשור לדעת הקהל המוסלמית במדינה ולפוליטיקה מקומית שלהם, וישראל פשוט משמשת בתפקיד הדמון מבלי שרצתה בכל

חלק מהדברים שנכתבו כאן הם נכונים וחשובים. חלקם לא כל כך. ובכל מקרה זה לא רלוונטי, כי יש דברים שפשוט צריך לעשות אותם. בשם המוסר, בשם כל טיפת הגינות אנושית – הנוחבות צריכים למות, נקודה. והעולם יצטרך ללמוד להשלים עם זה, או שלא, אבל זה חייב להיעשות.

גם אם יש בדבריו אמת מסויימת וחלקית, הם בוודאי לא מסבירים את דפוסי ההצבעה בישראל. זו פשוט הסתכלות מיושנת בלבוש חדש על "מעמד הפועלים" מול "מעמד האצילים". תיאוריה מעניינת שחשבו עליה בראשית המאה העשרים, אך כיום ברור שהיא לא יכולה להסביר לבדה את העולם. ראו למשל את קריית שמונה שהוזכרה בכתבה כעיר ש"הופקרה לגורלה מכיוון שלא תמכה במועמד של ביבי" ולמרות זאת עדיין תומכת בו.

דפוסי ההצבעה בישראל מבוססים על סוציולוגיה ולא על כלכלה. זה תימצות הסיפור הישראלי. אנשים מצביעים לציבור שהם משתייכים אליו בחייהם האישיים, ואינם משנים את דעתם בגלל אלמנטים מדידים, כמו כסף או ביטחון כלכלי.

זו אחת הסיבות לכך שהדמוקרטיה הליברלית פושטת את הרגל בעולם כולו. שיטת ממשל גרועה, שלא תחזיק מעמד אפילו עד סוף המאה הנוכחית. אני מעריך שאנחנו לא נראה זאת, אבל נכדינו יראו זאת.

במאה השש עשרה חי בגרמניה יהודי בשם יוסף פפרקורן. הוא היה יהודי ממעמד סוציואקונומי נמוך, שעבד למחייתו כקצב. לא ידוע הרבה על חייו המוקדמים. בכל אופן, יום אחד הוא נתפס בגניבה קטנה, והחליט שנמאס לו. היו לו חלומות גדולים להתפרסם (ומן הסתם, גם חשב על הכסף הנלווה לכך). ומהי הדרך הכי טובה להתפרסם ולקבל מעמד? כמובן, ללכלך על היהודים.

אז הלך פפרקורן והתנצר. לאחר מכן הוא פנה למסדר הדומיניקני, סיפר להם שהוא רב יהודי לשעבר, וברצונו לספר להם "את האמת" על היהודים. הם כמובן קיבלו אותו בחיבוק. ישב פפרקורן וכתב כמה חוברות ארסיות ביותר, בהן טען שהיהודים הם הכי רעים בעולם, שהתלמוד שלהם מחנך אותם לניצול ופגיעה בנוצרים טובים, הוא מכיל קללות נגד ישו והכנסייה, וכולי. לאחר מכן הוא גם העלה את הרף, וטען שהיהודים גם רוצחים תינוקות נוצריים בפסח.

אמנם היו כמה בעיות קטנות. פפרקורן היה איש פשוט, ולא ידע לכתוב לטינית. אז הוא דיבר גרמנית פשוטה, הנזירים תרגמו עבורו לשפת הכנסייה. בעיה נוספת: פפרקורן לא באמת היה רב יהודי. הוא מעודו לא למד את התלמוד, לא הבין ארמית, ולא ידע את הלוגיקה המורכבת של התלמוד. למרבה המזל, גם הנזירים הנוצרים לא ידעו זאת. אז הוא פשוט שיקר איך שבא לו, והכל עבד נהדר. אולי הוא גם העמיד פנים שקיבל "ראיונות מבפנים"? אני לא יודע.

בכל אופן, זה הצליח. מהר מאוד החוברות של פפרקורן צברו תאוצה. הם הפכו אותו לאדם מפורסם מאוד, בדיוק כפי שתכנן. כל האליטה הנוצרית טפחה על השכם של הישראלי – סליחה, היהודי – שראה את האור, והבין את מה שהם תמיד חשבו. בשנת 1509 פפרקורן הוזמן לראיון אצל הקיסר מקסימיליאן הראשון, ובסופו קיבל מינוי מלכותי כצנזור של ספרי היהודים. זה היה ג'וב משתלם: הוא נתן לו פרסום ומעמד, ובנוסף גם הכניס לכיסיו סכומי עתק (היהודים היו נוהגים לשלם הרבה כדי שלא ישרפו להם את הספרים).

