המבט - החטופים, השבויים ואנחנו

עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, בהפגנה למען שחרור החטופים בתל אביב, 13 בספטמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
חיים גולדברג/פלאש90
עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, בהפגנה למען שחרור החטופים בתל אביב, 13 בספטמבר 2024

מאז ומעולם אנשים עסקו באינטנסיביות במבט:

"היא יכולה לראות דרכך", "יש לו מבט מקרח", "לעשות עיניים", "האם ראית את הניצוץ בעיניה", ובתקופה האחרונה, העיסוק בעיני החטופים.

ב"שר הטבעות" מופיעה העין של מורדור כהיבט של רוע ושליטה, המרחף ומרגל על מרחבי האפלה שבולעים את האימפריה. מצד שני, העין הכחולה משמשת באגן הים התיכון כסמל להגנה משדים או "עין הרע".

ב"שר הטבעות" מופיעה העין של מורדור כהיבט של רוע ושליטה, המרחף ומרגל על מרחבי האפלה שבולעים את האימפריה. מצד שני, העין הכחולה משמשת באגן הים התיכון כסמל להגנה משדים או "עין הרע"

*  *  *

בפולקלור וגם במחקרים על תקשורת בלתי-מילולית,  העיניים מקושרות עם מגוון של רגשות ושל תכונות אישיות: עיניים מושפלות מקושרות עם צניעות, עיניים פקוחות לרווחה מקושרות עם כנות ונאיביות, מבט חודר ונטול מצמוצים עם קור רוח, וכאשר האישונים מגולגלים מעלה המבט מקושר עם עייפות או לגלוג.

אבל איך ניראה מבט של עצב מעבר לעצב?

כאב הוא אחד הרגשות הקשים ביותר לייצוג מבחינה ספרותית. כמו טעם השוקולד למי שמעולם לא טעם אותו, כמו צבע לעיוורים, כיצד ניתן להסביר את הכאב הכל-כך פרטי שלנו למי שנמצא בגוף ולב אחרים? האם יש תהום גדולה מהיכולת להסביר את הרגש הטוטלי הזה למישהו אחר?

בספרה החשוב "הגוף בכאב", בחנה איליין סקארי טקסטים שונים כפרוטוקולים של עינויים בכלא צבאי, והיא דנה בהרחבה בחוסר ההתמסרות של כאב לייצוג לשוני. היא גם דנה בפירוט באופנים שבהם, למרות הכל, הוא מיוצג בשפה. הכאב, היא אומרת, מובן יותר כשהוא מלווה במכשיר שגרם אותו: החרב, האקדח – "מהלומת הפטיש" כואבת יותר מסתם "מהלומה".

בשבת צפתה ישראל בנשימה עצורה באור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי ששוחררו לאחר 491 ימים של נצח משבי החמאס. גופם השדוף – עדות לסבלם, מחבלי חמאס רעולי הפנים שלצידם, תתי-המקלע בידם – הם עצמם הפטיש, הם המכשיר שגרם לעינויים.

והמבט, המבט.

כאב הוא אחד הרגשות הקשים ביותר לייצוג מבחינה ספרותית. כמו טעם השוקולד למי שמעולם לא טעם אותו, כמו צבע לעיוורים, כיצד ניתן להסביר את הכאב הכל-כך פרטי שלנו למי שנמצא בגוף ולב אחרים

שבוע קודם לכן צפיתי, כרבים אחרים, בשובו של ירדן ביבס מחזיק בידיו שלט מכיר תודה. פרצתי בבכי ונסעתי רדופה במערבולת רגשות לכיכר החטופים.  בעצרת ראיתי איש עטוף במעיל מסתובב אנה ואנה: "אני לא יכול להקשיב לסיפורים פה ואני לא יכול לא להגיע", הוא מלמל.

כולנו רדופים.

כולנו רדופים במבטי החטופים, כולנו רדופים במבטי המשפחות שלהם. כולנו רדופים בכאב ובאשמה ובבושה.

תמונתו של איציק הורן, ששניים מילדיו נמצאים בשבי חמאס, זכתה לשיתופים רבים ברחבי הרשת ללא מילים רבות שליוו אותה. מבטו החודר והעצוב של הורן, אותו לכד הצלם בן כהן, מצליח לשקף טוב מכל את תערובת הרגשות הבלתי ניתנים לייצוג של האב.