אבל הפרסום של פפרקורן הצליח יותר מדי. בשנת 1510 פפרקורן מצא את עצמו במריבה מתוקשרת עם מלומד אמיתי – יוהאנס רוכלין. הלה היה פילוסוף מפורסם, מדינאי, משפטן וחוקר (אחד מאנשי הרוח הבולטים בתקופתו) ואחד מתחומי התעניינותו הייתה הדת היהודית והשפה העברית. רוכלין קרא את החוברות הללו, וטען שאלו שטויות גמורות: התלמוד לא כותב דברים כאלו בשום מקום. כדאי לציין שרוכלין עצמו היה נוצרי אדוק ונולד להורים נוצרים אדוקים.

זה היה מאבק מתוקשר במשך מספר שנים. בשנת 1513 הקיסר איבד את סבלנותו ודרש משני הצדדים לסתום את הפה. לאחר מכן העביר את ההכרעה לאפיפיור. כל הסיפור הזה נבלע בדרמה היסטורית גדולה בהרבה – בשנת 1517 מרתין לותר פרסם את ספרו נגד הכנסייה, ולאפיפיור היו דברים חשובים בהרבה להתעסק בהם.

פפרקורן פרסם את החוברת האחרונה שלו בשנת 1521. זה היה חודשים ספורים לפני מותו. החוברת הייתה מכוונת נגד רוכלין, והייתה כולה רצף בוטה של ניבולי פה, עד כדי כך שהשלטונות עצרו את המדפיס שהסכים להדפיס את החוברת. פפרקורן עצמו ניצל ממאסר רק משום שהוא כבר היה חולה וקרוב למותו.

פפרקורן מת בשלהי 1521, בגיל 52. הוא מת כאדם עלוב. התהילה הרגעית שלו דעכה בתוך שנים בודדות, ובשנותיו האחרונות איש כבר לא האמין לו. עוד בימי חייו של האיש, וביתר שאת לאחר מותו, שמו ודמותו הפכו לסמל נלעג של בורות, קנאה עיוורת, ובגידה בבני עמו כדי להתפרסם. הוא הוצג באיורים מאותה תקופה בצורה נלעגת ומגוחכת, לעיתים כבעל חיים. השם "פפרקורן" הפך לכינוי גנאי בכל רחבי העולם הנוצרי, והכינוי הזה החזיק מעמד למשך יותר ממאה שנה!

פפרקורן חי לפני חמש מאות שנה. אבל ההיסטוריה חוזרת, והגלגל תמיד מסתובב שוב. מומלץ לבמאים ה"נועזים" שלנו ללמוד את הלקח ממר פפרקורן. סביר להניח שהם יסיימו בדיוק כמוהו.

צריך להעביר חוק בישראל שכל מי שנפטר בגיל צעיר, מכל סיבה שהיא, איבריו נתרמים כדיפולט עוד בבית החולים שבו נקבע מותו. ואם הוא מעל גיל 18 גם משפחתו לא יכולה להתנגד לכך. אלא אם כן הוא עצמו התנגד בחריפות לכך בחייו, ואם זה המצב, אז הוא לא יוכל לקבל תרומת איברים בעצמו.

מאמר מעניין ומלמד.

אני הייתי מוסיף גם את העובדה שרוב מוחלט של מדינות העולם – כולל הדמוקרטיות שבהן – אלו מדינות לאום ולא מדינות מהגרים. וגם אם מישהו טוען שהיהדות היא דת בלבד, ברור ש*הישראלים* – במצב הנוכחי – הם לאום בפני עצמם. עם שפה ייחודית, ותרבות ייחודית, ומבטא מעצבן להפליא באנגלית. ולכן כלאום ייחודי הם זכאים למדינה משלהם. בדיוק כמו התאילנדים והספרדים.

זה נושא מורכב. בכל אופן, עוד לפני שאנחנו מאשימים את ה-ai, חשוב לומר שהאקדמיה כבר הרבה שנים אינה באמת מלמדת – אלא בעיקר דוחפת חומר לראש, כמו במשאבת אופניים, תוך דרישה ברורה מהסטודנטים לשכוח הכל יום לאחר המבחן (כדי לפנות מקום לקורס הבא). למידה היא תהליך איטי, שמחייב התעניינות אמיתית בנושא מסויים, ושכנוע עצמי, למשל, מדוע חוק נרנסט הוא נכון, ומה עבר במוחו של נרנסט כאשר בחר לנסח את החוק כך. למידה היא לא חמש דקות של הסבר פשטני ואז תרגילים, כי בסוף לא התכנסנו כאן כדי לדבר על חוק נרנסט, אלא כדי לעבור את המבחן.

ולכן האקדמיה מעודדת (ומתגמלת) בדיוק את האנשים הלא נכונים: האנשים שיודעים לבלוע הרבה מאוד חומר בזמן קצר, להקיא אותו במבחן, ולשכוח הכל לקראת המבחן הבא. זה כמובן סוג של כישרון בפני עצמו; אבל הוא עומד בסתירה לכישרון של הבנה איטית ומעמיקה (הרי אי אפשר לבצע את שניהם יחד) ובדרך כלל גם לזיכרון ארוך טווח של הנושא (קשה מאוד לזכור באמת את x, אם יש לך באותו סמסטר גם מבחן על y ועל z). ובכלל, מבחן הוא מדד בעייתי מאוד; הדרך הנכונה לבדוק מקצועיות של אדם היא פשוט לנהל איתו שיחה בנושא, ולשאול אותו לעומק ולא על יישום (פתירת תרגילים). משום שעומק מגיע מההבנה, ויישום מגיע מהתרגול. מבחינה זו, הפקולטה היחידה שאולי עושה זאת, היא הפקולטה לפילוסופיה.

כפרופסור, אתה יודע היטב – גם אם אינך מודה בכך – שהסטודנטים המצטיינים לתואר ראשון אינם בהכרח מצטיינים גם במחקר. בדיוק להיפך. תכונות כמו: התעניינות אמיתית והבנה מעמיקה של החומר, יצירתיות, חדשנות, חשיבה מחוץ לקופסה – אינן רצויות באקדמיה, משום שמי שניחן בהן יקבל ציון בינוני מינוס בתואר הראשון, ולא מצטיין. אני יודע זאת, כי הייתי בעצמי סטודנט כזה. אבל התכונות הללו בדיוק הן שעזרו לי להיות מצטיין במחקר מאוחר יותר, ולהתפרנס למחייתי מתיכנות בחברת הייטק גלובלית.

וכאן נשאלת השאלה, מה בדיוק אתה מציע? אז אענה כך: אני הייתי מציע להפחית משמעותית את קושי הקורסים בתואר ראשון (מטרתם היא לגרום לסטודנט להתעניין בנושא מסויים, לא ללמד אותו לפתור תרגילים. בין כה וכה אני מבטיח לך שהוא לא יזכור זאת בעוד שנה); לעבור למבחנים שעיקרן שאלות הבנה ולא תרגילים ("תסביר לי את חוק נרנסט במילים פשוטות". או "תסביר לי מהו מקדם מסיסות, מה היחידות שלו, ומה הוא מייצג. מדוע נבחר להיות דווקא ביחידות האלה?"). באופן כללי עליך לשנן לעצמך שאתה בוחן אדם על רמת ההבנה שלו ולא על שעות התירגול שלו. וברמה הכלל אוניברסיטאית – יש להגדיל את היצע הקורסים שהם 101 בהגדרה, ואולי גם לעבור למודל האמריקאי שבו תואר ראשון הוא תמיד תואר כללי.

בעיניי, האקדמיה נמצאת במצב כה גרוע, עד שה-ai יכול רק להועיל לה. הוא לפחות יכריח אותה להתמקד בהבנה ולא בצד הטכני של החומר.

נתחיל מהסוף: העולם הולך לכיוון של דיפ-טק. חלפו הימים שבהם העולם חיפש עוד תוכנה ארגונית מתוחכמת, או גירסה חדשה לאפליקציית ניהול זמן. העולם היום צריך פתרונות בנושאים הרבה יותר גדולים: אנרגיה נקייה; חקלאות טובה יותר; טיהור וניהול משאבי מים; ניצול החלל; רובוטיקה; מדיקל דיבייס למיניהם; פוד-טק; וכמובן תעשיות ביטחוניות מתקדמות. זו המציאות העתידית וצריך להבין אותה.