יצחק הורן
יצחק הורן

במחקרים, שהוביל פול אקמן בשנות השישים של המאה העשרים נמצא, שהבעת עצב היא אוניברסלית והיא משתקפת בעיקר במשולשים שיוצרות זוויות העיניים הפנימיות, שעולות כלפי מעלה, ויוצר הפה הקמור.

נדמה לי, שצריך שם נוסף לעצב המסוים הזה: "העצב הנרדף". העיניים השואבות לתוכן כבארות, העיניים שאגמים שחורים משתקפים תחתן כתהומות. עיניים, שכמהות למשהו שנמצא מספר קילומטרים מהן, כה קרוב וכה רחוק, עיניים שעורגות למשהו כה מובן מאליו, כה פשוט, לכאורה כה אפשרי, אבל שתלוי בצורה בלתי נתפסת בגחמה של כמה אנשים ספורים, אך תאבי כוח.

נדמה לי שצריך שם נוסף לעצב המסוים הזה: "העצב הנרדף". העיניים השואבות לתוכן כבארות, שאגמים שחורים משתקפים תחתן כתהומות. עיניים, שכמהות למשהו שנמצא מספר קילומטרים מהן, כה קרוב וכה רחוק

לישראל יש מסורת אמביוולנטית לגבי סבל והנופלים בשבי. בשואה קראו לקורבנות ולניצולים "כצאן מובל לטבח", ואז שינו את השם ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". "לא עוד!" זעקנו בטקסי בתי הספר.

יונה רוכלין, שחקרה את יחס החברה הישראלית לשבויים טוענת, שלאחר נפילת חיילי הנח"ל בשבי ב-1982 הייתה ביקורת כלפי החיילים שלא נאבקו עם שוביהם והוצמד להם בלעג הכינוי "חטיפים". מאז הכינוי "חטופים" – שעד אז היה שמור רק לאזרחים, נותר על כנו עד היום.

כמה חברי ממשלה חשבו אולי, שאם נתעלם מהשבויים – נשכח שהשבעה באוקטובר אכן התרחש. ללא ועדת חקירה ועם עזה חרבה וכתושה, אולי אכן נשתכנע שהיינו כחולמים, אולי נאמין לאורית סטרוק שטענה כי "זו תקופת של נס".

והנה, הנופלים בשבי משוחררים סוף סוף. "מוזלמנים" – היו מי שקראו להם בכאב ובכעס. שלט ציני של חמאס: "ניצחון מוחלט" על הבמה בטקס הטלוויזיוני, שכהרגלם הפיקו למצלמות הטלוויזיה המאולפות. הנה מופיעים השבויים וברזונם הדוקר מזכירים לנו את שרצינו לשכוח.

הנוכחות של הגוף והיעדרות הבשר, נוכחות השב והיעדרות הבן, האהובה, האח, הילדים. נוכחותו הכואבת והבלתי נסלחת של האחד, וצילו הבלתי נסלח אף יותר של החסר.

ובתוך המחול הבלתי נסבל של נוכחות והיעדרות, בתוך שבריר האור של השיבה, בולט היעדר אחד, צל אחד כבד מכולם: היעדרו של ראש הממשלה שבאחריותו הכל קרה. ראש ממשלה, שבחר בזמנים שכאלו לבלות שבוע שלם במלון פאר מעבר לאוקיינוס, 120 חדרים לפמלייתו כאילו היה מלך השמש בכבודו ובעצמו.

כמה חברי ממשלה חשבו אולי, שאם נתעלם מהשבויים – נשכח שהשבעה באוקטובר אכן התרחש. ללא ועדת חקירה ועם עזה חרבה, אולי נשתכנע שהיינו כחולמים, אולי נאמין לטענת סטרוק כי "זו תקופת של נס"

זה היה ברור כשמש כבר בשבעה באוקטובר וזה ברור אף יותר כעת:

כולנו רדופים עד שמחולל האפלה הראשי, ראש הממשלה שתחת אחריותו התרחש האסון הגדול מאז השואה – יסור מחיינו. כולנו רדופים עד שתיפתח ועדת חקירה ותזרח בעובדות על סימני השאלה שהוא וחבר מרעיו מנסים לקבור.

כולנו רדופים עד שכולם כולם כולם שבים.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 809 מילים
סגירה