איך ישראל יכולה להתכונן? ראשית כל, מבחינה אקדמאית. אנחנו צריכים להכשיר הרבה יותר פיסיקאים, ביופיסיקאים, מהנדסי חשמל, וכמובן רופאים, אבל פחות מתכנתים ומתמטיקאים. העתיד הוא הנדסת חשמל, מכונות, ביוטכנולוגיה, רובוטיקה. הנדסת תוכנה זה העבר. שנית, ישראל יכולה וצריכה לעודד חברות ישראליות שיפעלו בסיסטמה הזאת. יש בישראל גורמים ממשלתיים שזה תפקידם (למשל רשות החדשנות). ושלישית, ישראל יכולה לנצל את המוניטין שלנו כסטארט-אפ ניישן, ואת העובדה שיש בארה"ב ממשל אוהד לנו, ולהציע לחברות אמריקאיות גדולות בתחומים הללו לפתוח כאן מרכז פיתוח. זה כשלעצמו יהפוך למוקד ידע ישראלי, ויעודד חברות נוספות לפתוח מרכזים נוספים. והנה יצרנו את הסיסטמה הנכונה.

לדוגמה: אילון מאסק מחזיק בהמוני חברות שעיקרן הוא דיפ-טק. לא רק ספייסאיקס המפורסמת וכמובן טסלה, אלא גם חברה שמתמחה בקדיחת מנהרות לפתרונות תחבורה, חברה שמתעסקת בהשתלת צ'יפ במוח האנושי, ועוד רבות. מאסק אוהד את ישראל ויש לו די והותר כסף פנוי. אם היה בישראל מישהו שהיה יכול לשכנע אותו לפתוח כאן מרכז פיתוח אחד או שניים, זה היה מאוד עוזר למדינת ישראל.

אני חושש ממצב שבו נמצא את עצמנו בעוד עשרים שנה מתכנתים את העולם של העבר, במקום לבנות את העתיד. אנחנו לא נרגיש בזה מייד, כי התעשיות הביטחוניות יכניסו לנו כסף. אבל לטווח הארוך זה יהיה אסון. צריך להתחיל לעבוד היום בשביל לבנות את המחר.

מאמר ראוי וחשוב.

אני רק אוסיף כלל אחד, והוא: הגבלת כהונת הפוליטיקאי מראש לפרק זמן מסויים (בפרט כאשר מדובר בפוליטיקאים בכירים). זאת מתוך הבנה שפוליטיקאי אינו יכול להישאר צח לאחר תקופה מסויימת בפוליטיקה, ובכך אנו, כציבור, מגינים על עצמנו מפוליטיקאים מושחתים.

בנוסף, עצם העובדה שהפוליטיקאי יודע מראש שכהונתו מוגבלת בזמן, מחייבת אותו לשערך את הדברים שאותם הוא רוצה להספיק לעשות, ובכך להציב קווים אדומים לעצמו. הרי אם אתה יודע מראש שאינך יכול להמשיך לקדנציה הבאה, אין לך סיבה להתפשר על עקרונותיך לטובת גמול ערטילאי בעתיד.

בנוסף, וחשוב מכל – זה עוזר לך להפנים שהכיסא שייך לציבור ולא לך. לפוליטיקאים שהתיישבו על כיסא במשך זמן רב מדי, יש נטייה לזהות את עצמם עם הכיסא הזה. למרבה הצער, פעמים רבות גם הציבור מתחיל לזהות אותם עם הכיסא הזה. וזה הרסני לרעיון הדמוקרטי כולו.

ולכן יש להגביל את כהונת הפוליטיקאים מראש לפרק זמן מסויים. אמנם אנחנו נשלם על כך, במידה מסויימת, בחוסר ניסיון וחוסר מקצועיות של מועמדים חדשים ולא מנוסים. כדי לפתור זאת עלינו לשקול לדרוש מהפוליטיקאים שלנו גם סף מינימלי כלשהו של השכלה וניסיון בניהול, לפני שהם נבחרים לתפקידם. אמנם זה לא נשמע הכי דמוקרטי בעולם, אבל זה נצרך.

והנה דוגמה נוספת לעברית הקרנפית המוסברת בכתבה: "צבי סוכות מנפץ אנדרטה בכפר מדמה שבשומרון", מסבירה לנו זהבה גלאון בעברית קרנפית קלאסית. פירוש: "אנדרטה" לזכר מחבלים רוצחים טרוריסטים וברברים, שנועדה לחגוג טבח יהודים חפים מפשע. שפת הכיבוש, אה? ובכן, את אמרת. מעולם לא ראיתי דוגמה מצחיקה יותר לפתגם, הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו.